במסיבת העיתונאים שנערכה במאי בפסטיבל קאן לטובת סרטו האחרון "המועדון של ג'ימי", נראה קן לואץ', 78, משועשע כשהזכירו לו כי הכריז במרוצת הצילומים שזה יהיה סרטו האחרון.

"אמרתי זאת ברגע של לחץ עצום בזמן הצילומים, ואז חשבתי שלא ארצה לעבור שוב את כל המסע הזה", הוא אומר. "אבל הצלחנו להביא את הפרויקט לסופו, הלחץ ירד ונראה מה יהיה בהמשך. זה מקצוע שקשה לוותר עליו".

"אם לסרטים הייתה השפעה גדולה, אז היא כנראה הייתה שלילית"
 
ללואץ', הפעיל בזירת הטלוויזיה הקולנוע בבריטניה מאז שנות ה-60, קריירה קולנועית עשירה הנוגעת לרוב בנושאים חברתיים ופוליטיים, פערי מעמדות ועיסוק במעמד הפועלים בעיקר. הפילמוגרפיה שלו כוללת בין היתר את "קס", "גשם של אבנים", "16 מתוק", "אולי נתנשק", "סיפורים מהרכבת", "מחפשים את אריק", "חלקם של מלאכים" ועוד.
 
בחומר הרקע על "המועדון של ג'ימי" ציינת שסרטים לא ממש יכולים לשנות את החברה. האם הדבר מתסכל אותך?
 
"אני חושב שאנחנו, אנשי הקולנוע, מצרפים את קולנו לדיון הציבורי ומשפיעים, אני מניח, במידה קטנה למדי. אנחנו יכולים להביא רעיונות, זוויות התבוננות ופרספקטיבות לקדמת הבמה, באותה דרך שניתן לעשות זאת בטור בעיתון. בכך אנחנו רק מצטרפים לרעש הכללי של הדיון הציבורי בנושאים כאלה ואחרים.
 
"אם לסרטים הייתה השפעה גדולה, אז היא כנראה הייתה שלילית, כי הקולנוע היה מן הסתם תומך בעושר הגדול ורואה באמריקה את הבית של הדמוקרטיה, השלום, העצמאות והחופש, ולכן השפעתו בעצם הייתה עלולה להיות שלילית מאוד. לכן עלינו לקוות שלקולנוע לא תהיה השפעה כל כך גדולה.
 
"אנחנו יכולים להציג שאלות, לאתגר סמכויות ולהיות חתרניים, אבל בסופו של יום ההשפעה היא על צופי הקולנוע ולמה שהם לוקחים איתם הביתה מהדברים שאנו מציעים להם. אם זה נשאר בתחום בתי הקולנוע, אז ההשפעה תהייה קטנה מאוד. אבל אנחנו עדיין יכולים לקוות שניתן לשנות דברים".




המועדון של ג'ימי (תמונת יח"צ)


מועדון ריקודים כפרי ומסוכן 
 
"המועדון של ג'ימי" מגולל את סיפורו האמיתי של ג'ימי גארלטון (בארי וורד), שבשנת 1921 הוא פתח מועדון בצומת כפרית באירלנד, כדי שאנשי האזור הצעירים, חקלאים ברובם, יוכלו להגיע אליו בשעות הפנאי, לשמוע מוזיקה, לרקוד, ללמוד ולהחליף דעות. אלא שהפופולריות של המקום עוררה התנגדות של השלטונות ושל הכנסייה וג'ימי אולץ לסגור את המקום ולהימלט לארה"ב.
 
