יום לפני הפגישה אני צופה בסרט "מרגו שלי", "כדי להיזכר ולשחזר איך התחיל הכל", אני אומר ללבנה פינקלשטיין, המארחת אותי בביתה במרכז תל-אביב. בסלון הדירה המעוצב תלויות ומוצבות דוגמיות מייצגות מעבודות הציור והפיסול שלה. אותו זיק בוהק כובש שהיה בעיני החיילת היפה והעגלגלה  שכיכבה ב-1969 בסרטו של מנחם גולן לצד עודד תאומי, נוצץ גם בעיני השחקנית הדקה בת ה-67, מודל 2014.

"מזמן לא קיבלתי חיבוק כזה יפה"
 
סרטה הנוכחי של פינקלשטיין, "מיתה טובה", רץ על המסכים זה שבוע וקצת וממלא אולמות, ובמוצ"ש גם זיכה אותה בפרס השחקנית בסרט עלילתי בטקס נעילת פסטיבל חיפה. "זו שמחה גדולה", היא אומרת. "ובכלל, אני מקבלת תגובות כאלה שזה ממש מחמם את הלב. אנשים שאני לא מכירה מחבקים אותי ברחוב ואני נורא אוהבת את זה. כל כך נעים לי לשמוע את כל המילים האלה שאומרים לי. מזמן לא שמעתי כזאת אהבה וקיבלתי חיבוק כזה יפה".
 
לא שהיא לא הופיעה בעוד סרטים בשנים האחרונות. נזכיר רק את "העולם מצחיק", של שמי זרחין (שבו היא מופיעה בסצנה קצרה כאשתו של זאב רווח, הוא בעלה גם ב"מיתה טובה") ו"סיפור גדול", של ארז תדמור ושרון מימון (שביים את "מיתה טובה" עם הפרטנרית טל גרניט), שבזכותו מתנוסס בסלונה פסלון זוכת פרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה.
 
"מיתה טובה", קומדיה שחורה מצחיקה-עצובה, מגוללת את סיפורם של כמה חברים מוותיקי היישוב בדיור מוגן בירושלים. יחזקאל (רווח), פיתח מכונה להמתת חסד, על מנת לגאול מייסוריו חבר סובל, ואז מגיעים אל החברים שבסוד העניין, בהם רעייתו לבנה, המתנגדת תחילה למיזם, יאנה (עליזה רוזן), ד"ר דניאל (אילן דר) ורפי (רפי תבור), בקשות נוספות להשתמש במכשיר, ומתפתח קונפליקט בנושא.  
 
מה מרגישים כשמקבלים בגיל כזה תסריט שמפלרטט עם המוות ומעמת אותך אולי עם הפחדים הכי גדולים מהעתיד לבוא?
 
"פגשתי לראשונה את התסריט לפני ארבע שנים. הבמאים חשבו עליי בזמן הכתיבה ולכן קראו לדמות שאני משחקת לבנה, מה שמאוד החמיא לי. לימים הם עשו קריאה בתיאטרון 'תמונע' לכל מיני מפיקים. ישבנו בשורה וקראנו תמונה אחת מהתסריט וזה עבד נהדר. אבל רק שנתיים לאחר מכן נערכו הצילומים, כי כידוע זה תהליך מאוד ארוך.
 
"למרות שידעתי שהדמות שאני מגלמת נכתבה כשאני בתודעה, כשהתחלנו את החזרות לסרט ראיתי שהגיעו עוד שחקניות לעשות אודישן לתפקיד, ואז אמרתי לטל גרניט שיש להם ביד תסריט כל כך טוב ושהם צריכים לקחת את השחקנית הכי טובה בשביל זה. כך בדיוק הרגשתי. זה באמת היה תסריט מאוד מיוחד בעיניי, ולא בגלל שהוא נכתב על אנשים מבוגרים. הוא כמו שמפניה. מביא לך את הנושא הכאוב הזה בקלות, עם כל הקומיק-רליפים שיש בדרך, והצחוקים של הקהל. קיוויתי שאוכל לעשות את התפקיד, ובסוף, כשהם בחרו בי, מאוד שמחתי. כך יצא שעשיתי את התפקיד שנכתב עבורי".


