"פארטי גירל" (צרפת 2014)
 
דרמה. סרטם של מארי אמשוקלי, קלייר בורגר וסמואל תאיס, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן. אנג'ליק (אנג'ליק ליצנבורגר) בת ה-60 מארחת כבר עשרות שנים גברים במועדון חשפנות קברטי במחוז לוריין. היא רגילה ואוהבת את חיי הלילה ההוללים.
 
אבל לקוחותיה של אנג'ליק מתמעטים. קשה לה כבר להתמודד עם הפופולריות של הבחורות הצעירות במקום, ואז היא זוכה בהצעת נישואין מאחד מלקוחותיה הקבועים, מישל (ג'וזף באור). לאחר התלבטות מחליטה אנג'ליק להיענות להצעה, עוברת לגור עם מישל, ועד מועד החתונה מנסה לקרב אליה את ארבעת ילדיה, שחיו בנתק ממנה, להכירם למישל ולהתנסות בחוויה המשפחתית, הזרה לה. 95 דקות.
 
פתטית אבל אורגינלית, למודת ניסיון חיים אך עדיין אוהבת לטרוף אותם עד תום. הדיוקן של אנג'ליק שמשרטטים שלושת יוצרי הסרט, בהם סמואל תאיס, בנה, משדר נטורליזם. צילום פיסת חיים אמיתית. מורכבת, רבת פנים, אבל שואפת לפשטות. ההחלטה להשתמש בנפשות הפועלות עצמן, פלוס נון-אקטורס, היא רבת סיכונים ולא מובנת מאליה, אבל התוצאה כאן טובה מאוד וכל השחקנים, בלי יוצא מן הכלל, עושים עבודה מצוינת. אנג'ליק מעוררת אמפתיה ואנטגוניזם בו-זמנית, באופן בו היא מתמודדת עם הדרך החדשה בה בחרה, וביחס הלא הוגן שלה כלפי מי שעתיד להיות בעלה. סרט בעל מוטיבים חברתיים הבוחן את המושג נורמה, ומציב מראה מולו.



פארטי גירל (צילום: יח"צ)

"סולו בשניים" (צרפת 2013)
 
דרמה. סרט הביכורים כבמאי של הצלם כריסטוף אופנשטיין. ליאן (פרנסואה קלוזה) מתמזל המזל והוא עומד להגשים חלום ישן: לצאת עם סירת המפרש שלו לשיוט הקפת העולם היוקרתי. בתחילה הכל עובד חלק ויאן מתקדם במסלולו, אלא שתקלה בסנפיר הספינה מאלצת אותו להתעכב, וכשהוא מתחיל להתקדם מחדש בים הפתוח מגלה יאן להפתעתו שנער סנגלי, מאנו (סמי סגיר) הסתנן לספינה.
 
תקנות השיוט בתחרות זו אוסרות על צירוף אדם נוסף לספינת המפרש, ויאן מסתיר את מאנו בבטן הספינה ומתכנן להוריד אותו על החוף בהזדמנות הקרובה. אלא שסיפורו של הצעיר נוגע ללבו. מאנו הוא כדורגלן מחונן, הסובל ממחלה שלא מאפשרת לו לפתח קריירה, והוא משתוקק להגיע לצרפת כדי להיות מטופל אצל רופא עליו שמע, כדי שיוכל לממש את עצמו בכדורגל. מאנו ממשיך להיות נוסע נסתר בספינה ויאן לוקח את הזמן הרב שעוד נותר לו להשלמת הקפת העולם כדי לתכנן כיצד להמשיך בתחרות ולסיים כמנצח, אף שהפר את התקנות. 96 דקות.
 
סרט הביכורים כבמאי של הצלם הוותיק והמיומן כריסטוף אופנשטיין הוא עבודה מדויקת בכל הקשור לאלמנטים טכניים ומנטאליים של ספורט תחרותי, ובניית מתח פנימי בסיפור המתנהל כולו בלוקיישן אחד, ספינת מפרש, שבאופן תמידי בתנועה. עם זאת, הנרטיב הסיפורי קלישאתי וצפוי למדי, כמעט כרוניקה ידועה מראש. מה שכן, פרנסואה קלוזה הכריזמטי הוא שחקן אופי מצוין וסוחב את המסע הימי הזה בכבוד על כתפיו.                

