יותר משנה לאחר הרמת המסך הראשונה שלו במסגרת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן 2013, שם צפיתי בו, יוקרן "המהגרת", סרטו של ג'יימס גריי בפסטיבל ירושלים (13, 17 ביול 2014)  ולאחר מכן בהפצה מסחרית בבתי הקולנוע.
 
עלילת הסרט, שגריי כתב את תסריטו יחד עם ריצ'רד מנלו, מתרחשת בזמן ובמקום מאוד פוטוגניים ושכיחים בקולנוע: שנות ה-20 של המאה הקודמת בניו-יורק, קולטת ההגירה המאסיבית מאירופה, דרך אליס איילנד.
 
החיפוש אחר עתיד בטוח והרצון להיאחז בחלום האמריקאי מביא את אווה (מריון קוטיאר) ואחותה מגדה (אנג'לה סרפיאן) להפליג ממולדתן פולין לניו-יורק ב-1921. בהגיען לאליס איילנד מתברר כי מגדה לוקה במחלת השחפת. היא נלקחת להסגר ומופרדת מאווה, הנתקלת אף היא בסירוב השלטונות להכניסה למדינה, בטענה שהיא אישה מופקרת.
 
מי שמסייע לה הוא ברונו (חואקין פניקס), גבר צעיר כריזמטי ובעל קסם אישי. הוא משכן אותה בביתו, מבטיח לסדר לה עבודה בתיאטרון, אבל במהרה מתברר לה שהוא דוחף אותה לעסוק בזנות. ניסיון בריחה של אווה לבית דודתה בעיר מסתיים במאסרה מחדש באליס איילנד. מי שמצית בה תקווה מחודשת לעתיד אחר הוא אורלנדו (ג'רמי רנר), בן דודו של ברונו, קוסם המעלה מופע במה.




המהגרת (תמונת יח"צ)



"זיקה משפחתית, לא אוטוביוגרפית"
 
בקולנוע של גריי, 45, יש אולי משהו שמרני ומיושן, אבל הסיפורים שלו, דרמות מובהקות בהגדרה, מציגים פיסות חיים אנושיות מורכבות ונוגעים בערכי המשפחה האמריקנית, שבניה מהגרים או צאצאים למשפחות שהגיעו מאירופה לאמריקה. עלילות סרטיו נעות בין דרמות פשע ומלודרמות רומנטיות.
 
ב-1994, בהיותו בן 25, ביים גריי, יליד ניו-יורק שגדל בקווינס, את סרטו הראשון, "אודסה הקטנה". עבודת הביכורים זיכתה אותו בהקרנות בפסטיבלים חשובים ובזכייה יוקרתית באריה הכסף בפסטיבל ונציה. ב-2000 ביים את "רחובות מושחתים", בו החל שיתוף פעולה פרודוקטיבי מתמשך שלו עם חואקין פניקס. זה כיכב אצלו גם ב"הלילה הוא שלנו" (2007) וב"שתי אהבות" (2008). בשני סרטים אלה הופיע בתפקיד מרכזי גם מוני מושונוב.
 
כשנשאל במסיבת העיתונאים בפסטיבל קאן, עד כמה "המהגרת" הוא סרט אישי, השיב הבמאי: "יש לו זיקה מובהקת למשפחתי. עם זאת, לא מדובר ביצירה אוטוביוגרפית. אישי, הכוונה לנושאים ורגשות שקרובים אליך ואתה יכול להבינם לעומק ולהביעם, בעוד שאוטוביוגרפיה פירושה עובדות חיים, ואת זה אין בסרט הזה.
 
"סבי וסבתי הגיעו לאמריקה מאוקראינה, מהעיר דסטרופול, הנמצאת לא הרחק מקייב. הורי סבתי נרצחו בפוגרום, וב-1923 סבי וסבתי הגיעו לארצות הברית דרך אליס איילנד. כמובן ששמעתי סיפורים רבים על אליס איילנד והפכתי אובססיבי לנושא.
 
