התמוגגתי מכל רגע במהלך הצפייה ב"וויפלאש", ויצאתי ממנו בהתרוממות רוח. "וויפלאש" הוא דרמה מוזיקלית, מסחררת ומהפנטת, שנכתבה ובוימה על ידי במאי צעיר בן 29, דמיין צ'אזל, בתקציב של 3 מיליון דולר, מה שהופך את הסרט לדל תקציב במונחים אמריקאיים.

הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס ובפסטיבלים רבים אחרים, והיה לקונצנזוס בקרב המבקרים באמריקה. זהו סרטו השני של צ'אזל, והוא מבוסס על חוויותיו כסטודנט למוזיקה, לפני שפנה לבימוי.

אנדרו (מיילס טלר) הוא סטודנט שאפתן למוזיקה, בקונסרבטוריון במנהטן. פלטשר (ג'יי קיי סימונס, שזכור כשילינגר, מהסדרה "אוז") הוא מורה, ומנהל התזמורת היוקרתית שמייצגת את בית הספר. פלטשר חולם לגדל מוזיקאי מחונן, אייקוני, והוא לא בוחל בשום דרך. ישנן סצנות קשות למדי (אם כי מתובלות בהומור) בהן המורה המופרע סוטר לאנדרו בשרשרת, זורק עליו כיסא, ומטיח בו שאמו נטשה אותו בילדותו כי ידעה שיגדל להיות לוזר. פלטשר מאמין שחוסך שבטו שונא בנו, ושהדבר הכי נורא לומר לתלמיד הוא "עבודה טובה".

וויפלאש (תמונת יח"צ)


אין גאונות בלי קיצון

את עיקר משנתו הוא מבסס על סיפור היסטורי. צ'ארלי פארקר (בירד) הסקסופוניסט, חטף מצילה בראש כשהיה נער בן 16. זה קרה במהלך ג'ם באחד ממועדוני הג'אז בקנזס, כשהמתופף ג'ו ג'ונס השתגע כשפארקר לא היה מתואם לקצב שלו. לצלילי שריקות בוז מהקהל עזב פארקר  את הבמה, אבל ההשפלה הזו, רק דרבנה אותו. האגדה מספרת שבעודו יורד מהבמה סינן "אני עוד אראה לכם". מאז החל להתאמן במשך 15 שעות כל יום, והיה למי שהיה. העובדה שהיה גם מכור להרואין ואלכוהול, ומת בגיל 34, אומלל וחסר כל, נזנחה על ידי פלטשר.

הנקודה הכואבת ביותר שעליה לוחץ פלטשר היא הבינוניות של אביו של אנדרו -  מורה לספרות בתיכון, שחלם פעם להיות סופר. הסרט מעלה את השאלה איזה מחיר אדם מוכן לשלם למען האמנות שלו. לפי פלטשר, אין גאונות בלי קיצון. כלומר רק אמן חולה נפש, מסוגל ליצירה קנונית. והסרט, כמו גם אנדרו, מיטלטל בין דרכו של אביו של אנדרו, לבין הדרך בה מאמין פלטשר.

גם נינה (נטלי פורטמן) ב"ברבור השחור" הייתה מוכנה ללכת רחוק כדי לקבל תפקיד ראשי בלהקת הבלט של ניו יורק, ובכך הסרטים דומים, ומנפצים את הנאיביות שאפיינה סרטים כמו "תהילה". בסרטים האלו המחיר שהאמן משלם מעידים על אישיות גבולית. אצבעות רגליה של נינה מדממות, ציפורני ידיה אכולות, והלחץ משתלט עליה עד כי היא פוצעת עצמה תוך כדי גירוד. גם אנדרו מתאמן עד זוב דם, עד שהבשר נפרד מעצמות הידיים, והוא מאבד את הכרתו.

השחקן מיילס טלר למד תיפוף כעשר שנים, והוא עושה את החלק הגדול של הנגינה. בקטעים המאוד וירטואוזיים, כמו בסולו שבסוף הסרט, הבימאי נעזר בכפיל. זה לרגע לא מורגש ועובד נפלא. סוף הסרט אמנם "הוליוודי", יש יגידו קלישאתי, אבל בעיני הוא מאזן את התפיסות הבלתי מתפשרות שהוצגו בסרט בנוגע למצוינות.