|
|
"במסיבה שנערכה לסרט במועדון ה"ניקי ביץ'" בריביירה, כבר ישב גולן בכסא גלגלים אבל המשיך "לקבל קהל". ניגשו אליו עוד ועוד מעריצים, מקורבים ואנשי תעשיית הקולנוע, והוא שוחח איתם בערנות ובהתלהבות על פרויקטים עתידיים. ובאמת היו אצלו בקנה עוד מיזמים שונים שהוא ניסה להריץ - עד טיפת רוחו האחרונה. בטוח שככה הוא היה רוצה להיפרד מהעולם: בעת טיול ביפו, בה צילם סרטים רבים ואף קבע את משכנו בה, עם בני משפחתו כשהוא הוגה את מיזם הקולנועי הבא שלו"
|
|
|
|
קשה לתאר את הקולנוע הישראלי ללא מנחם גולן וזאת לצד הקריירה שניהל בהוליווד
הוא היה המודל המקומי הכי אותנטי של סינמה פראדיסו. אוהב קולנוע טהור ונאיבי מטבריה, אחד מאלה שכבר בשלב הפנס קסם - אלומת האור של פעם, שהקרינה תמונות של מציאות מדומה על מסך – התמכר ונשבה בקסמה עד כלות. ומאז לקח את האלומה הזו למקומות הכי רחוקים שרק התאפשר לו. תהילה אחרונה בחודש מאי השנה עוד הספיק המפיק-במאי מנחם גולן, שהלך לעולמו ביום שישי בגיל 85, ליהנות מהרעפת אהבה והערצה גורפים בפסטיבל קאן, שם פגשתי אותו בפעם האחרונה. "קאן קלאסיקס", נישה המיועדת ליוצרים שהטביעו חותם בתולדות הקולנוע, הקרינה את סרטה הדוקומנטרי של הילה מדליה "גו גו בויז" - על בני הדודים מטבריה, גולן ויורם גלובוס, שכבשו את הוליווד בסערה עם "קאנון גרופ" שלהם, ונגד כל הסיכויים, ושיטת האולפנים, הפכו אותה לחברת הסרטים העצמאיים הגדולה בארה"ב. כשעמד גולן, שעון על הליכון, על במת האולם בקאן בו הוקרן הסרט - לנוכח הסטנדינג אוביישן הממושכים ומחיאות הכפיים הסוערות, הוא לא התאפק והכריז: "עוד ניפגש בפסטיבל קאן בשנה הבאה, עם סרט חדש של יורם ושלי". והברק שבעיניו שכנע שהוא באמת מתכוון לכך. ידידי שיש קולר, שעבד איתו בצמידות צפופה שנים רבות, לחש לי באותו רגע: "הוא יעשה סרטים גם כשישכב על אלונקה". מאוחר יותר, במסיבה שנערכה לסרט במועדון ה"ניקי ביץ'" בריביירה, כבר ישב גולן בכסא גלגלים אבל המשיך "לקבל קהל". ניגשו אליו עוד ועוד מעריצים, מקורבים ואנשי תעשיית הקולנוע, והוא שוחח איתם בערנות ובהתלהבות על פרויקטים עתידיים. ובאמת היו אצלו בקנה עוד מיזמים שונים שהוא ניסה להריץ - עד טיפת רוחו האחרונה. בטוח שככה הוא היה רוצה להיפרד מהעולם: בעת טיול ביפו, בה צילם סרטים רבים ואף קבע את משכנו בה, עם בני משפחתו כשהוא הוגה את מיזם הקולנועי הבא שלו.
מנחם גולן ויורם גלובוס בקאן, צילום: ארנולד ג'ירוקי
מעמודי התווך של הקולנוע
כשהתחלתי ללמוד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, ב-1975, גולן, יליד טבריה ששם משפחתו המקורי שלו היה גלובוס, כבר הפך שם דבר בתעשייה. זאת אחרי שעשה קורס טייס והשתתף בקרבות מלחמת השחרור, ואחר התמסר ללימודי תיאטרון בלונדון. כשחזר, עבד כעוזר במאי בהבימה, וביים מספר הצגות בתיאטרון "המטאטא". ב-1960 טס ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו-יורק וכששב ארצה החל להפיק ולביים סרטים.
"אלדורדו" (63') היה סרטו הראשון כבמאי, ושנה לאחר מכן יצר את "דליה והמלחים". בשלב זה הכניס לעניינים את בן דודו יורם גלובוס, הצעיר ממנו ב-12 שנה, שהגיע מטבריה אף הוא, שלח אותו ללימודי כלכלה ואז הפקיד בידיו את נושאי מימון ההפקות וההפצה בחברה המשותפת שהקימו, "סרטי נח".
בשנות ה-60 וה-70 היה גולן במאי סדרתי, כשהטורבו האנרגטי שלו מניע אותו לעשייה בלתי פוסקת. ברשימתו באותן שנים כבמאי: "פורטונה", "999 עליה מזרחי", "מרגו שלי", "מלכת הכביש", "לופו", "קזבלן" ו"מבצע יונתן" . גולן, בדיוק כמו אסי דיין שהלך לעולמו ב-1 במאי השנה, הוא ממעצבי ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי ומעמודי התווך שלו במשך עשרות שנים. לא ניתן להעריך איך היה נראה הקולנוע הישראלי ללא חוליות מהותיות, ממש אבני יסוד, כמו "סלאח שבתי" (הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר הסרט הזר וזכה בגלובוס הזהב), שהפיק לאפרים קישון, "אסקימו לימון", שהפיק לבועז דוידזון, ו"קזבלן" ו"מבצע יהונתן" (שהיה אף הוא מועמד לאוסקר הסרט הזר ולגלובוס הזהב), בהפקתו ובבימויו. וחובה לציין גם את "הבית ברחוב שלוש" ו"אני אוהב אותך רוזה", שהפיק למשה מזרחי.
