"מנפאואר" (ישראל 2014) 
 
דרמה. סרטו של נעם קפלן . דרום תל-אביב, אזור התחנה המרכזית. מאיר ( יוסי מרשק ), שוטר מצטיין במשטרת ההגירה, נבחר לפקד על צוות שיגרום למהגרי העבודה לעזוב מרצונם את הארץ. השכר שהוא מקבל לא מספיקה לכלכלת אשתו ושני ילדיהם והוא מוצא עצמו נאבק בשתי החזיתות האלה. ארז ( סאן אינטוסופ ), בן לאם פיליפינית שנולד בארץ ויש לו חברה ישראלית, מתעקש להתגייס לקרבי, כחלק משאיפתו שיכירו בו כישראלי לכל דבר ועניין.
 
במבה ( פמפס שמעון אודי ) הוא מהגר מניגריה החי בשכונה עם אשתו ובנו הקטן. אף שהוא בוגר אוניברסיטה בניגריה, הוא עובד בניקיון בתי אנשים בעלי אמצעים והעובדה שהוא אחד ממנהיגי הקהילה האפריקאית הופכת אותו מועמד לגירוש בגל הנוכחי. חיים ( שמוליק קלדרון ) עובד כנהג מונית שרות בחברה שיתופית שהקים יחד עם עוד כמה מעמיתיו. הוא אלמן, בתו היגרה לקנדה וכעת גם בנו, אשתו הפיליפינית ובנם-נכדו בדרך לשם. 100 דקות. 

התבוננות ריאליסטית מלנכולית על אוסף טיפוסים המנסים לשרוד בשולי הקיום הישראלי העגמומי והמייאש, באזור דרום-תל-אביב. קפלן מרכיב פרופיל אמין, מדויק ואותנטי של החיים באזור שהמדינה מזניחה אותו והפכה אותו לחצר האחורית שלה. בזדון, כנראה. סרט העוסק בהגדרת הישראליות, בוחן את ההרכב האנושי בכור ההיתוך שהתהווה בשולי העיר הגדולה. סרט על אנשים מדוכאים, חיים בקושי ומחפשים איזו תקווה לעתיד טוב יותר. עבודת קולנוע מעצבת תודעה, מהורהרת ומעוררת למחשבה.



מנפאואר (תמונת יח"צ)

"נעלמת" (ארה"ב 2014)

דרמה-מתח. סרטו של דייוויד פינצ'ר שעובד מספרה רב המכר של גיליאן פלין, על ידי המחברת עצמה. ניק (בן אפלק), כתב לשעבר בניו-יורק, ואיימי (רוזמונד פייק), הם זוג נשוי טיפוסי. המשבר הכלכלי הותיר אותם ללא עבודה ובלית ברירה הם נטשו את ניו-יורק לטובת מיזורי, שם חיים הוריו של ניק. ולמרות כל הבעיות, נראה כי הרמוניה שורה במעונם.
 
באחד הבקרים,  יום השנה החמישית לנישואיהם, ניק יוצא לבר שאותו הוא מנהל עם אחותו התאומה מרגו (קארי קון), וכשהוא שב לביתם של בני הזוג הוא נוכח לדעת שאיימי נעדרת ובסלון ישנם סימנים חשודים וחפצים שבורים. הוא מזעיק את המשטרה ונפתחת חקירה. התנהגותו החשודה של ניק ואדישותו כביכול, מסמנים אותו כחשוד מרכזי ברצח אשתו והעלמת גופתה. את הפרשה מלווה קרקס תקשורתי, ואט אט נחשפים יותר ויותר פרטים על חיי בני הזוג, תפקודם זה בצד זה והקונפליקטים בחייהם המשותפים. עם ניל פטריק האריס, טיילר פרי. 145 דקות.     
 
דייוויד פינצ'ר הוא יוצר רב-ז'אנרי. די אם נציין כמה מסרטיו המוצלחים והמצליחים – "מועדון קרב", "הרשת החברתית", "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", "זודיאק" – כדי לאבחן שהוא לא פועל בזירה קולנועית אחת, אלא מגוון ומשנה כיוון לא אחת. ב"נעלמת" הוא צולל, באדיבות המחברת-תסריטאית פלין, לתוך הפאזל המסתורי והבלתי ניתן לפענוח של חיי הנישואין. הפסאדה של החיים הפסטורליים והאידיליים של בני זוג, כפי שהם נראים מבחוץ, אל מול המנהרה האפלה והאכזרית של התמונה העירומה האמיתית שבחדרי החדרים הפנימיים שלהם. באופן יסודי, תוך שימוש בדימויים חזקים, בונה פינצ'ר לא רק את המבוך של החיים הזוגיים של ניק ואיימי, אלא מציג גם את התמונה הרחבה הנשקפת מבחוץ, הקרקס התקשורתי, המרדף אחר סנסציות, הצורך להזין את הפרשה בעוד ועוד חומרים דליקים. הסרט מובא משלוש זוויות ראייה: של הספור כפי שהוא נקלט בחוץ, על ידי העין הציבורית, ובמקביל נוטל מדי פעם את נקודות ההתבוננות הסובייקטיביות של בני הזוג. כן שנוצר כאן רשומון המרכיב פסיפס מרתק עם המון טוויסטים מפתיעים בעלילה. פינצ'ר יצר סרט מבריק – אפל, סרקסטי, פלילי במידה רבה - עם תצוגות משחק נפלאות של אפלק ופייק.    