לבנה פינקלשטיין כשברקע תמונה מעבודותיה (צילום: נחום מוכיח)

"למרות שהיא היתה כבר בסוף היא עוד רצתה לחיות"
 
בזמן הצילומים חלחלו לך לתודעה מחשבות כמו מחלות, המתות חסד, המוות שאפשר לראות אותו מעבר לפינה?
 
"לא רק שחלחלו לי בתודעה, אלא שאמא שלי הייתה חולה באותו זמן ואני סעדתי אותה, כל יום הייתי הולכת ומאכילה אותה. וכך קרה שהעולם האמנותי שלי והעולם הפרטי שלי נפגשו איפשהו בכל הסיטואציות האלה. אבל אמא שלי הייתה מודעת למה שקורה לה, והאמת, אני לא בטוחה מה יותר טוב, לדעת או לא לדעת מה קורה לך.
 
"בשבוע שעבר אחותי סיפרה לי שיום אחד, כשיצאה השמש, היא הוציאה את אמא עם המיטה - והיא הייתה כבר בתל השומר, בתחנה האחרונה – ואמא שאלה אותה: 'תגידי, את חושבת שזה כבר הסוף שלי? זה באמת מתקרב?'. למרות שהיא הייתה כבר בסוף, היא רצתה עוד לחיות. לקראת סיום הצילומים היא הלכה לעולמה. זה היה כל כך קשה ועצוב.
 
"לא יכולתי לשבת שבעה, אלא רק אחרי, בגלל הצילומים וגם משום ששיחקתי ב'הבימה' באותה עת את בת שבע ב'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. איך אומרים, 'דה שואו מאסט גו און', אז בשני השואים, גם בהצגה וגם בסרט, עשו לי פינה שבה ישבתי, ממש בסט. ולכן, נורא היה לי קל להתחבר לעניין הזה של להיות נגד המתות החסד בתפקיד שלי בסרט. בשלב הראשוני אני יוצאת נגד, אבל בהמשך אני יותר מקבלת את זה.
 
"לגבי אלה שבוחרים ללכת מהעולם בדרך זו, אני מכבדת את ההחלטה שלהם. כשאדם מודע ויודע מה הוא רוצה, יש לו את הזכות להחליט איך הוא רוצה לחיות וגם איך הוא רוצה למות. הבעיה היא באמת מה קורה עם אלה שלא יודעים מה קורה איתם. מי ייקח בשבילם את תפקיד האלוהים? אני לא יודעת מה אני אעשה אם אהיה במצב כזה. אי אפשר לדעת".

זאביק השדכן

אני מניח שהרגשת מאוד בנוח לשחק לצד בני המחזור שלך, פחות או יותר, שאת רובם בטח הכרת מעבודות משותפות קודמות.
 
"עם זאביק שיחקתי ב-1970 ב'חתונת הדמים', שבה אני הייתי הכלה. והמפגש המחודש היה כיף כי כל כך הרבה שנים חלפו. אמנם שיחקנו יחד גם ב'העולם מצחיק', אבל זו הייתה סצנה קצרה בתחילת הסרט. כאן היו לנו הרבה סצנות ביחד, והיה תענוג כי אנחנו מכירים כל כך טוב. זאביק היה עם בן-ציון (אפפלדרפר, בעלה המדען, פיזיקאי) בצבא, במחנה 80, אז הוא הכיר אותו לפניי.
 
"כששיחקתי ב'חתונת הדמים', פגשתי את בנצי. הוא מצא חן בעיניי והזמנתי אותו לראות את ההצגה, ושם הוא פגש את זאב רווח, שאותו הכיר כאמור כבר מהשרות הצבאי. זאביק, אז כבר נשוי עם שתי בנות, היה זה ששומר עליי כמו אחי הגדול ולא נתן לכל אחד להתקרב אליי. והיו לי אז מלא מחזרים. וכשראה את בן-ציון אמר – איתו כן! תמיד הוא אומר, 'אני השדכן'".
 
ומה עם שאר החבר'ה?