מקץ עשר שנים הוא חוזר לאירלנד שלאחר מלחמת האזרחים, פוגש את בני משפחתו ואמו התומכת וגם את האהובה שהותיר מאחור, אונה (סימון קירבי). הוא מקווה לנהל חיים שקטים במקום, אלא שכאשר הוא רואה את העוני, הפיזי, התרבותי והרוחני, בו שרויים האנשים, וגם בעקבות לחצים מצידם, הוא מחליט לפתוח מחדש את המועדון. כמובן שהדבר מעורר שוב את התנגדות הכנסייה והאב שרידן (ג'ים נורטון), הרועה הרוחני המרכזי באזור, מחליט להתנגד למהלכיו של ג'ימי, להיאבק בו ולהוקיעו כקומוניסט וכאחד המטיף ל'תרבות זרה'".        
 
עלילת "המועדון של ג'ימי" זה מתרחשת כעשר שנים לאחר אירועי "הרוח נושבת", סרטך זוכה דקל הזהב מ-2006. יש זיקה בין השניים?   
 
"כמובן שיש קשר בין שני הסרטים. חשבנו שיהיה מעניין להראות מה קורה לאנשים האלה שהיה להם חלום לזכות בעצמאות מהשלטון הקולוניאלי, וכיצד הם שבים להתמודד על חירותם האישית עשר שנים מאוחר יותר, והם עדיין דורכים במקום הן בגלל מחלוקות פנימיות והן בשל העובדה שהאימפריה עדיין מנסה לשלוט בהם, אף כי לא באופן ישיר.
 
"כעשר שנים מאוחר יותר התנאים הסביבתיים אולי השתנו, אבל לא מהות המצב בכללו, כך שרבות מהתקוות שהיו להם - התמוססו. שני הסרטים אכן חיים זה בצד זה. 'כשהרוח נושבת' היה בעל סיפור הרבה יותר גדול ואפי, וכאן מדובר יותר במיקרוקוסמוס. זה רק מועדון ריקודים בצומת כפרית, שבו צעירים נהנים לרקוד, להחליף דעות וללמוד שירה. וזה ממש מסוכן... הרעיון היה לבחון את העניין רק בתוך המיקרוקוסמוס הקטן בו התרחש".
 
מדוע בעצם בחרת לעשות סרט על סיפורו של ג'ימי גרלטון?
 
"משום שלסיפור הזה יש הרבה פנים. הוא קורא תיגר על המחשבה המוטעית שהייתה נפוצה אז,  בהנחיית השלטונות, שהשמאל מדכא את הנפש, מתנגד לבידור להמונים, להנאות ולחגיגות. המקרה שלו מציג גם את העובדה שהכנסייה המאורגנת תנצל לתועלתה את השפעתה כדי ליצור זהות אינטרסים ושיתוף פעולה עם הכוחות הכלכליים הגדולים. הם עושים זאת עד עצם היום הזה. כך הופכים הכנסייה והמדינה לדורסי ומדכאי כל מחשבה עצמאית, וכל מי שפועל למען רעיונות חופשיים וסובלנות – יותקף על ידם. בפועל, ג'ימי ניסה תחילה להשיג את אישורה של הכנסייה לפעילויות שלו". 

המועדון של ג'ימי (תמונת יח"צ)



"עבודה בפילם היא הרבה יותר אנושית"
 
כיצד נעשתה הבחירה בבארי וורד לגלם אותו?
 
 "הבחירה הייתה פועל יוצא של מי שהיה ג'ימי האמיתי. הוא היה אדם מאוד מחויב פוליטית, בעל רוח חופשית, אמפטי כלפי אנשים, בעל רקע במאבקים חברתיים. הוא עסק במלאכות שונות וגם טייל בעולם. היה קשה למצוא שחקן שיוכל לייצג את כל התכונות האלה. גם לא רצינו שהוא יהיה צעיר מדי או מבוגר מדי, שכן ג'ימי גארלטון היה בן 40, פחות או יותר, כשאירועי הסרט התחוללו. ראינו הרבה שחקנים בשלב הליהוק, אבל לבסוף חשבנו שבארי הוא זה שיש בו את מרב האיכויות התואמות את הדמות".        
 
אתה ממשיך לצלם ולערוך בפילם, ופורסם שבמהלך הצילומים נגמר לכם החומר והייתם צריכים להמתין לאספקה.
 
