מילים שמוליכות למעשים
זה היה צריך להיות צפוי שאחרי "קלבת שבת", “סינדרום ירושלים" ו"העיר הזאת", חברי שלישיית "המופע של ויקטור ג'קסון", מייסדי תאטרון האינקובטור הירושלמי ינסו לטפס על סולם גבוה. הבחירה שלהם ב"מחזה הסקוטי" ו"זה שלא אומרים את שמו" של וויליאם שקספיר, והגרסה שעשו לו, מאשררת את האמון שניתן לאמנות התאטראפ של הקבוצה הקטנה והעקשנית הזאת.
בשבוע הבא הם יתחילו את הופעותיהם עם גרסה אנגלית של "העיר הזאת" בפסטיבל אדינבורו, וככל הנשמע משם כבר עתה מחכים להם שם עם כרזות אנטי-ישראליות, לפחות, ומפגינים שניסו למנוע את הופעתם. בעלי האולם המארח התעקשו, והם יודעים כי מובטחת הנאה גדולה למי שיחצו את קווי המתנגדים ויצפו במחזמר הבלשי המקורי הזה.
וכך גם אמש, ולא רחוק מההפגנה בכיכר רבין, ובעוד כמה גורמים בארץ החליטו שההצגה אינה חייבת להימשך ברעום התותחים, האינקובטורים התעקשו להופיע, וכמה מהם אף הגיעו הישר משירות המילואים. הקהל, שהגיע למרות כל חשש אפשרי, מצא שהחיבור בין הטרגדיה השקספירית והמציאות יכול להיות מפוצץ... מצחוק.
והציחוק, מתברר, עושה לה טוב בשפה העברית המשוחררת שחברי הקבוצה כתבו, במקצב של ראפ, במשקל ובחריזה של שירה, ובעיקר בנונסנס ובעורמה שידעה לעשות אקטואליה לעבר ושחררה את תסביכי עלילתו ההיסטורית-ביזארית של המחזה.
במאי ההצגה עמית אולמן – חבר השלישייה המייסדת - שגם מגלם את מקבת, הסביר את הבחירה בנוסח של ספוקן-וורד ראפי בכך ש"זהו מחזה מובהק של מילים. מילים ספורות שנאמרות למקבת גורמות לו לבצע מעשים איומים ובסופו של דבר גורמות למפלתו. לרעיון הזה נרתמו כמה מהמשוררים הבולטים בקהילה ההולכת ומתפתחת של שירה מדוברת בארץ, וביחד תרגמנו את המחזה מאנגלית ועיבדנו אותו"/
רק הנחת המקור מול ה"תרגום" תגלה עד כמה מבעד לשחרור נוצרה נאמנות והערכה לשפה השקספירית. כך למשל היה המונולוג המקסים של ליידי מקבת המשווה בין אישה לגבר ומשתמשת במילים תואמות, בנקבה ובזכר, להוכיח את עליונותה. או המונולוג של מקבת על הפגיון הדמיוני שהפך כאן, וגם ברגעים אחרים, להיגד על מהות התאטרון.
וכמובן, המונולוג של השוער מיד אחרי הרצח המשולש, ששקספיר כבר הטעין אותו בהומור שחור, וכאן אמנם הלבינו אותו, אבל הוא היה טיל מצרר של הברקות, ויפתח ליבוביץ' זכה בתשואות רמות בסיומו. הוא גם גילם את דאנקן עם כתר של שרשרת חוליות לראשו, שעבר כמובן אל מקבת וגם לליידי, בגילומה של דנה ידלין.
"הטרגדיה של מקבת", צילום: יח"צ
תשעים דקות ללא הפסקת נשימה
אבל היו גם רגעים שבהם הטרגדיה נשמרה היטב בגרסה הזאת ודקרה חזק את הלב הישראלי של הימים האלה, ושל ימים ולילות רבים אחרים כאן. זה היה כאשר מלקולם, במשחק דרמטי של עומרהברון, השני בחברי השלישייה המייסדת, בחן את נאמנות מקדאף במונולוג כוזב של שנאה לבני עמו והבטחת נקמה על שתיקתם. ואחר כך במונולוג המצמית של מקדאף, לשמע הבשורה על רצח אשתו וילדיו, בביצועו הנרגש של יוסף אלבלק.
המשחק בכללו נטה לעבר הקליל גם אצל השחקן החמישי, דניאל שפירא, כבנקו החבר-האויב, אך בעיקר הייתה זו הצגה של עבודה קבוצתית שהייתה מושלמת, כמקהלה יוונית, או כ"אחיות הגורל"הנבואיות, שכאן דווקא – ובהברקה רעיונית – הופיעו כילדים המשחקים בחצר.
כל אחד, למעט אולמן, גם גילם תפקידים אפיזודיים, כולל בביצוע החלק החי של המוזיקה שבוצעה בכלים זמינים כמו פעמוני-רוח, לוח אלומיניום, וקחונים (תיבות תהודה). המוזיקה, גם זו המוקלטת, עוצבה תחת השגחתו העליונה של ידי עומר מור, הצלע השלישית בחבורה המייסדת.
"הטרגדיה של מקבת", צילום: יח"צ
אודליה ליברמן עיצבה את התלבושות השחורות, שעיקרן קפושונים היוצרים דימויים משותפים לאימה ולראפ, מסכות לבנות. החריג בשחור היו החולצה האדומה של מקבת, והשמלה האדומה של הליידי – ללמדנו מי שופכים את הדם וכי כל רצח הוא כתם שלא יימחה.
התפאורה שהורכבה בתיבות ובקחונים שבנה אשר פרל נעורה מהשחור לחיים של משתה ושל סערה, של קרבות ושל דם באמצעות התאורה הנהדרת של זכי קוואסמי, שהייתה ראויה לכל שקספיר ולכל אורך תשעים הדקות של ההצגה, שרצו-טסו ללא הפסקת-נשימה.
בסיכומו של דבר, צחקנו הרבה ב"טרגדיה של מקבת" והיו גם דמעות. כשיחזרו מאדינבורו ויעלו אותה כדאי שתחזרו על הקופות של האינקובטור המוצלח הזה.