"היה נורא כיף איתם. כל הזמן צחקנו. היו בדיחות בין רפי ואילן, היו שם המון צחוקים. זה מעניין לעבוד עם שני במאים, מה שהיה לי גם ב'סיפור גדול'. היו ויכוחים בין טל ושרון, אבל ויכוחים מפרים, גם את השחקן, והייתי מקשיבה גם לה וגם לו. ראיתי לאן כל אחד מהם מוביל ואמרתי לעצמי ששניהם צודקים ושאפשר לעשות מהשילוב של שניהם קומבינה מה-זה טובה. אז עשיתי מה שחשבתי, לקחתי ממנה וממנו, ואם זה לא היה טוב אז היינו עושים את זה עוד פעם". 


מיתה טובה (צילום: יח"צ)

"במרחב המוגן, עם עוד אלף אנשים, בלי כלום מתחת לחלוק"
 
אי אפשר לא לשאול על סצנות העירום
 
"ב'מרגו שלי', שם רואים לשנייה איזה שד, הוא לא שלי. אמנם הייתי צעירה ויפה אבל לא יכולתי לעשות כזאת סצנה. אמרתי, מה אבא שלי יגיד, איזו בושה! שאני אעשה בושות להורים שלי?! איך הם יסתכלו על החברים שלהם?! לא היה לי נעים בגלל המשפחה.
 
"אמרתי למנחם שאני לא עושה את התפקיד אם יש כזו סצנה. ואז הוא בא עם הצעה: ואם אני אקח מחליפה רק לסצנות האלה, את מסכימה? אמרתי, כן. העיקר שאמא שלי ואבא שלי יידעו שזאת לא אני. וכך באמת היה. הגיעה איזו בחורה והחליפה אותי בסצנות, כשאותי הראו מקרוב עם עודד תאומי, כשאנחנו מתנשקים.
 
"ועכשיו הגיע 'מיתה טובה' ובתסריט היה כתוב עירום. אבל ליד המילה עירום היה רשום גם מרומז. אז בדקתי איתם מה בדיוק עושים עם ה'מרומז'. הרי אף פעם לא הראיתי אף איבר אינטימי שלי. עכשיו אמנם ההורים שלי כבר מתו, אבל בכל זאת יש לי ילדה וחתן ונכד. מה יגידו לו: הסבתא שלך שרלילה?! לא נעים!
 
"אז אמרתי, אני מסכימה שרק את הצד יראו. ובאמת הייתי מכוסה בכל המקומות האינטימיים. זה היה בזמן 'עמוד ענן' והייתה אזעקה בירושלים, שם צילמנו. ובדיוק כשכבר הייתי מוכנה עם כל ההדבקות וההסתרות, עם חלוק לבן - ופתאום אזעקה. אמרתי, זה לא יכול להיות. היינו בתיאטרון ירושלים וזו הייתה סצנה גדולה עם המון סטטיסטים בחדר האוכל. ועם האזעקה אני מוצאת את עצמי למטה, במרחב מוגן, עם עוד אלף אנשים, והייתי כולי מזיעה ואני בלי כלום מלמטה, מתחת לחלוק. בסוף עלינו למעלה ופחדתי שמישהו עם נייד יצלם וזה יהיה בפייסבוק ובכל מיני מקומות.
 
"למזלי רובם היו מבוגרים ולא היו להם ניידים ולאלה שכן, ההפקה לקחה להם אותם. עשיתי את הסצנה הזו בטייק אחד, כשבעלי היה בצילומים והוא הסתכל במוניטור ואמר לי שזה בסדר, שלא רואים כלום, רק את הצד, מה שהסכמתי לו. אז נרגעתי".
 
עליזה רוזן הלכה יותר רחוק (בסצנה בה היא נראית בעירום מלא עם הגברים, כשהם מעשנים גראס)
 
"עליזה אמיצה. כל הכבוד לה. אני לא. אין לה מה להתבייש. הכל יפה. בכלל, הכל היה אסתטי בצילומים האלה, והסיפור שעומד מאחורי זה, של החברות והרעות הזאת בין האנשים המיוחדים האלה. זה כל היופי".