 
"יום הבוחר" (ארה"ב 2014)
 
דרמה. סרטו של איוון רייטמן. סוני (קווין קוסטנר) הוא המנג'ר המסור של ה"קליבלנד בראונס", קבוצת פוטבול מקצוענית בליגת ה-NFL. הוא איש מקצוע ערני ובעל חושים חדים בזירה בה הוא פועל, אבל מופעל עליו לחץ ים לשדרג את הקבוצה ברכישת שחקן צעיר מחונן, בוב קלהאן (ג'וש פנס), כוכב עולה אך בעל אופי מפוקפק. ובמקביל, מי שמבקש ממנו להצטרף לקבוצתו הוא וונטה מאק (צ'דוויק בוסמן), שחקן שעובד קשה, בעל מוסר גבוה, אך בעל עתיד לא ברור.

לקראת אירוע הדראפט השנתי ובמהלך היום החגיגי עצמו, מנהל סוני מלחמה חסרת פשרות נגד יריביו מהקבוצות האחרות, במטרה לסגור דילים ולהקדים אותם בהחתמת שחקנים הנחוצים לקבוצתו. בעורפו נושפת מורשת אביו המנוח, מנג'ר אגדי של הקבוצה שסוני פיטר אותו במצוות אמו ונכנס לנעליו הגדולות. ועליו גם להשלים עם הריונה של זוגתו אלי (ג'ניפר גארנר), מנהלת ארגונית בקבוצה, ולהפסיק להסתיר את יחסיהם. עם פרנק לאנג'לה, הלן ברסטין, סם אליוט, דניס לירי. 110 דקות.

איוון רייטמן, במאי מיומן ועתיר קבלות ("מכסחי השדים", "שוטר בגן ילדים", "דייב", "משפט הנשרים" ועוד) מצטרף כאן לז'אנר בעל מסורת ארוכה ומכובדת בארה"ב, סרטי ספורט. עבודות דומות בשנים האחרונות בז'אנר הן "מאניבול" ו"בחזרה למשחק". כנראה שלא במקרה כוכבו כאן הוא קווין קוסטנר, בעל מסורת אישית בסרטי ספורט, הכוללת את "מעריצה צמודה", "שדה החלומות" ו"גביע הפח". במקצועיות מדויקת ומדוקדקת מתאר רייטמן את עולם גיוס שחקני הפוטבול בדראפט השנתי, על הטריקים, המתחים, משחקי היוקרה והקומבינות המקובלות בזירה.  ניווט נבון, מפוכח, קר רוח כשל שחקן פוקר וראיית הנולד, יתבטאו בסוף התהליך בהצלחה בליגה, בגאווה ופטריוטיות מקומית וכמובן בנגישות לכסף הגדול. העולם הזה משקף נאמנה את "הרוח האמריקאית". מצד אחד, הסקאוטרים מתחקרים לעומק ובוחנים עד הפרטים הכי קטנים ועל פי הספר כל מועמד פוטנציאלי. אבל בסוף, ההחלטה מתקבלת על סמך תחושות בטן וגחמה אמוציונאלית. אמריקאים, כבר אמרנו?     

אנטון פוקואה לוקח את המיומנות והמקצוענות שצבר לעצמו בסרטים מהז'אנר הזה ("יום אימונים מסוכן", כבר בו כיכב וושינגטון, ו"המטרה הבית הלבן") למקום לא נכון. הוא מנסה למקסם הכל, להיות יותר אלים, יותר מסוכן, יותר מסוגנן, אבל הדבר פועל כבומרנג נגדו. אמנם הסרט מבוסס על סדרת טלוויזיה מהאייטיז, אבל יש בו הומאז' ברור בנקודת המוצא ל"נהג מונית". אלא שטרי היא לא איריס, וקלואי גרייס מורץ רחוקה מלהיות ג'ודי פוסטר הילדה. גם אקט הנקם המדמם של מק'קול-וושינגטון בגנגסטרים הרוסים לחלוטין לא מעוגן ומנומק כמו מסע ההרג של טארביס-דה נירו ב"נהג מונית". עודף הסטיילינג באלימות ב"נקודת שוויון" הופך בעיקר למפגן יוהרה שחצני. יצר הנקם הקמאי בסרטי הוויג'ילנטי האמריקאים, מ"משאלת מוות" וצפונה, כבר הגיע לרמה מאוסה של שובע, ועדיף להמעיט בהם ככל שניתן. גם הצדקנות הפטריוטית המתחסדת נוסח יו.אס.איי - לברוא נוקם זך וטהור שישמיד את כל הרוע בעולם - כבר מיצתה את עצמה. בייחוד שהמנוולים המקועקעים, ובראשם אוליגרך, הם זן אכזר וחסר רחמים. מה שהופך את ההזדהות עם מק'קול לקלה מדי.
  
