הפייטונים באו לצחוק על עצמם

כשעמדנו בכניסה לארנה של  O2 בלונדון,  יחד עם עוד כ-16 אלף צופים שבאו לראות את המופע האחרון בהחלט של מונטי פייטון, היה ברור לנו  שזה הרגע שבו כל הסיפורים שמילאו את העיתונות הבריטית מאז ההחלטה על האיחוד כמו "הם עושים את זה רק בשביל  הכסף", "הם צריכים לממן  עורכי דין", "הם כבר לא אותם חבר'ה מוצלחים" ו-"ג'ון קליז הנרגן ה'עצבן' הוא סתם שמן מזדקן" מתאיידים ונעלמים.   
 
בכניסה לאולם הענק, עמדנו בין מעריצים בני כל הגילים  - בני גילי שזוכרים אותם מן ההופעה הראשונה ועד ל-Bright side of life  ואפילו את מרגרט תאצ'ר  המצטטת את המערכון על התוכי המת בכנס המפלגה השמרנית – וגם רבים שטרם נולדו כשה"פייטונים" היו למה שהם. כולם באו לחגוג.
 
עד מהרה התברר שהחמישה: אריק איידל, טרי ג'ונס, טרי גיליאם, מייקל פאלין וג'ון קליז ואיתם גם קרול קליבלנד שהשתתפה במופעים המקוריים, באו בעיקר כדי לצחוק על עצמם מול קהל האלפים. וזה היה סוד הקסם.  
 
כמו בכל מופע איחוד, את המערכונים והשירים רוב הקהל הכיר. הסאטירה הישנה הוחלפה במופע מתוקתק ברוח מחזות הזמר שלונדון יודעת להפיק היטב.  תזמורת בניצוחו ובניהולו  של ג'ון די פּרֶז ישבה בחזית הבמה, ברקע: להקה של רקדנים וזמרים ובמרכז:  "שישה פחות אחד" או בתרגום המדויק של שם המופע "מופע חי ברובו של מונטי פייטון. אחד כבר למטה, וחמישה בדרך". האחד שכבר איננו הוא גראהם צ'פמן המנוח. האחרים כבר בני שבעים פלוס.
 
בקהל גם נראו לא מעט שהגיעו מחופשים או לפחות מאובזרים בפריט אחד שלבשו הפייטונים באחד המופעים המוקדמים שלהם. המופע התנהל על במה גדולה  שחולקה בין החזית שבה הופיעו  הפייטונים במערכונים לבין מסך שעליו הוקרנו כמה מן הקטעים בעיקר מתוך הקטעים המונפשים מתכניות הטלוויזיה שלהם. 

מונטי פייטון - מופע האיחוד, 20 ביולי 2014,  ארנה O2, לונדון.


מונטי פייטון (צילום: יח``צ)

חן רייס בשבע שפות

לפני כשבועיים שרה זמרת הסופרן הישראלית והבינלאומית חן רייס את אדלה, בהפקת "העטלף" בניצוחו של זובין מהטה עם התזמורת הפילהרמונית בתל אביב. זו היתה הופעה שללא ספק נרשמה אצל כל מי שנכח בה כשיא. רייס יצרה בהפקה רמה משלה, גבוה מעל שאר המשתתפים.
 
בשבוע שעבר ראיתי אותה ברסיטל מרתק באולם "ויגמור" בלונדון. תכנית הקונצרט לא היתה שגרתית.  לקונצרט היה נושא אחד, "הזמיר והשושנה", שדיבר למשוררים ולמלחינים בתרבויות שונות. 19 שירים כללה התכנית והם קובצו לחמש קבוצות: "אֱרוֹס" (אהבה),  "בדידות", "אליסיום" (גן העדן, משכן הנשמות), "הומור" ו"מיתוס" . 
 

חן רייס (צילום: יח"צ)


החלוקה לנושאים ספרותיים ולא מוזיקליים אפשרה למופע לדלג בקלילות בין יצירות מתקופות שונות, בשפות שונות, ובין שירים אמנותיים לכל דבר ("ליד")  לשירים  המקוטלגים כשירים פופולריים  הביצוע היה מבריק, צלול ומעורר השראה. שיתוף הפעולה  בינה לבין הפסנתרן גם הוא בהחלט הדגים עבודה למופת.
 
היפה  והמיוחד בתכנית הוא שילובם של שירים פחות מוכרים. שירים מוקדמים של ריכרד שטראוס, אלבן ברג וארנסט קז'נק.  לצד שירים נודעים של שוברט, מאהלר, שומן וברהמס  גם שירים של מחבר האופרות בליני, המלחין הארגנטיני גואסטבינו, ואפילו שיר של מרדכי זעירא ("שני שושנים") מצא את מקומו הטבעי בחברה הזאת. 
  

חן רייס בנתה תכנית שהיטיבה לחשוף את מעלותיה כזמרת: היגוי מופלא ומוקפד בכל אחת משבע השפות שבהן שרה (אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ספרדית, רוסית ועברית) ושקילה מדויקת של מקצב ושל זרימה. הפסנתרן צ'רלס ספנסר התגלה כאמן היודע לא רק להעניק את האיכויות האינטימיות אלא גם לגלות לנו את אותם מקומות שבהם שצלילי התזמורת מציצים מעבר למקלדת. 
 
רייס הוסיפה כהדרן את "הזמיר מכיכר ברקלי" (הסמוכה  לרח' ויגמור) להיט משנות הארבעים של המאה שעברה ששרו ורה לין וגם נט קינג קול ופרנק סינטרה. בביצועה של רייס הכיכר היתה באחת לשיר אמנותי במובן הטוב ביותר של המילה.  חן רייס תשוב להופיע בסוף העונה הבאה יוני 2015 ברסיטל באחת הגלריות במוזיאון תל אביב. 
 
"הזמיר והשושנה" חן רייס, סופרן - צ'רלס ספנסר, פסנתר. 22 ביולי, אולםן ויגמור, לונדון.