אבא ואמא באסם
מה שלא נחשוב על המחזה של ג'ושוע קונקל האמריקאי אפשר בהחלט להבין מה זיכה אותו בפרס המבקרים כהצגת האוף-אוף-ברודוויי של 2009.
המחזה אמנם נע בנתיב מקביל מאוד לזה של המחזה האנגלי "איזה יופי" (שהועלה לא מכבר בתאטרון באר שבע) אך במקום הנוף האורבני של פרבר אנגלי אצל קונקל זה מתרחש בחווה פרברית, לא רחוק מ"שופינג סיטי" בארה"ב התיכונה.
את הביוגרפיה של המחזאי לא תמצאו בוויקיפדיה וגם לא בתכנייה היפהפייה של ההצגה של תאטרון חיפה, עמוסת צילומים נהדרים של אייל לנדסמן. בחיפושיי אחרי תולדותיו גיליתי שהצעיר -כמעט בן שלושים, כנראה – שופע רעיונות מוטרפים שאותם ביטא בכשלושים מחזות, מרביתם קצרים, והוא פופולרי מאוד בכל רחבי ארה"ב, וגם בעולם הרחב בעיקר בזכות "מיצ מיצ לימונדה".
במחזה הזה הוא מתאר מהלך משתעשע של הזדהות מינית של שני נערים, עדיין לא בתיכון. אמורי, שיודע שהוא נשי, אוהב את זה, ומבין שהוא הומו במצב גדילה וחולם לנצח בתחרות הכשרונות בטלוויזיה. לעומתו אליוט, פירומן ואלים, כדרכם של הומואים בהכחשה שנהנים ומכים כדי שלא יגידו עליהם. הפאן של שניהם זה לשחק אבא ואמא באסם.
מי שנחרדת מהמיניות המבצבצת של אמורי היא סבתו, המנהלת את החווה שבה מגדלים תרנגולות לשחיטה. ומי שמתפקדת כחברתו הטובה ביותר של ההומו הקטן היא לינדה, התרנגולת המפוטמת, שגורלה נחרץ, כאחיותיה הרזות, לשחיטה ב"מכונה" המשוכללת שיודעת לתלוש נוצות, ולארוז את המוצר המוגמר בקופסאות קרטון שיוצבו במדפים המקוררים של המרכולים.
המסר החברתי המתקבל מהמחזה כפול: כן לזהות מינית אישית ואחרת מהמקובל בשמרנות האמריקאית התיכונה; לא למזון מן החי שהובל לטבח אחרי שפוטם, נחלב, הטיל ביצי-חופש למיניהם, השיג מדליות אולימפיות, או שהבחין בין יהודים ומוסלמים לבין נוצרים ועכו"מים אחרים.
"מיצ מיצ לימונדה", צילום: איל לנדסמן
עבודת צוות של יוצרים ומבצעים
את המחזה שלו רצה קינקל שישחקו "שחקנים בעלי כל סוג של מאפיין גופני, מכל מגדר או מוצא. אני רוצה בעיקר לעודד במאים ללהק שחקנים שהם טרנסג'נדרים או חסרי זהות מגדרית. אל תהיו נקבות. תהיו נועזים".
אם נתעלם מהסיומת המוזרה, המיזוגנית, בהעמדת הנועז כאנטי-תזה לנקבה, הרעיון כשלעצמו יפה ונותן לבמאים הזדמנות להגיד משהו משל עצמם, ועופר עמרם לקח את ההזדמנות בשתי ידיו. סיוע משמעותי מאוד לבימוי נתן המתרגם דורי פרנס, שממשיך לספק דגימות מוצלחות של כשרונו השופע פלפולים, המצאות ורעיונות.
עמרם עשה עבודה נהדרת עם הלהקה ועם היוצרים השותפים ובחר להפקיד את תפקידי הסבתא ולינדה לרשות כשרונם של שחקנים ממין "סטרייט" מוגדר – אייל רוזאלס המרגש, בחלק האחרון, ומלכתחילה ביצ'י משעשע למדי כסבתא גברית; כמוהו גם רון ריכטר מצחיק מאוד בהתחלה, כלינדה התרנגולת, ונוגע ללב בפרק על השחיטה.
שלא כבהפקה המקורית שבה שיחקה שחקנית קטנה את תפקיד אליוט האלים, כאן מגלם אותו ולדי פסחוביץ' הנפלא בפיזיות הקשה שמבעדה עולה רגישות ואהבה, זו שאמורי, בגילומו המבריק של גיל רשף, אינו יודע לזהות עד שלא תתממש גזרת הגורל על לינדה. רשף חי ונושם את התפקיד במחוות גופו הרזה, בקולו הרך, ובעיקר בפניו השופעים תום.
"מיצ מיצ לימונדה", צילום: אייל לנדסמן
השינוי המהותי יותר של עמרם הוא בפיצול תפקיד שנקרא "הגברת בבגד גוף" שהייתה המספרת, המפעילה, ודמויות משנה. בהצגה הזאת נחלק התפקיד לשלושה מבצעים – קרן אור, מעיין וייסברג וארז שהרבני שהופכים את ההחלטה הזאת להברקה הגדולה של הבימוי. הם מצוינים בתפקידי המשנה, והם בעיקר "מקהלה יוונית" מקורית ששולטת בהצגה מתחילתה ועד סופה.
זה מתחיל כבר בסידור הבמה בתחילת ההצגה ונמשך בחילופי התפאורות והאבזרים הנהדרים שעיצבה שני טור, או בהמשך עם כריות-התרנגולות שעיצבה מעיין רזניק.השלושה בשיאם הקבוצתי בתנועה שעיצב אריאל מקובר, כשהם מגלמים עכבישה עוקצנית, משיאי עיצוב התלבושות המבריק של אדם קלדרון. והכל תחת פנסי התאורה שעיצבה היטב תמר אור.
"מיצ מיצ לימונדה", צילום: אייל לנדסמן
אור מורין הוסיף מוזיקה בנוסח קאנטרי ובתוספת לשני שירים של מייקל ג'קסון וברי מנילו שגם משחקים תפקיד וגם מקרינים על המסרים האנושיים, ומבוצעים בהדרכתה של היידי ליפמן יוסף, ובתוספת סרטים אמנותיים בהדרכתה של אנה קליינר.
בסיכומו של דבר "מיצ מיצ לימונדה" הוא מחזה נחמד, עם בטן טרחנית רכה מאוד, אך הבימוי, העיצובים והמשחק מגשימים היטב את ההגדרה שלו "כמחזה ילדים למבוגרים". בארה"ב ילדים ראו והתלהבו. מעניין יהיה לדעת אם גם כאן ירשו להם לראות ההצגה היפה הזאת.