"אנחנו לא רק מצלמים בפילם 35 מ"מ, אלא גם עורכים את הפילם עצמו (ולא תעתיק דיגיטלי שלו – נ.מ). אצלנו עדיין הצלולויד נחתך במכונת עריכה, וזה טוב מאוד. התהליך הזה אינו מהיר כמו במדיום הדיגיטלי, אבל כך אתה יכול לבחון את התוצאות יותר ביסודיות, ותוך כדי העריכה גם להתעדכן בתוצאות משחקי ליגת הקריקט... ולשתות קפה נורמאלי... ואתה עובד עם מישהו, זו לא עבודת סולו.
 
"דרך העבודה הזו הרבה יותר אנושית. אלא שהקולנוע הוא תעשייה, ככל התעשיות, והם שואפים להאיץ את התהליכים ולצמצם את מכסת העובדים. לוחצים על כל מי שרק אפשר כדי שיעבור לעבודה דיגיטלית. ועדיין, בצלולויד אתה נוגע בחומר, רואה אותו, חותך שוט אחר שוט. עבודה יותר אנושית, כאמור, וגם בעלת איכות אחרת. על מנת לחבר את התמונה עם הסאונד יש צורך בטייפ מיוחד עם מספור. באמצע הצילומים נגמר לנו הטייפ הזה, ולקנות אריזה שלמה של חומר כזה, הרבה יותר ממה שהיינו זקוקים לו, היה מאוד יקר. לכן פנינו לאנשים בתעשייה שעדין משתמשים בפילם ושאלנו אם נותרו אצלם עודפים. קיבלנו משלוח מאוסטרליה ויכולנו להמשיך בצילומים.
 
" בכל אופן, גם בהמשך בכוונתי לעבוד בפילם, למרות שהמדיום הזה הולך ונעלם. בלונדון יש רק חדר הקרנה אחד שבו ניתן לצפות בראף קאט בפילם, כך שנעשה מאוד קשה להסתייע בכל מערכות העזר לעבודה בפילם".

המועדון של ג'ימי (תמונת יח"צ)




מקום לקולות אחרים  
 
איך אתה רואה את דמותו של הכומר רב ההשפעה, כדמות בסרט וכמייצג הכנסייה בכלל?
 
"הכומר בזמנו של גארלטון היה דוגמטי, חזק, אדם שהטריד את ג'ימי בחריפות, הוביל את הקמפיין שהתנגד להשמעת מוזיקת ג'אז במועדון, טען שזו המוזיקה של השטן והבטיח לג'ימי שיינמק בגיהנום. אבל אנחנו רצינו שהוא יהיה יותר מתוחכם, יכיר ביושר האינטלקטואלי של ג'ימי ויעריך אותו כיריב. הוא לא סוטה מהקו של הכנסייה, אבל כאדם משכיל הוא מודע לטרנדים התרבותיים בארצות הברית, מזהה את התשוקה של ג'ימי וקורא לו מאמין, כמותו, אם כי בעקרונות אחרים לגמרי.
 
"הוא גם מסתקרן בנוגע לג'אז, רוצה לדעת מה כל כך מדבר אל האנשים במוזיקה הזו ומה הוא מפספס. אבל אי אפשר לזלזל בכוחה של הכנסייה באירלנד. כמה שנים לאחר אירועי הסרט היא שלחה מתנדבים להילחם לצד כוחותיו של פרנקו בספרד. עם זאת, כמו כל ארגון גדול, היא לא הייתה מונוליתית, ויצאו ממנה קולות שונים. היו אנשי כנסייה שתמכו במהפכנים במרכז אמריקה".
 
כאדם שנושא זכויות האדם עומד לנגד עיניו, מה עמדתך לגבי מה שקורה בעולם בתחום?           
 
