"סיפור 'התקווה' נוגע בלבות היהודים בכל מקום בו הוא מסופר," קובעת אסתרית בלצן. "אין מקום בעולם שבו לא יהיה מישהו שיזדהה עם פרט בסיפור המיוחד הזה".  
 
בלצן מציגה את תולדות או את סיפור "התקווה" כבר שנים לא מעטות, ותחילתו מבחינתה, בסיפור אישי שלה. כשניגנה בלצן על במה עם התזמורת הפילהרמונית ישב אביה בקהל בהיכל התרבות בתל אביב. למוזיקה שניגנה בתו נענה האב בהתרגשות מבוקרת אבל ברגע שנשמעו צלילי ההמנון נדלק לו ניצוץ בעיניים. היתה שם התרגשות של מעבר לחוויה המוזיקלית.
 
המקום הזה הוביל את בלצן אל המחקר הגדול שלה בעקבות שורשיו של ההמנון הלאומי.

הסיפור האישי, הסיפור הלאומי, הסיפור היהודי

המחקר, שנמשך כמה שנים, פנה לאפיקים שונים. המוזיקה היתה ההיבט המסקרן ראשון שחקרה - כיצד קרה שהלחן של הבית הראשון בשיר, סדרת הצלילים העולים למלים "כל עוד בלבב" והמשכו בירידה המתונה, מופיע בכל כך הרבה שירים ויצירות בתרבויות המערב. זה נושא שמוצרט חיבר לו ואריאציות, שמופיע גם בשיר עם שוודי, ביצירה "וולטבה" של סמטנה הצ'כי ועוד ועוד. גם החיבור בין הלחן של הבית הראשון ללחן של הבית השני, שהוא שיר עממי רומני, דרש בדיקה והעמקה.
 
במקביל, התבצע חיפוש אחר המקורות למלים. השיר המקורי נכתב על ידי נפתלי הרץ אימבר שהיה רומנטיקן היפי שהסתובב בארץ ממושבה למושבה ו"מכר" למושבות שונות המנונים שונים עם אותן המילים. כאן עלו שאלות כגון מי אחראי לשינוי במלים האחרונות של הבית השני, איך השיר מתחבר לשירי הכמיהה והגעגועים לציון  מסוף המאה ה- 19 ומתי זכה השיר להתקבל כהמנון התנועה הציונית ובהמשך כהמנונה של מדינת ישראל.
 
שאלות אחרות הן איך ומתי נולדו הנוסחים התזמורתיים והמקהלתיים של השיר ומכאן ממשיך המופע להציג רגעים היסטוריים שבהם הושר השיר, לביצועים יוצאי דופן ואף למיחזור רעיונות המופיעים בשיר בשירים של זמרי הפופ והרוק של העשורים האחרונים.  
 
מן המכלול המקיף, וצריך לומר, המרגש הזה, רקחה אסתרית בלצן את מופע ההרצאה שלה, שבמהלכו היא מספרת בתמציתיות את הסיפור האישי ואת הסיפור הלאומי ומעבר לשניהם את הסיפור היהודי. המופע משלב, באופן המדבר לכל אחד, שיחה, נגינה בפסנתר והקרנה של קטעי וידאו. 

אסתרית בלצן, צילום: דניאל בר-און

עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית
 
מופע "התקווה" זכה להצלחה גדולה בישראל, היה לתכנית לימודים לבחירה  בלימודי הבגרות באזרחות. ההרצאה היתה לספר לימוד  ואליו מוצמדים שני תקליטורים.
 
רבים נחשפו למופע  כשמעסיקים גדולים בישראל הזמינו אותו ולאט לאט גילו אותו המוסדות היהודיים הבינלאומיים. קרן היסוד, הקרן הקיימת ורכזי תרבות בקהילות ישראל השונות. שיחתה הקולחת של אסתרית בלצן מתנהלת, לפי הקהל, בעברית, באנגלית, בצרפתית. אחרי מספר הופעות באמריקה הלטינית באנגלית היא החליטה ללמוד גם ספרדית ולדבריה "לימוד השפה היה חוויה מרעננת והיום הקהל שומע את סיפור ה'אספרנצה' (תקווה בספרדית) בשפתו". 
 
המופע נשאר כשהיה או שהוא מתעדכן?
 
"בסך הכל במופע כזה יש הרבה מאוד חומר דחוס וערוך. אבל הפתעות ושינויים שנובעים מן המקום  או מן הקהל מתרחשים כל הזמן. כך למשל הופעתי בבית כנסת בקוסטה ריקה ולא ידעתי שזה בית כנסת אורתודוקסי לכל דבר. כשהתחלתי לשיר, רק לצורך הדגמה, כי הרי אינני זמרת, קיבלתי 'נו, נו, נו,' מן הרב והוא אסר להשמיע את ברברה סטרייסנד שרה את ההמנון. לפחות הוא הרשה לי לדבר..."   

לצורך תפעולו של המופע את צריכה בעצם רק פסנתר ומערכת להקרנת הקטעים המוקלטים
 
"לכאורה כן. אבל יש לפעמים אולמות שאין בהם פסנתר. יצא לי להופיע באולמות קונצרטים  רגילים. למשל בניו יורק אני מופיעה בקביעות  באולם  92Y  (אולם ימקא ברח' 92), אולם מוכר היטב בסצנת המוזיקה הקאמרית בעיר. אני משובצת שם כהרצאה  במסגרת 'שיחות צ'רלס ברונפמן'. בלוס אנג'לס הופעתי בבית הכנסת הרפורמי המפואר 'טמפל עמנואל'. הרבה אולמות של מרכזים קהילתיים (JCC); בבתי כנסת. מקומות שמאוד משתדלים לארח את המופע בדרך הטובה ביותר אירועים בסלונים בבתים פרטיים. שם תמיד יהיה פסנתר איכותי ואיש טכני שידאג שגם המצגת המלווה את המופע תזרום".