"כשנסעתי לשם לראשונה ב-1988, עוד לפני עבודות שחזור האתר, המקום נראה כאילו קפא בזמן. זה היה מראה כובש. על הרצפה היו פזורים עדיין טפסי הגירה שמולאו חלקית. עבורי זה היה מקום שהכיל רוחות מן העבר, של בני משפחתי. חשתי צורך לעשות סרט שנובע מהתחושה הזו.
 
"אבי סבי מצד אמי ניהל בזמנו מסעדה בשם 'אצל הורוביץ' בלואר איסט סייד במנהטן, והכיר כל מיני טיפוסים באזורו. התחלתי לקרוא חומר בנושא ונתקלתי בתיעוד אודות אדם בשם מקס הוצ'סטים, שהיה סרסור מקומי. בהשראת דמות זו הרכבתי את סיפורו של ברונו, המגיע לאליס איילנד כדי לאתר נשים בודדות שלא מורשות להיכנס לאמריקה, מסייע להן ומגייס אותן לחבורת הנשים אותן הוא מעסיק בזנות. ריתק אותי עניין המעבר של אנשים מתרבות אחת לאחרת, בדיוק כמו שחוו  סבי וסבתי בהגיעם לניו-יורק ממזרח אירופה. תהליך ההגירה היה רווי סבל וחרדות".
 
בני משפחתך הם יהודים שהיגרו מרוסיה ואילו אווה, גיבורת סרטך, היא נוצרית-קתולית מפולין. למה בעצם השוני הזה?
 
"מסיבות רבות. ראשית, רציתי שאווה תהייה זרה לחלוטין, גם בלואר איסט סייד, בו כמעט כל המהגרים היו יהודים. לא רציתי שהיא תתאים לסביבתה, אפילו לא במובן ההשתייכות האתנית. הסרט עוסק בכך שאין אדם שנמצא כל כך בתחתית המדרגה שהוא נשכח או שנוא. אני מאמין שגם אדם רע ככל שיהיה ראוי לבחינה מחודשת. זו השקפה מאוד נוצרית. הדהד לי בתודעה סרטו של רובר ברסון 'יומנו של כומר כפרי'. רציתי שייווצר בסרט אפקט מחמיר ומיתי. הוא מושפע בחלקו גם ממסורת המלודרמה והאופרה".
 
לראשונה, במרכז סרט שלך עומדת גיבורה.
 
"מאוד ריתקה אותי אופרטה של פוצ'יני בשם 'האחות אנג'ליקה'. הגיבורה היא נזירה שמבטאת באופן מוחצן ואמיץ את רגשותיה, וזו מלודרמה טהורה. כשעושים זאת נכון, מלודרמה היא הדבר הכי יפה שיכול להיות, כי שום דבר בה לא מזויף.
 
"ראיתי את האופרטה הזו של פוצ'יני בלוס-אנג'לס, בבימוי וויליאם פרנקלין. היצירה הביאה אותי לידי דמעות, והחלטתי לקחת את 'המהגרת' לכיוון הזה. גיבורה נשית אפשרה לי לחקור רגשות מבלי להידרש למרכיב המאצ'ו הגברי. באווה מגולמות שתי אושיות: היא בשליטה על גורלה, אך היא גם קורבן. היא חשה אשמה על חטאיה, אך יש בה המון כוח".



המהגרת (תמונת יח"צ)



"מריון קוטיאר כל כך אקספרסיבית שהיא יכולה לככב בסרט אילם"
 
כתבת את התפקיד במיוחד עבור מריון קוטיאר?
 