"זה נושא מאוד גדול, הצופן בחובו מתנגדים למשטרים שמנסים לעורר את התודעה הרחבה. לפעמים, כוחות גדולים שומרים סודות שהם לא רוצים שייצאו החוצה ושנדע אותם. למשל, מה  שצ'לסי מנינג (טוראית בצבא ארה"ב שהורשעה בגילוי מידע צבאי מסווג) הדליפה לוויקיליקס על פעולות האמריקנים במלחמת עיראק ומעשי הרצח שהם ביצעו שם בשם כולנו. אבל לא הרוצחים נכנסו לכלא כמובן, אלא צ'לסי מנינג.
 
"הבעיה הגדולה ביותר שיש לנו, מרבית האירופים, היה שיש שיטה פוליטית אחת ושיש רק מטבע אחד, מה שפוגע בשוק החופשי. כי זו הדרך היחידה בה ניתן לפעול ומי שמתנגד לכך, נדחף לפינה. כאילו שזה מה שקבע האל, ולא תיתכן דרך אחרת של חברה מאורגנת. אפילו בחברה מתוחכמת כשלנו, עם המון כלי תקשורת מגוונים, אם מציגים בפניה רעיון אחר - משמעותו המיידית היא לקרוא תיגר על אלוהים, לומר את הבלתי ניתן להיאמר.
 
"כך שמציאת מקום לקולות אחרים, לטיעונים חשובים שונים מהמקובל, שומרת על האנושות. ובדיוק את המקום האלטרנטיבי הזה מייצג ג'ימי גרלטון. מקום שחייב להיות נוכח גם בימנו אלה".

"באירלנד ובאירופה כולה שבויים היום באג'נדה הניאו-ליברלית"
 
למעשה, בניתם מחדש את המועדון שג'ימי הפעיל.
 
"כן. בנינו את כולו, בדיוק כפי שהיה בעבר, אבל בתום הצילומים הוא לא שרד, וחבל. החשיבות של המועדון היא שהוא מקום בטוח, שבו אנשים יכולים להיות ולממש את עצמם, להשיג את כל מה שהם רוצים להשיג. בין אם אלה פעילויות ספורט, או לימודים, או החלפת דעות ואפילו להיות אקטיביים פוליטית. כי זה מה שג'ימי וחבריו עשו. ומשום שזה היה ה'מקום הבטוח' שלהם, הוא הפך מקור להתקפה עליו".
 
מה הייתה עמדת האיגודים המקצועיים באירלנד לפעילותו של ג'ימי, ומה דעתך על ההסתאבותם בתחום כח העבודה היום?
 
"האירועים התרחשו באירלנד הכפרית, והארגונים לא היו שם. אבל ג'ימי עצמו היה בפעילותו מארגן איגוד מקצועי, אף שבסרט חלק זה לא כל כך בא לידי ביטוי. אני חושב שהמציאות באירלנד כיום היא כמו בכל מדינות אירופה. כולנו שבויים באג'נדה הניאו-ליברלית, שבה התאגידים הגדולים שולטים בנו.
 
"אילו ג'ימי היה חי היום, הוא היה מתנגד חריף לכך ופועל למען כלכלה מתוכננת המבוססת על שוויון וצדק חברתי – הרעיונות להם הטיף בזמנו, שרלוונטיים גם היום. כך שהמאבק הוא אותו מאבק, רק שה'אויב' כעת הוא התאגידים הגדולים השולטים באירופה ופעילותם חורגת מכללי הדמוקרטיה. ה'פוליטיקה החדשה' הזו היא הקו האדום כעת.

"יש תנועת הגירה לאירלנד, שאמנם הצטמצמה לאחרונה, אבל אנשים רבים מחפשים עבודה, יש אבטלה רבה באירופה, בחלק מהמדינות פחות, בחלק יותר. אני חושב שג'ימי היה מתייצב היום בחזית המאבק נגד התאגידים והאופן שבו הם שולטים בכל פרט ופרט בחיינו, כאמור מעבר ליכולת הדמוקרטיות לפקח על הדברים".