"התבגרות" הוא סרט יפה וקולח, ובסך הכול נהניתי מן הצפייה. אך בין זה, לבין "יצירת מופת", או "יצירת העשור" או "המאה" - המרחק רב.

ריצ'רד לינקלייטר הוא במאי קומוניקטיבי. נעים. סרטיו אינטימיים. הוא מצליח לשאוב את הצופה בעזרת משחק אותנטי, ובימוי נון שלנטי: צילום נקי ויעיל, ועריכה שאינה מתריסה. מאוד אהבתי את טרילוגיית ה"לפני" שלו ("לפני הזריחה", לפני השקיעה", "לפני חצות").

הפעם, הלכתי לאיבוד. התסריט חסר מיקוד, מפוזר, כאילו אין יד מכוונת. זו בעיה המאפיינת לא מעט אפוסים - עלילה רחבת יריעה, שבנויה מרצף כרונולוגי ולא מאירועים דרמטיים הנובעים אחד מהשני. "התבגרות", אם כך, הוא אפוס שצולם על פני 12 שנה, ועלילתו עוקבת אחר התבגרותו של נער, על פני אותן שנים, עם קבוצת שחקנים קבועה.

טובת הילדים קודמת לכל

הבעיה המרכזית היא מייסון הגיבור. השחקן המגלם אותו, אלאר קולטריין, אינו כריזמטי במיוחד, פניו אינן ייחודיות או מעניינות. גם התסריט לא עושה עמו חסד. הוא "הזבוב שעל הקיר", בחייהם של המבוגרים, שם מתחוללת  הדרמה האמתית.

אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שבחירות הוריו נוגעות בכל נימי נפשו. הרי ילדים מתעצבים בהשפעת התנהלות הוריהם. אבל כאבו לא נראה על המסך. הוא נשאר אניגמה.




התבגרות (צילום: יח"צ)

דווקא אמו של מייסן, המגולמת באופן יוצא מן הכלל על ידי השחקנית פטרישיה ארקט, עוברת תהליך מרגש, וכאבה חשוף. יתכן שכוונת הבמאי היתה לספר לנו אמת ארכיטיפית על התבגרות ילדים, אך התוצאה הוא סיפור התבגרותה של האם. לכן הבחירה בילד מייסון, כמייצג את הסרט על הכרזה, נראית לי שגויה. ולכן גם צרם לי העיסוק התקשורתי המופרז בליהוק הילד, המתבגר על המסך. מה גם שהתבגרותה הפיזית של השחקנית ארקט מעניינת בהרבה.

חשבתי בהקשר הזה על סרטו של טוד סולונדז "פלינדרום" העוקב אחר התבגרותה של נערה. במהלך הסרט סולונדז בחר להחליף את השחקנית המגלמת את הדמות הראשית, כשמונה פעמים. פעם היא יפה, פעם מכוערת, פעם היא שחורה ומאוד מאוד שמנה. בכך הוא מצליח להמחיש באופן מעניין שכל הנערות מתבגרות באופן דומה. וקשה.



התבגרות (צילום: יח"צ)

אצל לינקלייטר, האם אוליביה הייתה רק בשנות העשרים לחייה כשילדה את מייסון ואחותו. הסרט מתחיל בחיים שאחרי הפרידה מבעלה הראשון (איתן הוק) מוזיקאי פרוע שאינו בנוי לחיי משפחה. מעניין שכמעט תמיד, כששני ההורים צעירים מדי, האם היא זו שמוותרת על יצר החיים הנרקיסיסטי, המאפיין את גיל העשרים, ומשנה את סדרי העדיפויות בחייה. טובת הילדים הופכת קודמת לשלה.

אוליביה נחושה לבנות לילדיה ולה חיים טובים, אבל הגברים שבחייה מתגלים כפחות ופחות טובים, וניסיונותיהם להחיל אבהות על ילדיה, נראים מאולצים ואף אלימים. בכך משרטט לינקלייטר תמונה איומה של גבר מודרני החי בעידן רב אפשרויות, שהוא חייב לנצל. אז כנראה שגברים אשמים בכל. כך לפי הבמאי.

החומה

לרוע מזלה של אוליביה, רק בסוף הסרט, כשילדיה עוזבים את הבית לחייהם העצמאיים, מתבגר סוף סוף גם אביהם, ומקים משפחה לתפארת - עם אשה חדשה וצעירה. אז גם אומר לו מייסון בן ה-18: "אם היית מתבגר עשרים שנה קודם, היית חוסך לי את מצעד השתיינים המופרעים שעברו אצלי בבית".

הסצינה המשמעותית והחזקה בסרט, היא כשאוליביה עוברת לדירה קטנה יותר בעקבות עזיבת ילדיה. היא בת ארבעים. אולי קצת יותר. "ציפיתי מהחיים ליותר" היא אומרת, והיא מבולבלת ונסערת לא פחות מילדיה המתבגרים.

נזכרתי בנובלה של סטפן צוויג. "בלהט סוד". ילד כבן עשר יוצא עם אמו לחופשה. אביו נשאר בעיר. במהלך החופשה מחזר אחריה ברון צעיר. היא נופלת שבי בקסמו, ומחפשת הזדמנויות להתייחד עמו, ללא נוכחות בנה הכרוך אחריה. הבן משוכנע שהשניים מסתירים ממנו סוד גדול. הוא לא יודע מהו. לראשונה חוצצת חומה בינו לבין אמו. פתאום הם שייכים למחנות מנוגדים.

זה קורה במהלך שבוע אחד. ללינקלייטר זה לקח 12 שנים.