אסתרית בלצן, צילום: יח"צ

פאתטי, שנורר ואלכוהוליסט

מנין שואב המופע הזה את כוחו?
 
"ישנו רקע רחב שמתחבר לרובם של המאזינים. אין יהודי ששומע את סיפור התקווה  ולא מחפש איפה הוא מתחבר אליו. המנגינה מתחילה בתפילות של קהילות ספרדיות, כולל קהילות אנוסים ומסתיימת עם שילוב השיר הרומני.  כלומר השיר מחבר את שני הפלחים הגדולים של העם היהודי.
 
"גם הטיפוס הזה שחיבר את המלים, נפתלי הרץ אימבר, הוא מייצג המובהק של היהודי הנודד. איו לו רכוש, יש לו מעט כשרון לכתוב שירים. הוא פאתטי, שנורר ואלכוהוליסט. עם זאת יש בו ניצוץ של גאונות".
 
כשההרצאה עוברת למאה העשרים, העליות השונות לארץ ישראל, השואה, ספינות המעפילים, הכל נפתח. השיחה שאחרי המופע עשויה להפוך למדור לחיפוש קרובים,  כשהמצגת מראה שירה של עולים על ספינות מעפילים או שירת התקווה של ניצולי מחנה 'ברגן בלזן'. "בכל מקום בעולם יש מישהו שמכיר מישהו ושרוצה לראות שוב את הקטע כי אולי הוא יזהה שם מישהו" אומרת בלצן. "יש במצגת קטע של סרט משנת 1967 שבו ברנשטיין ניצח על 'התקווה' באמפיתיאטרון שעל הר הצופים, וברקע נראה מטס של חיל האוויר. פעם ניגש אלי אדם שאמר לי'אני הייתי הטייס הקיצוני במבנה'". 

"אלו הן רק חלק מהתשובות לשאלה מאין שואב השיר הזה את כוחו. זו רכבת שממשיכה לנדוד, סיפור נדודים אינסופי.  אפשר להוסיף לכך גם את כל נסיונות התיזמור של ההמנון, אחד מהם של המנצח ברנרדו מולינרי, שבילה כאן כמה שנים לפני שהתגלה ששיתף פעולה עם הנאצים לפני שהגיע לארץ ישראל. כל אבן בבניין ההמנון היא עוד סיפור מרתק".

כיפת הברזל של הקלאסיקה
 
ואיך התגובות של הקהל, את עורכת במופע שינויים לפי סוג הקהל ?
 
"ראשית כל יש הרבה התפעלות. למשל כששגריר ישראל במדינה זו או אחרת מזמין למופע שגרירים של ארצות אחרות, הם פשוט מתקנאים בסיפור על ההמנון הזה. כי לחנים מאומצים או גנובים מארצות אחרות יש להרבה המנונים אבל לא לכל אחד מהם יש סיפור על עם עתיק  שהצליח לשרוד וההמנון שלו הוא בבואה לסיפור שלו.
 
"היום שומעים את ההרצאה גם צוערי משרד החוץ וגם כל מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) של צה"ל. התגובות בארץ משתנות לפי הגיל. מבוגרים לא רוצים לשמוע איך אביב גפן או סאבלימינל מגיבים לשיר. לעומתם,הצעירים שבקושי יודעים מה היה כאן לפי 1967, נהנים מאוד מן ההתייחסות לזמרים האהובים עליהם.
 
"נשים ערביות מתפעלות מן הסיפור האנושי. כשאני מרגישה שיש מתח מיותר בקהל אני תמיד חוזרת לווריאציות של מוצרט. זה לא פוליטי, זה אם תרצה חלק מקורס לתולדות האמנות. זו כיפת הברזל שמספקת הקלאסיקה, שאותה אי אפשר להתקיף. אצל חובשי הכיפות הזיקה לכך שהסיפור מתחיל ביהדות ספרד היא משמעותית. ה'לב' וה'נפש' אלו ביטויים חזקים מאוד בייחוד כשמתלוות אליהם תמונות של הצנחנים שבכו ליד הכותל.
 
"היום יש גם טקס של חלוקת תעודות זהות לשכבות של בני 16, וחלק מן הטקס הוא ההרצאה על 'התקווה'. שם יגדלו אחוזי אביב גפן. העובדה שההרצאה מוגשת להם בצורה כזאת שהם אינם מכירים מן היומיום בבית הספר מוציאה מראש את עוקצי ההתנגדויות".
 
בנסיעה הקרובה שלך את אורחת בניו יורק ובניו ג'רזי של תנועת "אור", מיזם משותף לקרנות המיישבות, למשרדי הממשלה ולתורמים פרטיים שמטרתם לסייע להקמת יישובים חדשים בנגב ובגליל. במה שונות ההרצאות?

"מבחינתי אין כל שינוי. אני מביאה את המופע  לקהל. העניין הוא שבשנים האחרונות גילו כמה מן הארגונים המתרימים שבמקום שהלב מתרגש, הארנק נפתח ביתר קלות. הפעם ההכנסות מן המופעים הולכים לטובת אותם יישובים בנגב".
 
מופע "התקווה"  של אסתרית בלצן יעלה ביום שלישי, 16 בספטמבר 2014 ב-20:00 וביום שלישי, 25 בנובמבר 2014 בבית התפוצות בתל אביב. לרכישת כרטיסים בטל': 03-6420847.