שתי יצירות מופת של הכוראוגרפית הקנדית מתחברות למופע ייחודי מרתק
חישוק יצירתי ואמנותי
הביקור החמישי בארץ של להקת מארי שווינאר הקנדית הביא למשכן לאמנויות הבמה הרבה זכרונות של גילויים וחוויות, אך מעבר לכל אלה נגלתה בהם תעוזת מחול מקורית בשתי יצירות שעשרים שנה מפרידות ביניהן, ועם זאת הן מחוברות כמעט בחישוק יצירתי ואמנותי. את היצירה הראשונה "פולחן האביב" למוזיקה של איגור סטרווינסקי, שפתחת את המופע, יצרה שווינאר ב-1993, והייתה בין הראשונות שהעלתה בלהקה שהקימה שלוש שנים לפני כן אחרי קריירה ייחודית של ריקודי סולו שהקנו לה את המוניטין הבינלאומי, ושימשו כקו אשראי להמשך דרכה. היצירה של שווינאר משתייכת למשפחה גדולה של יצירות מחול שנוצרו למוזיקה הזאת, שנולדה למחול לפני מאה שנים בלהקת בלט-רוס של סרגיי דיאגילב וואצלאב ניז'ינסקי, אך דומה כי השוני המהותי בה – בתוך איזכור של התנועה האופיינית של יצירותיהם - הוא הוויתור על הפולחן הממית, זה של קרבן יחיד מול קולקטיב טורף, או אפילו של קולקטיב מתאבד. ביצירה הזאת נראה כי הכוראוגרפיה הולכת אל מחוזות של טבע בראשיתי, אולי קודם לאנושות, של יערות עד שבתוכם מסתתרים, בודדים או בקבוצות קטנות, יצורים קדמוניים שתנועתם אולי מבשרת על אנושות העתידה להתפתח מהם. כל התנועות, כל מסכת התנועה הוצרת בתוך מעגלי אור אינדיבידואליים בדרך כלל.
יש משהו רך בכל סולו גם כשהוא בוטה בהתאמה למקצבי המוזיקה, ויש משהו קשיח כאשר הסערה המוזיקלי נחה בליריות עדינה מפתיעה. זרועות ורגליים מקבלים ביטוי עצמוני לכאורה, הגוף מתקשת מזדקר ביניהם, כאומר אני עוד אשלוט בכם. וזה באמת יקרה. ולפתע צומחות קרניים, אחת בראש אחת בחזית אגן הירכיים כאבר מין חד. וגם אלה כמו הסולנים מתרבים לפתע, על רקדנית יחידה או על הקבוצה היוצרת דימוי מסעיר, כפרח ענק פראי המאיים לבלוע את המתקרב אליו, או אפילו את הנוגע בו. הנשימה נעתקת. יש יופי נועז כל כך בתנועה המעגלית הסוחפת את עצמה ויש כוח רב עוצמה באפלה הכללית של הבמה שקרני תאורה בודדים פולחים אותה כמצביעים על סכנה. ואז, כשנדמה שהשיא הדרמטי מתקרב, הכל נעצר. הרקדנים נעמדים בשורה בגבם אלינו. חושך. וזה הרבה יותר מסיום מפתיע.
אנרי מישו : תנועות (תמונת יח"צ)
פולחן התנועות אחרי ההפסקה הגישה הלהקה יצירה בת זמננו שנוצרה על ידי שווינאר בעקבות מפגש בינה לבין ספר ובו 64 רישומי דיו, 15 דפי שיר ואפילוג MOVEMENTS שפרסם ב-1951 הצייר-משורר-אוונגרדיסט הבלגי אנרי מישו (1899-1984) המוכר בארץ בזכות ספריו "בארץ המאגיה" (הוצאת עקד, 1965) ו"פנים רחוק"(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983). אף כי המפגש הזה התרחש כבר לפני 34 שנים, מארי שווינאר חזרה אליו רק לפני שלוש שנים כשהעלתה בפסטיבל וינה את "הנרי מישו: תנועות" שבו היא מעמתת את הגוף החי של הרקדנים שלה עם הרישומים וגם בקטע מסוים עם הטקסט שאיננו מתורגם, ואין התייחסות אל זהותו בתכנייה וגם לא באתר הלהקה. זה הפגם היחיד שאני מוצא ביצירה הזאת שלכדה אותי ברשת וככל שחיפשתי דרך להימלט מצאתי את עצמי שוקע עמוק יותר במאמץ הפיענוח. בסיום המתעתע בתאורה סטרובוסקופית (=רצף של הבזקים מהירים) הבנתי כי בין אם התכוונה לכך אם לאו, בחיבור של "תנועות" ל"פולחן האביב", היא יצרה מחול שבפרפרזה על דויד גרוסמן הייתי קורא לו "עיין ערך מחול". שווינאר מתחילה את היצירה בהצבתה של רקדנית יחידה המתבוננת בקיר שעליו מוקרן, כבדפי ספר, אוסף הרישומים. בזה אחר זה. היא מנסה לתרגם לגופה את מה שהיא רואה. לאו דווקא כחיקוי. כיוון שכל רישום הוא נפרד, גם התנועה המקבילה לו נפרדת. אין חיבור בין התנועות. יש התנתקות מהאחת, התרחקות של כמה צעדים, והנה התנועה הבאה. בהמשך יצטרפו רקדני הלהקה, שוב כבודדים, עד ששווינאר מחליטה להתחיל לחבר, גם את הרישומים המוקרנים בקבוצות, גם את הרקדנים בזוגות, שלישיות ולבסוף גם בכל הקבוצה. בשלב מסוים בחרתי להתעלם מהרישומים והתמקדתי ברקדנים. או אז גיליתי שמדובר ביצירה המתחילה לקבל זהות עצמאית, שהתנועות שלה כמו הגולם קמות על יוצריהן – הרישומים. ואז אפילו התחלתי להבחין – וזה קצת הפתיע – שהתנועות מתייחסות כמראה, ישירה או הפוכה, לתנועות שראיתי לפני כן ב"פולחן האביב". וככל שמקבצי הרקדנים גדלו, וככל שהפוליפוניה התנועתית התחזקה לעבר הסיום שבו הם כולם ניצבו במעגל אור אחד מהבהב בטירוף כך החזירה אותי הכוראוגרפיה המקורית אל זו שקדמה לה. תאמרו – פולחן התנועות. ועל כן אני מציע לכם לנסות לראות את זה עוד היום בצהריים (הופעה אחרונה). להזמנת כרטיסים: 03-6927777
17/10/2014
:תאריך יצירה
|