החוויה האמריקאית אחרי להיט הענק "אסקימו לימון", עברו גולן וגלובוס לאל.איי, בתחושה שהתעשייה הישראלית קצת קטנה עליהם. השניים קנו בהוליווד חברת סרטים קטנה בשם "קאנון גרופ", והחלו ליצור סרטים אמריקנים. הם לא התיימרו לספק לציבור אנין סרטי איכות או אמנות, אלא פיתחו מודל של סרטי אקשן דלי תקציב, כשמאמץ גדול נעשה בשיווקם ובהפצתם לקהל רחב ככל שניתן. די מהר המהלך שלהם התברר כמפתיע ומבריק והחברה התחילה לשגשג. הסרט האמריקאי הראשון שגולן ביים היה "מחץ דלתא" (86'), ובשנה לאחר מכן כבר הנפיקה החברה לשוק העולמי שיא של 35 סרטים. הקונספט שלהם היה, בין היתר, לזהות כוכבים פוטנציאליים ולתת להם צ'אנס בלי לשלם להם הרבה מדי. כך שלפו את ז'אן קלוד ואן דאם ממשמרת מלצרות במסעדה והפכו אותו לכוכב אקשן. הם גם ביצרו את מעמדם של צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון, עבורו הפיקו את "מעבר לשיא". השניים גם ידעו לזהות תופעות רחוב ולהפכן ללהיטי קולנוע. דוגמה בולטת לכך הוא הסרט "שיגעון הברייקדאנס", שאת בימויו הפקידו בידי יואל זילברג, כמו גם את "למבדה". בשלב מסוים החליטו השניים לנסות כוחם גם ביצירת סרטי איכות עם במאים נחשבים. כך הפיקו במהלך שנות ה-80 לג'ון קסבטס את "נחשולי אהבה", לרוברט אלטמן את "אהבה מטורפת", לברבט שרודר את "עכבר הבארים" ולז'אן לוק גודאר את "המלך ליר". בשנים אלה הם היו אורחים רצויים ומקובלים בפסטיבל קאן, במסגרתו הוקרנו סרטיהם.
סרטים שהקהל יאהב אלא שההתרחבות המהירה והגדולה שלהם, גם כרשת בתי קולנוע ברחבי העולם, כולל בארץ, כאן גם הקימו את אולפני ג.ג, התחילה להשפיע על מצבה הכלכלי של החברה, ובעוד גולן דוחף להמשיך ולעשות עוד ועוד סרטים, גלובוס ביקש להיות יותר שקול ואחראי כלכלית. כך חל ביניהם קרע, גולן פרש והקים את החברה "סרטי המאה ה-21", במסגרתה הפיק את "קפטן אמריקה". חברה זו לא האריכה ימים, ולאחר חבירה מחודשת של בני הדודים לעבודה משותפת במסגרת שתי חברות נוספות שהקימו, שגם הן נסגרו, השניים שוב פיצלו כוחות.
אגב, בניגוד ל"גו גו בויז" האוהד והמחבק שבהפקתו השניים היו מעורבים, סרט דוקומנטרי נוסף שנעשה עליהם ויצא השנה, Electric Boogaloo: The Wild, Untold Story of Cannon Films (בימוי: מארק הארטלי), מתייחס להרפתקה הקולנועית שלהם בהוליווד מזווית הרבה יותר ביקורתית. באמצע שנות ה-90 שב גולן לארץ והחל לביים מחזות זמר על במות שונות. ברשימה: "עוץ לי גוץ לי", "זורבה היווני", "עליסה", "אנני", "אוליבר טוויסט", "היפה והחיה" ו"צלילי המוסיקה". בשנת 1999 הוא קיבל את פרס ישראל, יחד עם הבמאי דוד פרלוב. התשוקה הבלתי נשלטת לעשות קולנוע לא הרפתה ממנו ובשנות ה-2000 הוא החל לביים מחדש סרטים: "השיבה מהודו" (2002), "ימים של אהבה" (2005), "ריקוד מסוכן" (2007) ו"הכתובה" (2009). בסך הכך הוא הפיק 209 סרטים וביים 45. בפעמים שבהן פגשתי אותו לשיחות, קצרות וארוכות, הוא כבר בהתחלה הפך אותן לפשוטות, עממיות ובלתי אמצעיות, כמו אלה שאתה מנהל עם השכן שאתה פוגש במדרגות כשאתה מוריד זבל או מעלה מצרכים מהסופר. גם הסרטים שלו היו ברובם כאלה: פשוטים, קומוניקטיביים ועממיים במוצהר – קולנוע בידורי שאמור לענות, בלי בושה, על האינסטינקט הבסיסי של הקהל. אמנם היה בדיבור שלו משהו מתרברב, אבל לא מתנשא, משהו שבא ממקום של ביטחון עצמי מוצק ושכנוע עצמי עמוק במה שהוא עושה. עד יומו האחרון הוא רצה רק לעשות סרטים. דעת המבקרים, שבדרך כלל לא פרגנו לו ולעבודותיו, במיוחד לא לאלה של השנים האחרונות, לא הרתיעה אותו להמשיך בדרכו. בכל הקשור לקולנוע הוא היה מפיק ובמאי שלוקח סיכונים גדולים, אבל בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, שגם הקהל יאהב, ויחזיר לו ברכישת כרטיסים בקופה. זה היה המוטו שלו מראשית הקריירה ועד יומו האחרון.
10/08/2014
:תאריך יצירה
|