"וויפלאש" (ארה"ב 2014)
 
דרמה-מוזיקלי. סרטו של דמיין צ'אזל. שלא כמו אביו, סופר בינוני שלא הצליח לממש את עצמו, אנדרו (מיילס טלר), מתופף הלומד מוזיקה במכללה לג'אז "שייפר" במנהטן, שואף למצוינות ומוכן לעשות הכל כדי להיות נומרו אונו. פלטשטר (ג'יי.קיי סימונס), המורה הבכיר למוזיקה במוסד, מבחין בפוטנציאל הטמון בו ומזמין אותו להצטרף לאנסמבל היוקרתי שלו. אלא שפלטשר הוא טיפוס קשה וקשוח ששם לו למטרה להוציא מסדנת המוזיקה שלו את ה"צ'ארלי פרקר הבא". לשם כך הוא לא בוחל באמצעים, כמו העלבת תלמידיו, השפלתם, רמיסתם והפעלת כל אלמנט פסיכולוגי כדי לדחוף אותם אל הקצה.
 
אנדרו נשאב למשחק הזה, שאין בו כללים וכל האמצעים מקדשים את המטרה. הוא מוכן לוותר על הבחורה איתה התחיל לקיים קשר רומנטי, לחבוט כמעט בכל שעות היממה על התופים, עד זוב דם מפרקי ידיו. הכל כדי לרצות את פלטשר ולהפוך למוזיקאי המצטיין והמוערך הבלתי מעורער. אלא שהאובססיה המשתלטת עליו עלולה לשבש לחלוטין את שיקול הדעת שלו. 106 דקות.
 
עולם המוזיקה והאמנים המתלמדים בו מעולם לא נראה כה עוצר נשימה ועוצמתי כמו בסרט הזה. באמצעות הצצה אינטימית מוקצנת אל חדרי הלימוד המיוזעים והסופר-אינטנסיביים בסדנת ג'אז של מורה תובעני, על גבול הסדיזם, מרכיב הבמאי צ'אזל, שזהו סרטו הראשון, משל מטריד  על גבולות ההישגיות אנושית, האמצעים להשגתה, והקרבנות שהיא גובה. עבודת קולנוע מצוינת בעלת קצב מסחרר, בימוי צילום ועריכה דינמיים, אנרגטיים ומחשמלים, ומשחק מהפנט של סימונס וטלר.             

  
"חברים טובים" (צרפת 2014)
 
דרמה. סרטם של סטפן ארשינאר ופרנסואה פרבו לגוני. פול (ז'אן הוג אנגלנד), וולטר (ז'ראר לנווין) וז'אק (ולדימיר יורדנוף) הם חברי ילדות בני חמישים פלוס, הנפגשים לעיתים תכופות, מבלים יחד ואף יוצאים לחופשות משותפות. פול הוא סופר שכבר זמן מה לא מצליח לכתוב משהו חדש. וולטר הוא הבעלים של מסעדה מצליחה, וז'אק הוא אינטלקטואל שפתח חנות ספרים בפריז.
 
וולטר הגרוש הוא אב שבת ה-20 קלמאנס (אנה ז'יררדו), אותה גידל לבדו, מתגוררת איתו בביתו. הוא מאמין בערכים של רעות ואהבה ומקפיד לקיים יחסים כנים והוגנים עם חבריו. לכן, כאשר קלמאנס מתאהבת בפול, ופער הגילאים ביניהם לא נראה להם מכשול, חוששים השניים מפני תגובתו של וולטר, אם וכאשר יגלה שחברו הטוב מנהל רומן עם בתו. לכן, למרות שרבים בסביבתם כבר יודעים על הקשר הרומנטי ביניהם, הם מחליטים להסתירו מפני וולטר, וכך מתחילה סדרה של שקרים. 104 דקות.
 
הסיפור הטעון הוא בעל פוטנציאל דרמטי, אבל המימוש מפוספס ומוחמץ. הבמאים לא מצליחים לשמור על מתח בין הדמויות, ואפילו מערכות היחסים בין וולטר ובתו קלמנס ויחסי האהבה הסודיים שלה עם חברו של אביה פול, נראים קלושים ולא אמינים. ההימנעות משיאים מתבקשים בעלילה והמינוריות בנרטיב המתפתח - לא משרתים טוב את הסרט והופכים אותו לסתמי ומיותר.