רבע שעה לפני תחילת הקונצרט - אם תרשו לי - היה מדכא לראות את היכל התרבות ריק למחצה. נדמה היה כי החדשות המרות של ערבו של יום שלשום (שני), מאזורי הלחימה בקרבת רצועת עזה, יפיל חלל גם את המופע המשותף של אביב גפן והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שכבר הועתק מבעוד יום לתל אביב מהתיאטרון הרומי בקיסריה.

אולם, כמו חיילי מילואים מסורים - או שמא נגיד: חיילים בצבא ילדי אור הירח - התייצבו לשעה הנקובה 2,500 צופים נאמנים, משאירים את מפלס הדאגה והחרדה בבית, נעתרים לחובה הציבורית לקיים את שגרת החיים, כמצוותם של היוצאים אל הקרב. כמי שראה את גפן בהופעה כמה וכמה פעמים לאורך 20 השנים האחרונות חייב אני להודות כי המעמד הפעם היה אחד המרגשים ביותר, אם לא המרגש אי פעם.

בגרות ואחריות

האווירה היתה קשה. מצב הרוח על הקרשים. אולם באורח פלאי וקסום השירים הנהדרים של אביב גפן העניקו חיבוק חם, אמיץ ואוהב לכל הנוכחים - מופיעים כצופים. כמו הזמינו להתכנס ביחד, לשכוח לשעתיים את המתרחש בחוץ ולהתאחד בישראליות ללא תנאי של גפן. כשאותם רגעים בהם סיפר על הופעתו הראשונה אי פעם בפני חיילים, רק בשבוע שעבר – מחמת חרם רב שנים, והקדיש את המופע כולו ללוחמים בחזית ובעורף, היו מחממי לב וסוחטי תשואות אהבה והסכמה.

גפן אף הגדיל עשות, כשהקדיש את "עורי עור" ("מולדת אהובה, כי אנחנו עייפים, מאוד זקוקים למנוחה") לחללים, וקודם "סוף העולם" ("זה התחיל כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות") קרא להרגעת הרוחות ברחוב מגילויי האלימות. הפתיחות והכנות שלו, הבגרות והאחריות שהפגין והמעמד יוצא הדופן גרמו לי, אולי לראשונה בהופעותיו של אביב גפן, להזיל דמעה מהסיבה הנכונה.

ואכן, בחסות העיבודים הסימפוניים של אילן מוכיח ותחת כנפי התזמורת הפילהרמונית, המופע הספציפי הזה (כבר שלישי בסדרה בלתי נגמרת כנראה) היה רלוונטי יותר מתמיד, כשהשירים הגפניים, שבימים כתיקונם עלולים לפלג ולהרגיז (משלל סיבות, מרביתן לא ראויות), הציגו עד כמה הכתיבה שלו חדה, מדויקת ומכילה את ההוויה הישראלית, ואיששו בפעם המי יודע כמה את גאוניותו המוזיקלית כמלודיסט וכמלחין.

היצירה שלו אכן ראויה לתזמורת הטובה ביותר בסביבה. בצדק ובדין. שני מניינים של בלדות מפוארות מעשרים ויותר שנות פעילות. מהלהיטים המוקדמים, שמרביתם רוכזו בחלקו השני של הקונצרט (וזה ההבדל מהופעה "סתם" - ההפסקה שנתקעה באמצע, מן הסתם תכתיב פילהרמוני של המזנון) - כמו "מיליארד טועים", "אולי", אתה פה חסר לי" (שלושתם רק הוא וערן מיטלמן, בשני פסנתרים), "שנינו שווים", "ואהבנו", "האם להיות בך מאוהב" ו"אור הירח", ועד החדשים יחסית (מ"פסיפס", אלבומו האחרון, מלפני שנתיים), כמו "נוסטלגיה", "טיפות" ו"קוצים".


אביב גפן והפילהרמונית (צילום: גבריאל בהרליה)

מיטלמן הקשוב

הפתיחה היתה מהוססת משהו. נדמה היה שגפן לא מרוכז או אולי נזהר בכבודם של השירים שלו, ואולי בכבודם של התזמורים אם לא בכבוד הנגינה של התזמורת. אולי בהשפעת הימים האחרונים, ועם פתיחה מחייבת ומלאת משמעות כמו "יומן מסע", "לילות לבנים" ו"שיר עצוב", הוא שידר תחושה של חוסר ביטחון ועצבנות קלה.

מרתק היה להיווכח איך הוא יוצא ממנה  בעזרתו של מיטלמן, שותפו הוותיק (מאז התעויוט ועד לימים אלה של המופע האקוסטי), שהיה מה-זה כרוי וקשוב לעמיתו, לא רק לנגינה (בפסנתר ובגיטרה) ולשירה, אלא גם לשפת הגוף, מספק לו תמיכה כאילו הוא שם רק בשבילו, כמשרת חרוף, חסר אגו ויישות משלו. במיוחד יפה היה הדיאלוג ביניהם ב"שיר עצוב". מכמיר לב ממש.

התוכחה והמחאה של אביב גפן הצעיר הפכו מזמן לתקווה, שהיא - במיוחד בקונצרט זה - היתה המוטיב הבולט והמשמעותי ביותר. מ"המכתב" ו"מלאך", דרך "מכסיקו" ו"ועם הזמן", ועד "שיר תקוה" ו..."עכשיו מעונן", כולל הזעקה הבלתי נמנעת בסופו, שיותר ממחאה טעונה היא היתה ביטוי לתחינה קורעת לב.

"לבכות לך" כהדרן נועל רק התבקש כשיר פרידה והספד ליקרים שבבנינו. ולצלילי המיתרים והקרנות זה היה יכול להיות מרגש אפילו יותר, לו רק אביב גפן היה זמר טוב יותר.

אביב גפן והתזמורת הפילהרמונית. היכל התרבות תל אביב. שני, 28 ביולי 2014