ללא הגדרות מבושלות
 
כמדי שנה בבוא מצטברים בלוחות המחול סדרות מרתקות של יצירות חדשות, בדרך כלל בשלבים הראשונים של הגיבוש הסופי שלהן. המבחן שלהן כפול - על פניה כל יצירה מבקשת להתקבל כשלמה וככזאת שיהיו לה חיים גם אחרי הפסטיבל שבמהלכו הועלתה. מי שמצליחה בכך שואפת לנחות בסופו של דבר על המפתן הבינלאומי - באמצעות אירועי החשיפה של מרכז סוזן דלל או של הזירה הירושלמית.
 
כי כן, המשך קיומן של היצירות תלוי בין השאר, ולעתים בעיקר, במארחים שמחוץ לגבולות המקומיים, או מפעלי העשרה כמו סל תרבות ארצי. היצירות שזוכות במרוץ שבות ומנסות את כוחן להתקבל גם כאן באותה מידה של הצלחה.
 
פסטיבל אינטימדאנס של תמונע, השנה בניהולם של רותם תש"ח, נאוה צוקרמן ויאיר ורדי, הלך אל המפגש הזה ללא הגדרות מבושלות היטב כבעבר, וזימן לקהל ארבעה ערבי מחול, שני מופעי מבואה, של שירה אביתר ומרב סבירסקי, ושני תחקירים מסקרנים – זה של ורדי, תש"ח ואיריס לנה, וזה של שיר חכם ועידו פדר - על התפתחות המחול "הישראלי" ועל שדה ההשפעות עליו מתחילתו עד ימינו. 
 
אך בעיקר היה זה המפגש המחולי בין דורות יוצרים ואף בין דורות מבצעים שיצר את הגוף והכאוס הרעיוניים שהם מעבר לעתיד - בדו המשמעות שניקוד ייתן למילה "מעבר". זה שכבר מצוי מעבר לעתיד או זה שעתידו לפניו והוא עושה את צעדיו, גדולים כקטנים, לעבר מה שמצפה לו שם. מנקודת המבט הזאת לבדה אפשר להגדיר את האינטימדאנס של השנה כסיפור הצלחה.
 
אבל בכך לא די. מבחן האיכות הכללי נבנה גם על המבחנים הפרטניים של כל מה שהוצג, ובמידה מפתיעה (ואולי דווקא לא מפתיעה) האיכות הנקודתית שהייתה גבוהה בדרך כלל - למעשה שום יצירה לא סבלה מנחיתות - היא זו שיצרה את מלוא החוויה של שלושת ימי סוף השבוע בתמונע.

אינטימדאנס, צילום: יח"צ
 
מגדר וזהות
 
כך למשל נציגי הדור הוותיק הביאו עמם לא רק ניסיון, דמיון ושפה מובחנת אלא גם אמירה חברתית או אמנותית הנוגעת למחול כאמנות הנסמכת על עבר ופניה לעתיד. כך סער מגל ביצירתה Up Your Ass, Virginia שנוצרה עבור תאטרון ה-Rote Fabrik בציריך, מתמודדת עם אחד הטקסטים הפמיניסטיים המודרניים הראשונים ואולי גם הפרובוקטיבי שבם - "מניפסט החלאה" של ואלרי סולנס, ועם המחזה Up Your Ass שלה.
 
זו יצירה כבדת משקל עטופה בצמר גפן של הומור חד, שהוגשה בביצוע חי מאוד, תוסס כמו הטקסטים רווי הפמיניזם התוקף. אפשר להזדהות עם הנאמר, אפשר להתנגד לו, אך קשה להתעלם ממנו כשהוא מוגש באמצעים המשוכללים של מגל, שעם ארבעה רקדנים צעירים, ובהשתתפותה, הצליחה ליצור ביצה עמוקה של יחסים מגדריים והתייחסות עוינת-מתנשאת בקרב על הזהויות הנפשיות והפיזיות של המחנות.
 
ביצירה הזאת כבר עמדה למבחן ובהצלחה התקווה שרותם תש"ח הביע בראיון עם ענת זכריה שפורסם כאן אתמול: "מה שמאוד הייתי רוצה שיקרה זה שכשאנשים יצפו בעבודה של כוראוגרף הם יקבלו את העיניים שלו לגבי המציאות, והעולם התנועתי שלהם כתוצאה מזה יהפוך להיות יותר קל יותר, נעים יותר, משוכלל, פחות מסוכסך. עולם ומלואו".

אינטימדאנס,  צילום: יח"צ

חותם שגובר על הזמן
 
זהות היא במידה רבה גם שם המשחק ביצירה RUNWAY של ניב שיינפלד ואורן לאור, שגרסתה הראשונה נוצרה במחצית הראשונה של השנה, כשהיו אמנים ומרצים אורחים באוניברסיטת Rutgers בניו ג'רזי. את הגירויים שספגו שם בחנו עם שובם לארץ ועם 13 רקדנים צעירים מ"המסלול להכשרת רקדנים" במרכז ביכורי העתי"ם בתל אביב.
 
הזהות רבת הפנים של 13 הצעירים, שכל אחת וכל אחד מהם התבקשה להביא עמה את זו הפרטית שלה, נמהלה בתוך הזהות היצירתית של צמד הכוראוגרפים שבכל יצירותיהם בשנים האחרונות מיטיבים לייצג ולעצב מחול של קצוות. ומה שהיה מרתק במיוחד ביצירה הזאת הוא שמבעד להומור והחוצפה של העתידים לרקוד, נמצאו גם הפחד, החשש, הכאב הפיזי וההכרה באפשרות של אכזבה.
 