 "בהחלט, אף כי לא צפיתי קודם לכן באף סרט בו הופיעה. פגשתי אותה לאחר שהתיידדתי עם גיום קאנה (שהיה בן זוגה). כשנפגשנו לארוחה היא הגיעה איתו וחשבתי שיש לה פנים מדהימות. הן הזכירו לי את אלה של רנה פלקונטי ב'התשוקה של ז'אן דארק', של קרל דרייר.

"חשבתי שהאישה הזו לא צריכה בכלל לדבר. היא כל כך אקספרסיבית שהיא יכולה לככב בסרט אילם. אבל בסופו של דבר הפלתי עליה טונות של דיאלוגים. אבל כתבתי את התפקיד עבורה משום שזה סרט על מהגרת והרגשתי שהיא יכולה להעביר את נפש האישה הזו אף באופן לא ורבלי.
 
"אני לא חושב שהייתי עושה את הסרט אילו היא לא הייתה מסכימה להשתתף בו. האתגר הגדול ביותר היה לעצב את ה'פולניות' שלה, שבסופו של דבר הייתה מדהימה.

"באחד הימים שאלתי את השחקנית ממוצא פולני המגלמת בסרט את דודתה מה היא חושבת על מריון כפולניה. תגובתה הייתה שהיא מצוינת, אם כי המבטא שלה טיפה גרמני. כשהסבתי את תשומת לבה של מריון לכך היא אמרה: 'אני יודעת. הדמות שאני עושה באה מסילסיה, מקום שהוא בין גרמניה ופולין. אני עושה את המבטא הזה בכוונה'. בכך היא ממש הפילה אותי!".

"לא צולם ולו סרט אחד באליס איילנד"
 
נראה כי גם התפקידים של חואקין פניקס וג'רמי רנר נתפרו למידותיהם.
 
 "את תפקיד ברונו כתבתי בהחלט עבור חואקין. הוא ואני בסינכרוניזציה מלאה בינינו. הוא תמיד מבין מה אני מנסה לבטא. אני חושב שהוא שחקן גדול שמסוגל לבטא את החיים הפנימיים של הדמויות שהוא מגלם. כל הרעיון בסרט היה שיגלם דמות של מניפולטור הפכפך וחמקמק. הוא טיפוס נוראי בסרט, אבל עם זאת נואש לשרוד, וגם הוא מסוגל לחוש אהבה וזקוק לגאולה.
 
"באשר לאורלנדו הקוסם, רציתי שיהיה גיבור רומנטי שיחד עם זאת הוא גם טראבלמייקר. חשבתי שהוא צריך להיות טיפוס יציב ואצילי. דמותו מבוססת על הקוסם והמנטליסט טד אנמאן. אף שהתפקיד לא נכתב ספציפית עבורו, ג'רמי הבין שאורלנדו אדם מדהים במובנים רבים. קליל אך  בעל מרכיב של הרס עצמי, הומלס שכל הזמן בתנועה. יש בו משהו מן הטיפש הקדוש. ג'רמי טבעי וזורם מול המצלמה ומאוד יצירתי. אני מעריץ גדול שלו".
 
יש סצנה שבה אורלנדו עורך הופעה בפני המהגרים החדשים באליס איילנד. למדת מהתחקיר שהתקיימו אז אירועים כאלה?
 
"בוודאי. אמנים הופיעו באולם גדול בפני המהגרים. יש עדויות מצולמות לכך. של קבוצות רקדנים, למשל. בסצנה זו נראה זמר האופרה הגדול קארוזו, שבאמת הופיע שם. רציתי שהסצנה תהייה אותנטית ככל שניתן, ולכן ביקשתי מזמר האופרה ג'וזף קלג'ה, שנחשב לקארוזו של הזמן החדש, לגלם אותו. זה גם התאים לאופי האופראי של הסרט. 

