ספרה של שז, "הרחק מהעדרו", נח על מדף הספרייה שלי זמן רב. הכתוב על גב הכריכה הסגיר כי זהו סיפורה של אשה המקיימת יחסי אישות עם אביה. לא העזתי לקרוא אותו.
כשהוזמנתי להקרנת סרטה החדש של קרן ידעיה ("אור", "כלת הים") התגברתי על הרתיעה. החלטתי לקרוא אותו לפני הצפייה, ולו למען "החוויה האינטלקטואלית". הספר הפתיע אותי. הוא אמנם אינו מתרומם לכדי סיפור רב תפניות, ומסתכם במהלך עלילתי אחד, כמאפיין נובלה, אך נכתב בעדינות ובמינוריות שובות לב. במרכזו חוויה פנימית, רגשית, המתוארת בגוף ראשון: מצד אחד כמיהתה של הגיבורה לאהבתו ומגעו של אביה, ומצד שני שנאה עצמית ובעתה.
חזרתיות כפייתית
המעבר מספרות לקולנוע, במקרה הזה, מאתגר. העולם הפנימי בספר עשיר בהרבה מהעולם החיצוני, שבו מתקיימת שגרה מצומצמת של חיי אישות מזוויעים. האישה, שאינה מסוגלת לשתף אף אחד בסוד חייה, מבודדת ומנותקת מהעולם.
אבל קולנוע הוא עולם של פעולות. לכן השכילה הבימאית להעביר את הסיפור באמצעות חזרתיות כפייתית: הגיבורה אוכלת. מקיאה. מצחצחת שיניים. מביטה מבעד לתריסים החצי מוגפים, בהמתנה לאביה. אוכלת. מקיאה. מצחצחת שיניים. חוזרת אל תריסי הפלסטיק של דירת השיכונים הישראלית. אביה עדין נעדר. חותכת את עצמה. כשהאוכל בבית אוזל, היא יורדת למכולת לקנות ממתקים. ואז, סוף סוף הוא מגיע.
הפכתי בשם הספר כדי להבין את משמעותו. מה זה הרחק מהיעדרו? ההעדר של האב מייצר כמיהה. עליה להתרחק מההמתנה לבואו. ההעדר אמור לאבד אחיזה בליבה.
"הרחק מהיעדרו", צילום: לורן ברונה
ידעיה מרשה לעצמה להתרחק מהספר ומוסיפה לתסריט שני אלמנטים בולטים. בסרט האב אלים ומכה את בתו. אני לא בטוחה שזה היה נדרש. ברור שיחסים כאלו יתכנו גם ללא אלימות מפורשת.
תוספת משמעותית שאינה בספר, היא סיקוונס אירועים המתחולל על שפת הים, ונשען על ידיעה שהתפרסמה בעיתונות לפני כשנתיים. אשה עברה התעללות על שפת הים, לאור יום, בעוד הרוחצים שותקים. נדמה שבתוספת זו מפנה הבימאית אצבע מאשימה כלפי קהות החושים שלנו.
"הרחק מהיעדרו", צילום: לורן ברונה
"הרחק מהיעדרו", צילום: לורן ברונה
הדלות, הכיעור, האופל, האין מוצא
הבת, שמגולמת על ידי מעיין תורג'מן, היא גולת הכותרת של הסרט. האיפיונים שלה מדויקים: שערה הסתור, גופה העגול, הסחבות שהיא לובשת, פניה החתומות. היא מעוררת רחמים ויחד עם זה דוחה. הצילום דוחס אותה לפריימים סגורים, וכולא אותנו, יחד איתה, בעולמה הבלתי נסבל. הדלות, הכיעור, האופל, האין מוצא, באים לידי ביטוי בכל אחד מהפריימים הארוכים. בזכות המשחק והצילום, הסרט כמעט ואינו נזקק למילים.
הבחירה בצחי גראד הפתיעה אותי, לפחות בתחילת הסרט, כי גראד תמיד מעלה בי חיוך. בהמשך חשבתי שהוא עושה עבודה מצוינת. יתכן שידעיה חשבה שגראד הכריזמטי יעגל וירכך את האב.
אני לא יודעת מה מציל נשים שעוברות גיהינום כזה, ואם הצלה אפשרית. במפגש שלה, לקראת הסוף, עם הדמות שמגלמת יעל אבוקסיס - שעל פי האופן בו היא מצולמת ולבושה, עברה גם היא התעללות מינית - מציעה ידעיה שרק נשים שהיו שם, יכולות להבין ולעזור.