את נציגות הוותיקים במחול, וליתר דיוק את אלה שעדיין יוצרים אך מאחוריהם עשרים ויותר שנים של יצירה - השלימה ענת דניאלי, שהחלה לטפל בבחינה עצמית של מהלכיה לאורך השנים ואת שלביה הראשונים של היצירה שבכוונתה להעלות הביאה לפסטיבל האינטימי הזה, כשבחלק שבו שחזרה את יצירתה "אדוארד" (זה של המספריים) עם רותם תש"ח, שרקד אצלה בתחילת דרכו כרקדן. 
 
המרתק בדבריה של דניאלי ובדיגומים של יצירותיה היה המבט המפוקח מאוד על העובדה שעולם התנועה אינו נמלט מהגוף המניע אותה אלא דווקא מותיר חותם שגובר על זמן, מיקום, או כל קונטקסט מקורי שהיה לו. וכך, כדבריה, קיבלנו את התחושה כי "מה שנדמה היה כמקרי או מובן מאליו, ועכשיו יכול להיראות גורלי ופלאי".

אינטימדאנס,  צילום: יח"צ

דור הביניים בתווך
 
בדרך מהוותיק אל החדש שבנו לפגוש את רועי אסף שכבר מוגדר על ידי אוצרי אינטימדאנס כ"דור ביניים", ללמדנו לפחות שקליטתו בתמונת המחול הישראלי הציבה אותו בעמדה ש"כבר מצפים ממנו". הוא הביא עמו את GIRLS, שגרסה חלקית וקצרה של העבודה עלתה במסגרת הרמת מסך 2013. 
 
השינוי העיקרי, הצובע באור ייחודי את הגרסה המלאה, הוא מהלך הפתיחה האיטי, המתנהל בזחילה על הרצפה, שבו אסף יוצר את שני המרכיבים הרעיוניים של היצירה הכתובה לחמש רקדניות מצוינות (אותן רקדניות מהגרסה החלקית) - הקבוצתי מזה, והאינדיבידואלי, הנאבק להשתחרר וממהר להתחבר, מזה. משם כבר זורמת היצירה אל נתיבים ברורים, שאט אט זוקפים את קומת הבנות. 
 
אם ב"הרמת מסך" היצירה ניצבה בהנגדה (לא מכוונת)  ל"הבל" הנהדר של רייצ'ל ארדוס, אפשר בהחלט לטעון כי הפעם היא הועמדה כבהתרסה מכוונת כנגד יצירתה של סער מגל. אבל מה שעניין את אסף אינו מה שעניין את מגל. ההתבוננות שלו ככוראוגרף-גבר מפלחת בשפת תנועה את הנשיות הרוקדת. לא בהתנשאות אלא בניסיון להבין ולמצוא לכך ביטוי.
 
הדור הצעיר
 
בתכנית שכותרתה "דורות 1", ובה הועלתה יצירתם של שינפלד ולאור הועלו שתי יצירות נוספות של שתי יוצרות מהדור הצעיר - "מעניין לי ת'פה" של בר אלטרס, שנכנסה לפרדס של שפות-אם של אנשים שפגשה בתהליך העבודה שיצרה; והסולו over-all של סיגל דהן, שמבקשת לבחון את השאלה מסקרנת במי אנו צופים כשאנו מתבוננים במעמד פרפורמטיבי. 
 
שתי היצירות מעניינות בתאוריה שלהן, אך עדיין נדרשות להעמקת החקר הביצועי וזאת משימה שתקבע את מיקומן של שתי היוצרות כמבטיחות הלאה או כמקיימות. כך גם ביחס לצמד היוצרים הצעירים דפנה הורנצ'יק וגיא ברנרד רייכמן ביצירה Ode to SVM הנסמכת אל יצירותיו הפילוסופיות של יאן שוונקמאייר ומנסה לפענח את המימטיקה הכוראוגרפית המתבקשת מהם.
 
ימים יגידו, אולי שנים, אם היוצרים האלה ישיגו את מה שכבר הצליח הצמד שני גרנות ונבו רומנו להגיע אליו ביצירתם הקודמת "שעה עם אוכלי-כל" והפעם עם הפרובוקציה החדשה "מעכשיו" שבה זימנו ליצירתם כלב (בולי תורג'מן) וכוראוגרף פטפטן (רותם תש"ח, כמובן) ועמם ניסו לפענח מהי "המורכבות הבלתי נתפסת של התקיימותנו", ושוב בזיקה לטקסט רעיוני של יוהן הויזינחה, מאבות חוקרי ההיסטוריה של התרבות.
 
האמצעים שלהם נבנים על הטריוויאלי, הפשוט, המגוחך. מבטים לעבר הקהל, הנדת ראש, ובהמשך חפצים דוממים אך בעיקר ולכל אורך היצירה באמצעותו השליטה של הכלב, שלעתים נראה כמכוון את מעשיהם, לעתים מחקה אותם (וכמוהם בלי קול) ובבחירה מודעת לעצמה מבקש להנכיח את "גבריותו" דווקא אצל נבו. כניסתו של רותם תש"ח במכנסיים מופשלים ועם טקסט של הויזינגחה משלימה את התמונה - ואת קו ההומור הבריא של היצירה.

אינטימדאנס, צילום: יח"צ
 
בסיכומו של דבר סופשבוע קיצי ואינטימי עם מחול בין ההפוגות היה דווקא מרענן. לא תמיד זה היה כך בימי-קרב של הדורות הקודמים.

פסטיבל אינטימדאנס - דורות 1

פסטיבל אינטימדאנס - דורות 2

פסטיבל אינטימדאנס - דורות 3

פסטיבל אינטימדאנס - דורות 4

פסטיבל אינטימדאנס - דורות 5