"נדהמתי לגלות שלא צולם ולו סרט אחד באליס איילנד, במקום עצמו. קאזאן שחזר אותו ב'אמריקה, אמריקה', וקופולה ב'הסנדק 2', אבל הם לא צילמו במקום עצמו. חשתי שעומדת בפניי הזדמנות יוצאת דופן לצלם את סרטי שם, וניסיתי לעשות זאת במדויק ככל שניתן. קראתי ספרים רבים בנושא וצפיתי בהמון תמונות, כמו גם בכל המסמכים המשפחתיים.
 
"כשנסעתי לשם בפעם הראשונה עם סבי, בשנות ה-80, באותו סיור השתתפה אישה שלא דיברה כמעט אנגלית, אבל הרבתה לבכות. סבא שלי דיבר איתה והתברר שהיא ואחותה הופרדו שם. חשבתי שזו נקודת פתיחה מצוינת לסיפור שלי".




המהגרת (תמונת יח"צ)




לפרוץ את גבולות הז'אנר
 
באיזה מובן הסרט הזה הוא סוג של אגדה?
 
"כשאתה עוסק בסיפור מיתולוגי, אתה מנסה לחתור לאמת. במקרה הזה - לנסות לשרוד ולהשתלב בחברה. אווה היא גיבורה במובן הקלאסי של המושג, מאחר שהיא משיגה את מקומה בחיים החדשים באמצעות מאבק עצום. מה שהרשים אותי בסרטי ברסון, דרייר ופליני, זו היכולת שלהם להתמקד בדבר הבסיסי, במאבק להיות בן אדם בעולם הזה. לפני כן עשיתי סרטים שהשתייכו לתתי-ז'אנרים שונים. ב'המהגרת' רציתי לפרוץ את גבולות הז'אנר, ליצור סרט שהוא ז'אנר בפני עצמו, אופרה מתורגמת לקולנוע".
 
מה בעצם מושך אותך לסגנון המלודרמה?
 
"כשאתה מנסה לבטא רגשות ולהיות כן עם עצמך - ולא כדי להתחנף לצופה - אתה חייב לשאול את עצמך האם אתה נאמן לסיטואציה? האם הקונטקסט של הנרטיב מצדיק את מה שהשחקנים מנסים להעביר? האם הוא או היא מבצעים זאת באופן משכנע ובהתאמה מלאה לדמות שהם מגלמים?
 
"אם השחקן מיישר קו עם הדמות, לא יקרה מצב שהוא יגזים או יקטין אותה. יש רק להיות אמיתי או לא אמיתי. אם אתה מתמסר לזה, הדבר לא נראה כפוי או מאולץ. חשבתי שזה יהיה נועז לנסות לעשות סרט שבסיסו רעיון המלודרמה, עם המגוון השלם של הרגשות הכרוך בכך. סרט שבו שני אנשים שונים לחלוטין זה מזה מוצאים עצמם נזקקים זה לזה. החיים כופים עליך לעיתים מצבים לא נעימים, הכרוכים אף בטרגדיות, אך אלה הם בדיוק המצבים שיוצרים סיפור טוב".
 
מדובר במלודרמה מפרספקטיבה נשית.
 
 "לקולנוע האמריקני יש מסורת ארוכה של סרטים שבמרכזם נשים. במיוחד בשנות ה-30 וה-40. וזה מוזר כי מעמדן של הנשים בחברה לא היה מי יודע מה באותה תקופה. לפעמים, כדאי להתבונן אחורה כדי לנוע קדימה. חשבתי על בטי דייוויס, ברברה סטנוויק, גרטה גארבו ורבות אחרות והרגשתי שחשוב להתמקד בדמות האישה יותר מאשר באלה של הגברים. אלה נותרו חמקמקים בעיני הצופה כי הם היו חמקמקים גם בעיניה של אווה והיא לא יכלה לבטוח בהם. עבורי זו הייתה עמדה חזקה מאוד של הדמות".         
                                
        
                                    
"המהגרת" יוקרן היום, 13 באפריל 2014  ב-19:15 וביום חמישי ה-17 באפריל  ב-17:30 במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.