הקדוש בעל כורחו
 
ז'אן ז'נה רצה להיות כל מה שהיה: גנב, זונה, חייל, עריק, אסיר, מאהב, משורר, סופר ומחזאי. הוא נכשל ברצונו להיות רוצח, ואף יותר מזה הוא נכשל בדימוי שביקש ליצור לעצמו כאשר ז'אן פול סארטר – האפיפיור של האקזיטנציאליזם – הכתיר אותו בתואר "קדוש". ועל זה נאמר – כישלונות מפוארים.
 
ספריו, החל ב"מדונה של הפרחים", יוצאים מתוך הנמל האוטוביוגרפי שלו ומפליגים אל מרחבים שהוא עצמו לא שיער את קיומם. מחזותיו, בראשם "המשרתות" הבלתי נלאה ו"המרפסת" שהועלו שוב ושוב בארץ ובעולם, נכנסים עמוק אל מערות האנושות וחושפים את חולשותיה. כך גם שני המחזות הענקיים "השחורים" ו"פרגודים" (1963), המתרחש על רקע אלג'יר הקולוניאליסטית ומאבקה לעצמאות.
 
בסוף שנות ה-60 החל ז'נה לגלות מעורבות פוליטית בצרפת ובמקומות שונים, כולל ארה"ב, ובמיוחד כאן באזורנו, בעקבות פגישתו עם יאסר ערפאת, שגייס אותו לתמיכה באש"ף, ואחר כך בעקבות שהותו בביירות במהלך מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה, ואחר כך גם בירדן כאורח הפליטים הפלסטינים.
 
וכך אפשר לומר כי ז'נה, שידע לנצל כל מה שנקרה בדרכו, ניצל היטב את "קדושתו" היצירתית, ואף יותר מזה נתן דרור לכל מי שכתבו עליו, או דיברו והרצו בכנסים, או לימדו אותו, בחייו, באקדמיה כמין יצור מיתולוגי. ובכך, אפשר לומר שהקדוש של סארטר עלה על יוצרו במעמדו האיקוני. 
 

ז'אן ז'נה בן זונה (צילום: יח``צ)

משחק כחוויה פיזית
 
והנה באה הצגת יחיד של ציון אשכנזי, שחקן "גשר" ומתלמידיה הבכירים של סופי מוסקוביץ ז"ל, שעושה לז'אן ז'נה כבוד אחר – ומחזירה אותו אל ילדותו, אל מכאוביו, אל התבגרותו המסוכסכת, אל ההומוסקסואליות ואל החלום שכשל.
 
ההצגה, שנכתבה, בוימה ומשוחקת על ידי אשכנזי, פתחה במאי 2013 את פסטיבל ישראל, במסגרת המונודרמות של של מרכז הבמה,  ובחודש מאי   השתתפה בפסטיבל הבינלאומי בדבלין, וזכתה בפרס הכתיבה הטובה ביותר, ובמועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר. 
 
אשכנזי יצר הצגה מיוחדת במינה ועשירה בשפה תיאטרלית משובחת. העבודה על ההצגה נמשכה שנה והתוצאה מצדיקה, בכל רגע שלה, את מהלך הזמן הארוך שנדרש ליצירתה. הכתיבה, בגוף ראשון, בהירה ומדויקת – ומשוחה בהומור חד, ואף בנויה כפואמה עם פזמון חוזר.
 
כתלמידה של מוסקוביץ, אשכנזי היטיב לחבר את הטקסט לתנועת הגוף, וליתר דיוק לומר את הטקסט באמצעות החוויה הפיזית שהוא מעורר. השיטה הביו-מכנית הניבה במשחקו תוצאות מרשימות, כאשר לרגעים הוא נראה כבובה המופעלת בחוטים סמויים, ובאחרים כפצוע בשדה קרב.



ז'אן ז'נה בן זונה (צילום: יח``צ)  

אשכנזי, באיפור מצוין של עינת הראל,  מצליח ליצור דמות בימתית מרתקת בקולו, בשירה, בריקוד ובעיקר הישגו הוא בכך שהוא יוצר אמפטיה אל "פרח-הרע" הזה שגדל בגינות האפלות של סמטאות ותאי כלא. כל הגשתו אומרת "תאהבו אותי, כי אני בן זונה, וזה מה שאתם היייתם רוצים להיות".
 
מי שמסייע לו ליצור את האשליה המתוקה הזאת – שלו וגם של הקהל – הם אלכסנדר (סשה) סיקרין, מעצב התאורה הנפלאה שברגעים רבים הצליח להאיר את אשכנזי כך שנוצר הדימוי של אישיותו החצויה. את האווירה שהתאורה יוצרת משלימים המוזיקה היפה של גל לב וההבלחות של קטעי הווידאו שיצר מיש רוזונוב.

דקות ספורות חלפו מסיומה של ההצגה בתאטרון יפו עד שפילחה זעקת הסירנה את הלילה מעלינו. מיהרנו פנימה – התאטרון הוגדר כמרחב מוגן – ומישהו אמר ברצינות: "אולי ציון אשכנזי יחזור על ההצגה". כשהוא יעלה אותה שוב -אל תחמיצו