אי הנחת שמלווה את הצפייה ב"מפות לכוכבים", סרטו המקומם, המוזר, הדוחה אפילו, של הבמאי דיוויד קרוננברג, תוקפת כבר מתחילתו, כשאנחנו מתוודעים לבנג'י (אוון בירד).

בנג'י הוא כוכב הוליוודי בן 13 שחזר מתכנית גמילה מסמים. לאחר שהוא שופך קיתונות של בוז על העוזר האישי שלו, המבוגר ממנו בארבעים שנה, בנג'י יושב עם חבריו בבר.

רגע לפני שהם עוברים למנה העיקרית – צריכת סם המועדונים GHB – אנחנו מאזינים לשיחתן של שתי ידידות הסמוכות לשולחן הסמים. הן מבחינות בכוכבת הקולנוע הוואנה (ג'וליאן מור) ודנות בשאלה האם היא מסוג "הסבתות שהיית רוצה לדפוק". אחר כך הן מספרות על כוכבת אחרת, בת  23, שהגיעה לגיל הבלות והפסיקה לקבל מחזור. מסתבר שבהוליווד, אם עברת את גיל 20, תם זמנך.

שנאה בוטה לתעשייה ההוליוודית

הוריו של בנג'י הם קריסטינה (אוליבייה וויליאמס) שעובדת כסוכנת שלו, וד"ר סטפורד (ג'ון קיוזאק) העובד כגורו של כוכבי קולנוע. הוא מטפל בהוואנה, כוכבת הקולנוע "הקשישה", כשהיא אזוקה בתחתונים וחזייה. הוואנה, המתוסכלת עקב חוסר הצלחתה להשתחל לסרטים, מנסה בטיפול להפטר מרוח רפאים בדמותה של אמה, שהייתה כוכבת קולנוע גדולה ממנה.

חזרתה לעיר של אגתה (מיה וסיקובסקה) בתם של הזוג סטפורד, שמוצאת מייד עבודה כ"זונת הסידורים" של הוואנה, משבשת את שגרת יומם המחליאה של הגיבורים.


מפות לכוכבים (תמונת יח``צ)

הזוג סטפורד הם למעשה אח ואחות שבאו בברית הנישואין, והם תמצית המשל שקרוננברג ממשיל: הוליווד היא קליקה סגורה היוצרת מפלצות אדם המייצרות סרטים איומים.

אני לא חושבת שראיתי על המסך אי פעם שנאה כה בוטה כלפי תעשייה זו. קרוננברג, שמאחוריו קריירה מפוארת של סרטים, מוזרים ובלתי נשכחים כמו "הזבוב", "ארוחת בוקר עירומה" ו"קראש", עשה את רוב סרטיו במסגרת עצמאית ולא בהוליווד.

"שדרות סאנסט" היה הראשון שנעץ להוליווד סכין. ולא סתם סכין, כי אם סכין בגב, משום שכשהבמאי והתסריטאי בילי ווילדר עבד עליו הוא העביר לחברת ההפקה ההוליוודית תסריט שונה. במרכזו כוכבת מזדקנת, המשתגעת מכיסופים לעברה. הסרט חשף לראשונה את ההתמכרות ההרסנית לתהילה.

גם "אמא יקרה" שמוזכר ב"מפות לכוכבים" על ידי הוואנה עצמה, עסק בכוכבת קולנוע, ג'ואן קרופורד ( המגולמת על ידי פיי דאנאוויי)  המאופיינת כאשה אובססיבית ומטורפת המתעללת באכזריות בבתה.

חיטוט בפצע כואב

כאמור, בחציו הראשון של "מפות לכוכבים" (לאחר מכן הסרט משנה כיוון והופך מסאטירה לסרט אימה) הרגשתי שהצפייה ממקמת אותי בעמדה שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות בה.

על המסך מתקיים מופע, פריק שואו של דמויות נלעגות העשויות מטיפשות ורוע בלבד, ואני הצופה, מתאכזרת אליהן בעצם הצפייה בהן. יחד עם זה, שאלתי את עצמי, אם גם אנחנו, הצופים, קוראי הצהובונים וצרכני התעשייה ההוליוודית, נלעגים בעיני קרוננברג כמעריצים של האנשים האומללים הללו.

קרוננברג לא מהסס להשתמש בסרט גם בביוגרפיה של כוכבים אמיתיים כהמחשה לזוועות. למשל מוזכרים בסרט שמותיהם של דרו ברימור, שבגיל 13 התמכרה לקוקאין, ושל רוברט דאוני ג'וניור, שיצא ונכנס ממוסדות גמילה. קארי פישר (הנסיכה ליאה ב"מלחמת הכוכבים") מופיעה בסרט בתפקיד עצמה. אולי משום שכילדה בת שנתיים אביה עזב את אמה דבי ריינולדס, לטובת חברתה הטובה של האם, אליזבת טיילור.



מפות לכוכבים (תמונת יח``צ)

הסרט קולח ומושך, כמו חיטוט בפצע כואב. הוא ססגוני ומצחיק, ונוטף ארס. הצילום משרת בצורה ברורה את האמירה. הוא כולא את הדמויות בקוביות. הן כמעט ולא נראות יחד באותו הפריים, כאילו כל אחת ואחת מהם חיה באקווריום משלה. כמו דגי נוי שקיומם האומלל הוא קישוט לבית. המשחק של ג'וליאן מור, כצפוי, נהדר. יש מספיק סיבות טובות לראות את הסרט.

שירו של פול אלואר, liberty, שיר אהבה למילה הזו, מצוטט בסרט שוב ושוב על ידי אגתה. חופש יצירה? החופש להיות אנונימי, זקן ומכוער? חופש מזיכרונות הילדות, מההורים שלנו? מהתרבות בה גדלנו? כנראה שכל הדברים יחד.