"לוק" (אנגליה 2013)

דרמה. סרטו של סטיבן נייט. איוון לוק (טום הארדי), מנהל בנייה מצליח, נאלץ לנטוש פרויקט דגל, רציני ומורכב, שהוא אחראי עליו בבירמינגהם, עקב שיחת טלפון דחופה בה מתברר לו שבטאן (קולה של אוליביה קולמן), חברה לעבודה שאיתה היה לו סטוץ לילי לפני שבעה חודשים, נתקפה בצירי לידה. ולמרות שאשתו ובניו, הממתינים לו בשקיקה שישוב הביתה כדי לצפות במשחק כדורגל חשוב, מחליט לוק לצאת לדרך, לבית החולים ליולדות בלונדון בו מאושפזת האישה הלא צעירה.

מעתה ואילך הוא יעשה דרכו לשם, בעודו מנהל את חייו עם הנפשות הפועלות בהם בטלפון. הוא מחלק הוראות לעובד תחתיו ומתווכח עם הבוס שלו. הוא מתוודה בפני אשתו קתרינה (קולה של רות ווילסון) על בגידתו בה ונאלץ לספוג את תגובותיה הקשות. הוא מנסה לנהל בשלט-רחוק את מבצע העברת חומרי הבניה לפרויקט, וגם מעודד את בטאן החווה צירים כואבים. במהלך הנסיעה ללונדון לוק עלול לאבד את משרתו, להיזרק מביתו על ידי אשתו, אך ישדר לילדיו עסקים כרגיל. יתברר כי סט ההחלטות שלו מונע ממעללי אביו, שנטש אותו בילדותו, והוא מדבר בנסיעה עם עצמו אל אביו כביכול ומוכיח לו כי הוא אדם טוב יותר ממנו. 84 דקות.

קונצרט קולנוע וירטואוזי לשחקן אחד נהדר, טום הארדי, למכונית ולכמה קולות המשוחחים איתו בטלפון. התסריט הנהדר מכיל טקסטים מדויקים וקולעים, ושחקני קולות המשקפים את האישיות של כל אחד ואחד מהדמויות איתן משוחח לוק. כל המרכיבים הטכניים, צילום לילי, מוזיקה, פסקול (סאונד ואפקטים) משרתים את הסרט המינימליסטי אבל ההדוק והמרתק הזה לכל אורכו.

דרמה. סרטה של פרנצ'סקה שלוטר. וולטר (תומאס לויבל), בחור גרמני צעיר, מגיע לקיבוץ בצפון הארץ, מחפש את אבי (רמי הויברגר), טוען שהוא בנו ושברשותו מכתב עבורו מאמו. אבי מתנכר אליו תחילה אבל בהמשך מתרכך וסיפורו נפרש בפני הצופה.

ב-1942 מגיע אלברט (כריסטיאן פריידל), פליט יהודי צעיר נמלט, לחוותם באזור היער השחור של בני הזוג הגרמנים פריץ (האנס-יוכן ווגנר) ואמה (בריגיט הובמאייר). למרות הסיכון שבדבר, פריץ מחליט להסתיר בחווה את הצעיר, מפני גייסות הנאצים שבאזור, וזה מסייע לו במלאכות המשק השונות. בהמשך מגלה פריץ לאלברט שאין ביכולתו להביא ילדים לעולם, וקשה לו להתמודד עם הלחץ הסביבתי. הוא מציע לאלברט לשכב עם אמה רעייתו וכאשר זו תיכנס להריון ואחר תלד, הילד ייחשב לשלו. למרות התנגדותו האינסטינקטיבית של אלברט, וגם אמה לא נענית מייד, העסקה יוצאת לפועל בסוף, והעניינים הולכים ומסתבכים. 100 דקות.

הסיטואציה מטופלת בדרך כלל באופן סביר, בעידון, איפוק ורגישות מתבקשים, אבל הסיפור לא ממריא, ובחלקו האחרון אפילו מקלקל במעט את מה שנבנה עד אז. יתר על כן, הוא מעורר אסוציאציה לנראטיבים דומים של דילמות מוסר קיצוניות, כאלה ואחרות, שנוצרו בתוך הכאוס של מלחמת העולם השנייה.