רקדניו של כריס הרינג מאוסטריה מפגינים שליטה מדהימה ברזי הגוף שלהם ומחייבים את הצופים להתחבר אליהם ועם זאת –זה איננו מופע מחול במובן המקובל של המילה.
כל רקדן הוא להקה לכשעצמו
החוויה שמכין הכוריאוגרף האוסטרי כריס הרינג ביצירתו "גוף זר" היא במפורש שונה, אחרת מכל מה שאנו רגילים להגדיר במתחם הרחב של המחול. ועם זאת, היצירה הכוריאוגרפית הזאת בנויה כל כולה על תנועה.
על הבמה שישה מעגלים לבנים, על חמישה מהם ניצבים רקדנים מעוותי גוף, כמעט דוממים ללא תנועה. על העיגול השישי, שהוא בעצם הראשון – מאחר שעמו מתחיל המופע – צג טלוויזיה שמקרין פנים, אך השידור מקוטע בהפרעות אלקטרוניות או אטמוספריות. ובוקע ממנו קול. לא תמיד ברור. לקראת הסוף אפשר לקלוט כמה משפטים כמו "תעזבו את הגוף".
אבל את הגוף אי אפשר לעזוב, בהחלט לא. העיניים לטושות אל חמשת הגופים – והמוח מנסה להבין מה שהעיניים רואות. לכל צופה יש כמובן חופש מוחלט לבחור לעצמו את הגוף שאתו הוא יתקדם אל סוף המופע.
אבל זה איננו דו שיח. למען האמת הגוף שעל הבמה בכלל לא מתעניין אם יש תגובות באולם. הוא ינוע ויתעוות ויצור צורות מעצמו ויתרכך או ירפה לפי התכנית המדויקת שנקבעה לו. מעת לעת הוא ייקלע למסגרת תנועתית זהה עם ארבעת הגופים האחרים, במעין מחול קבוצתי קצר מועד.
שתי רקדניות ושלושה רקדנים, אחד מהם הוא כריס הרינג עצמו. במקצועם הם רקדנים, אבל הם לא רוקדים. כל אחד מהם משמש כמעין להקה שרקדניה הם השרירים, העצמות, הבטן, הירכיים, הזרועות, האצבעות, כמעט כל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים.
אחרי דקה ארוכה של קיפאון מתחילה התנועה של הקבוצה, כשהם נעים באטיות מדהימה ללא אובדן יציבה בכיוון השעון, כל אחד מהם במקומו, והם חושפים אגב כך עיוות גוף, שבהמשך ייפתח ויתפתח וייצור צורות חדשות. כל רקדן בתורו, ואחר כך כולם בו זמנית. על הרגליים, על הברכיים, על הגב. ותמיד כל אחד לבד, ללא מגע עם האחרים. עולם אישי של הגוף האישי.
חתך של רחם
בחרתי להתמקד ברקדן שהוצב בחזית מצד שמאל של הבמה (מכיוון האולם). הוא נראה לי כהה עור יותר מחבריו, ים-תיכוני. שריריו של הרקדן הזה היו מרשימים להדהים, ובמיוחד שרירי הגב שלו שנדמה שלכל אחד מהם כוריאוגרפיה תנועתית בשליטה מופלאה. כך גם ראשו, גם קצות האצבעות של כפות רגליו, וכמובן ידיו.
דרכו התחברתי אל ארבעת הרקדנים האחרים, בעיקר כאשר התנועה שלו כמו ריחפה לעברם או יצרה גלים שהדהדו בתנועה שלהם, ומעת לעת נוצר מעגל מסקרן של התבוננות בכל אחד מהרקדנים, בנפרד וביחד.
ורק פעם אחת, במפתיע, נוצרה עבורי תמונה אנושית מיוחדת. זה קרה כאשר הרקדן "שלי" התקפל, רגליו כפופות מסוכלות, גבו מוטה קדימה וזרועותיו סוככות על הראש, הנראה ככלוא מאחוריהן. תנועת הזרועות שהניעה את שרירי הגב, ואת שריר הכתף והשכמות הייתה מהפנטת בפני עצמה, ואז כאילו נוצרה תמונת חתך של רחם שמתוכו מנסה להבקיע ראשו של תינוק.
לאחר ההופעה למדתי כי שמו רוברט טירפק, וכי למעשה הוא כבר איננו רוקד כמקצוע אלא כתחביב, לאחר שהשלים את לימודי הרפואה. כיום הוא עובד כרופא מרדים בבית החולים הלאומי בברטיסלבה בירת סלובקיה, ולבקשתו של הרינג הסכים לבוא עם הקבוצה ולהופיע ביצירה הזאת שהוא אוהב.
ועל כך מגיעה תודה לו, לכריס הרינג ולקבוצה כולה וכן למי שבחר להביאה לדאנסאירופה 2005.
לפרטים נוספים
דאנסאירופה 2005 – פתיחה עם הומור
חמש להקות אורחות בדאנסאירופה
12/10/2005
:תאריך יצירה
|