אם לא שמעתם עד כה את שמה של אפרת לוטנברג וגם לא את שיריה, זה רק מפני שבאי היותה מכוּוֶנת רדיו, לא קל ולא פשוט "לאכול" אותה. אבל כשתתנו לה הזדמנות, ולא תוכלו שלא לעשות זאת לכשייצא "המכבסה של אֶצֶ'ה", אלבום הבכורה שלה (שיגיע לחנויות ב-10 באוגוסט 2014), תפגשו את אחת היוצרות המסקרנות, המקוריות והמפתיעות יותר שיצא לכם לשמוע לאחרונה.

מכבסת קבל עם ועדה

לוטנברג, זמרת-יוצרת, כותבת, מלחינה ומפיקה, נשמעת כחיבור בלתי אפשרי בין עלמה זוהר לנועם פרתום. יש לה גוון קולי, גבוה וחד כזה (שמזכיר גם את קרולינה), ונקודת מבט חברתית כשל הראשונה; והכתיבה שלה כה ורבאלית, על גבול השירה ממש, ובקצביה ובמשקליה כמו מזמינה ביצוע של ספוקן-וורד, תחום התמחותה של השנייה.

למבע ייחודי זה תוכלו להוסיף את ההפקה המוזיקלית הצנומה לכאורה אך המדויקת להפליא של יהוא ירון, שמכליא בדרכו הייחודית דברנות גרובית עצלה עם הרגשה פולקית באווירה תיאטרלית-קברטית, נשען על עיבודים משותפים ללוטנברג ולו, ועל מצע אינסטרומנטלי שנארגים בו בנג'ו וגיטרות אקוסטית וחשמלית של עוזי רמירז פיינרמן הנהדר, טמבורין ומצלתיים של סתו בן-שחר ומפוחית של מאי לביא. זה הכל. כמעט עירום וחשוף, אבל מידתי ומבריק כמו שרק מוזיקאי חריף, רגיש, בקיא ומיומן יכול ויודע להציע.



אפרת לוטנברג (צילום: יח"צ)

בניגוד לאמרה העממית שלא עושים את הכביסה בחוץ, אפרת לוטנברג מעדיפה לכבס את הלבנים וגם את השחורים (!) והצבעוניים של המציאות הישראלית, קבל עם ועדה. לא מעגלת פינות, לא עושה הנחות, לא מאפשרת מנוסה. לא את כולם היא מכבסת עם מרכך או מלבין, וזאת כדי להטיח את המציאות בפנים, חדה ונוקבת, כמעט אכזרית בראיית העולם והחיים המפוקחת שלה.

אל תטעו באיורים הקריקטוריסטים (בשחור לבן) שובי הלב וגם המשעשעים (של בועז בלחסן) שמעטרים את עטיפת הדיסק ומלווים את הטקסטים בחוברת המלים שבו, הם חלק בתצרף המזימה של לוטנברג לשבות - ובדין - את תשומת לבכם. ואין מהם דרך חזרה.

תמונות ישראלית עכשוויות

16 קטעים ב"המכבסה של אצ'ה". האלבום (52:41 דקות מתחיל ונגמר בפתיח ובסגיר טריקיים של "שמתי מכונה" (בהתחלה) ו"היא גמרה" (בסיום), עם סאונד-טרק שאי אפשר לטעות בו. 13 מבין 14 השירים לוטנברג כתבה והלחינה. יוצא דופן הוא השיר היחיד באנגלית, Be My Baby של ג'ף ברי, אלי גריניץ' ופיל ספקטור, שביצעה לפני חמישים שנה (בשנת 1963 ליתר דיוק) שלישיית הרונטס הניו יורקית.

השירים כתובים אישית לגמרי, רובם ככולם מלאכה תחבירית של אמירות מקובלות ומשפטים שגורים בין המינים, אבל משרטטים תמונות ישראליות עכשוויות, בהגשה שהיא תמהיל של אירוניה ומרירות, ציניות ומתיקות.
"תל אביב" החברתי, מציג טיפוסים עירוניים שכיחים, שכורעים תחת משא החיים ונאבקים להטבת תנאי המחייה: "בצאת ישראל ממצרים/ לא חשבנו על ארנונה/ גז ומים/ מיהרת להוציא אותנו מתוכם/ עכשיו צפוף לנו וחם"; "אולג אתה עוף מוזר" הוא סיפורו של ילד מופנם וחריג, שסביבתו (המשפחה, מערכת החינוך והחברה) ספק לא יודעת לנהוג בו, ספק מתעללת בו, עד לסופו המר; ו"השחורה" הוא סיפור שכיח וציני של התייחסות אל החריג והשונה בחברה.

בסקציית השירים הנשיים היא שרה ב"דונט קול מי" על גברים שלא נעולים על עצמם בבניית קשר ועל רצונם ממערכת יחסים; ב"רגעים כאלה" היא מדברת על האכזבה מגברים שהפכו להיות צפויים וחדלו מלרגש ועל התשוקה לזוגיות מסעירה ומפעימה ("...הגברים שפגשתי הם על הפנים... ידעת להצחיק אותי/ בשבילי זו אהבה/ מחכה לאחד כמוך, וכולי בציפיות/ נתחיל בזה שיאהב לישון כַּפִּיות"). 
  

כנות הביטוי

חטיבת שירים נוספת של לוטנברג היא סופר-אישית היא מגוללת ב"אחים" סיפור משפחתי כואב על אחווה שנקטעה עם תהליך חזרה בתשובה והתחרדותו של אחיה: "למה שאלת שאלות מיותרות/ וגילית את א-לוהים/ תגיד לי, למה עזבת אותי/ אחרי כל כך הרבה שנים...".

ב"הקפטן", כינוי החיבה לבן זוגה, היא מתארת בצורה פלסטית לגמרי "איך אפשר להיסחף ולשכב/ עם גבר שחושב שהזין שלו עשוי זהב/ נהנה לגחון מעלי/ ולא להפסיק להסתכל/ על גופו השרירי המתערטל?", וגם את המחשבה: "אני שוכבת במיטה/ ומריצה סרטים/ יש סיכוי שמסטוץ גרוע/ נגיע לחתונה וילדים?...".

להבדיל, ב"מושית" היא באה חשבון, דוך וללא רחמים, עם החברה של אבא שלה, שפירק את החבילה אחרי "שלושים שנות פעילות" (זה משיר אחר...); אולם נזהרת מלעשות זאת מול אביה, מגייסת מולו אמפתיה, הבנה ואהבה ש"איך זה כשתמיד", ומסתפקת במה שיש "בְּצֵל ענן, אבל מרגיש נעים...".

גם אם התכנים של השירים אינם חדשים, הישירות והפתיחות, הנכונות לומר כל דבר, כנות הביטוי, מקוריות ההגשה והשפה הלא מכובסת של אפרת לוטנברג, עושות את ההבדל.

אפרת לוֹטנברג. המכבסה של אֶצֶ'ה (עצמאי)