מולטי-יקומים מקבילים
 
יש חידה גדולה בהצגה "משהו קוסמי" (Constellations) המועלה עתה בתאטרון הספריה ברמת גן. חידת הסוף. הרעיון של המחזאי ניק פֶּיין הוא שכל צופה יחליט לאן יגיע, לאיזה יקום מריבוי היקומים שהמחזה פורץ את שעריהם ב-80 הדקות של הצגתו.
 
במלים פשוטות יותר, מה יהיה גורל  בני הזוג, מריאן ורולנד, הנפגשים-מתאהבים-נפרדים ושוב נפגשים, ובוגדים, ומשלימים. לאן ייעלמו ויותירו בחלל את שובל הרושם, הברק, ההומור, החוכמה והעצב – אלה שהיו כלי המשחק שלהם על לוח השחמט ואפשרויותיו האין-סופיות.
 
זה איננו מחזה קל, למרות ההומור והרומנטיקה, וזה אינו מחזה מדעי למרות שתורת הכבידה וכנגדה עולם הקוואנטים והמולקולות הם גיבורי העלילה כמו בני הזוג. אבל זה אחד משני ההישגים של המחזאי (ובוודאי יהיה מי שיחוש שדווקא ההפך מזה הוא הנכון): ההתנגשות בתוך יקום המדע כמוה כהתנגשות האנושית שמתרחשת ביקום האהבה.
 
ההישג השני, המקורי אף יותר, הוא ביקום של התאטרון. פיין כתב מחזה שמתרחשת בו תנועת הלוך ושוב של רעיון, כשבכל פעם משהו משתנה, משהו אחר צץ בדיאלוג, תוצאה אחרת מתחרה בקודמתה. אבל למרות שמריאן היא חוקרת של ריבוי יקומי הקוונטום, ורולנד מגדל דבורים – שני מבנים דרמטיים כשלעצמם – דווקא המבנה הדרמטי של כל אחד מבני הזוג הוא זה שהמחזאי מצליח לחדור אליו. 
 


משהו קוסמי, צילום: יוסי צבקר


הדיאלוגים והמונולוגים נערמים זה על גב זה, גרסה אחר גרסה, מתדפקים אלה על אלה, כמו במפגש הראשון בין השניים בברביקיו בשלוש גרסאותיו, או במפגש המאוחר בשיעור למחול סלוני,  או במהלך של בגידה-פרידה. וכל זווית חדשה שומרת על המהות של המסע הבא על לוח השחמט.
 
התבוננות מרתקת
 
זה איננו מחזה קל גם משום שהוא תובע הצגה משוכללת וחכמה לא פחות מהמחזה, ובתאטרון הספריה זה קורה בבימויה המפתיע של שרה פון שוורצה, שכבר רכשה לעצמה מוניטין רב כשחקנית וכמחזאית, ועתה, ולראשונה, היא מוסיפה גם בימוי לרשימת יכולותיה והישגיה.
 
ההתבוננות שלה במחזה ובדמויות מרתקת, וכשם שהמחזאי כתב את המחזה אחרי מות אביו, כך פון שוורצה מתמודדת עם הכאב על מחלתה של אישה שהיא אוהבת בחייה הפרטיים. אולי זאת אחת הסיבות שענן-כאב מתעקש להצטרף אל הצחוק וההומור שהיא והמתרגם המצוין עידו ריקלין מפיקים מהמחזה, כולל אלה שבקטעים המדעיים.  

ריקלין פיענח בטבעיות את שפת המקור, גם כשהמילים מסרבות להיאמר, ואפילו מפנות מקום לשפת סימנים בהדרכתו של אורי גוב. והשילוב המיוחד הזה של מדע ואהבה מעצב גם את החזות הבימתית שפון שוורצה בחרה בה.
 
אבי שכוי עיצב תפאורה הנראית ככן שיגור של מסלול, העולה כמגלשה הפוכה אל הרב-יקומי, כאשר קירות האולם הקטן בבית צבי, שבו מועלית ההצגה, מקבלים את עומק והנוכחות האין-סופיים באמצעות וידאו ארט משוכלל שיצר איתמר לוריא. גשם, כוכבים, שמים ונצח עם תאורה עדינה של אורי מורג ונוכחות טובה של מוזיקה מקורית מאת ברק אולייר.



משהו קוסמי, צילום: יוסי צבקר

 
הפרי המשובח של המשחק
 
ובתווך, כהישג של בימוי המבין מבפנים את עולמם של שחקנים, ניצבים אילנית גרשון וייס וטל וייס, שבלי ספק מביאים למשחקם גם משהו פרטי כבני זוג וגם כאנשי תאטרון שראו את המחזה בלונדון ובלי שהות רכשו את הזכויות להצגתו בארץ, התדפקו על דלתות ונדחו עד שמצאו את הרגע הנכון שבו פון שוורצה ידעה שעליה לביים. החיבור הניב את הפרי המשובח של המשחק.
 
מאחר שהמחזה כתוב כך שמריאן היא המוליכה את חלקיקיו בחצי השעה הראשונה, טל וייס היטיב לנצור את האנרגיה שלו,  ולשחרר אותה בהדרגה רק במחצית השעה הבאה, ולהביאה לידי עוצמתה המלאה בחלק השלישי. זהו משחק חכם ומרשים, שגם אם הוא מיועד להכניע את היריב, אף הוא, המשחק אותו, נכנע לו. ונחרת בי בהקשר שלו הדימוי הכוורני של ייצור הפולן מחלת הדבש.
 
וכך בהמשך ובחיבור לדימוי הזה הוא משחקה של אילנית גרשון וייס כמלכת דבורים, בטקסט, במחוות, בחוכמה שהיא מייצגת, בהומור החד, ובאהבה שהיא מבטאת מבעד לביטויי הכאב, מעבר לעיצוב הפחד, נעה הנה והנה ביקום של הייאוש המתהפך לתקווה.



משהו קוסמי, צילום: יוסי צבקר
 
כל זאת אחרי שבחלק הראשון, שהוא כמעט מונולוג, היא מהפנטת בלהט, מדהימה במשחק השליטה המדעית הפרטנית ואגב כך מעצבת ברגישות מיוחדת את הפגיעוּת הכואבת, זו שלפשרה היא, רולנד והקהל יחשפו בחלק השלישי. 
 
יצאתי מההצגה בהתרגשות שחלקיקיה נעו בין הכבידה האישית הפרטית לזו של התאטרון. אני מניח שלא הייתי בודד. וכשתבואו לראות את ההצגה, וכדאי שתראו אותה, אל תשכחו שהיא מדברת עלינו, המולטי-יקומים האנושיים, ועל האהבה שאנחנו מחויבים לה.