"פחדתי משאלות פוליטיות בפסטיבל ונציה"
 
יש כאן גם איזו סגירת מעגל עם סרט קודם שלך, "אסקימוסים בגליל", של יונתן פז (על חבורת קיבוצניקים מבוגרים שקיבוצם הפקיר אותם לחסדי נדל"ניסטים להם נמכרו אדמות הקיבוץ. אין בזקנים לכאורה כבר כל צורך, אך הם משנסים מותניים כדי להחזיר את עטרת הקיבוץ ליושנה).     

"גם זה היה סרט נהדר, שמאוד נהניתי להשתתף בו ואהבתי את מה שהוא רוצה לומר: סיפור עצוב על קיבוץ שפתאום מפריטים אותו וזורקים את המייסדים".
 
בזכות "מיתה טובה" היית מועמדת לראשונה לפרס אופיר כשחקנית ראשית. את לא מצטערת על כך שבמרוצת הקריירה לא עשית יותר תפקידים ראשיים? לא "נדחפת" יותר?
 
"עשיתי רק מה שרציתי. כמובן שרציתי, וכך המצב גם היום, לעשות תפקידים יותר גדולים, אבל מבין אלה שהציעו לי עשיתי רק את התפקידים שהתחברתי אליהם. באלה שקיבלתי והייתי שלמה איתם, עשיתי את מיטב יכולתי. באמת, כל תפקיד שעשיתי היה משמעותי לי.
 
"למשל, בסדרה 'טירונות', של אורי ברבש, אותה כתב אחיו בני, זה היה תפקיד גדול, של אישה מוכה. פתאום סיפור על עולם אחר, רחוק ממני, שהיה לי חשוב לעשות. וגם לעבוד עם האחים ברבש. או הדמות ב'אביבה אהובתי' של שמי זרחין, שהיה נורא לי כיף לעבוד איתו. כל אחד ואחד תפקידים ייחודיים, נושאי מסרים, שאומרים משהו, עם סיפור טוב.
 
"ככלות הכל, מה אנחנו מחפשים בקולנוע? לראות סיפור טוב, לצחוק, לבכות. ובמקרה של 'מיתה טובה', אתה גם חושב על המתות חסד".
 
זכיתם בקבלת פנים חמה במיוחד בפסטיבל ונציה.
 
"זו פעם ראשונה שלי שם, גם של זאביק ואני חושבת שגם של כל השאר. זו הייתה חוויה שלא מהעולם הזה. עם סיום ההקרנה, כשהכתוביות עוד רצו על המסך, כל הקהל נעמד על רגליו. זה היה אולם ענק. וכולם מוחאים לנו כפיים איזה 17 דקות. והאורות באולם כבר עלו. בעלי, שבא איתי, צילם את זה בווידאו והפיצו את הסרטון שלו ביו-טיוב.
 
"מאחר שהפסטיבל נערך במהלך 'צוק איתן', הכי פחדתי משאלות פוליטיות. במשך יומיים התראיינו שם לעיתונאים הזרים ולא הייתה שאלה פוליטית אחת. נורא שמחתי, כי הכינו אותנו שאולי תהייה הפגנה, ושניזהר. ובאמת לא קרה כלום. הם היו ממש מרוכזים בעניין עצמו של הסרט, כי אלה באמת הפחדים של כל בן אדם".



לבנה פינקלשטיין מקבלת את פרס השחקנית בפסטיבל חיפה מידי פנינה בלייר המנהלת האמנותית (צילום: ראובן כהן)

"הספיקה ילדה אחת לכל רגשי האמהות שלי"
 
הסרט היה מועמד ל-14 פרסי אופיר, יותר מכל סרט אחר. התאכזבת שהוא לא נבחר לייצג אותנו במוקדמות אוסקר הסרט הזר?
 
"קודם כל אני מאחלת לרונית ולשלומי אלקבץ את כל ההצלחה שבעולם, עם הסרט המצוין שלהם, 'גט'. השנה התברכנו בכל כך הרבה סרטים טובים. זו הייתה שנה חזקה, והלוואי שכל שנה תהייה כזו חזקה ושהתחרות תהייה חזקה. אני מאוד מצטערת שהסרט שלנו לא לקח ולא ייסע להוליווד. בטח שם היה לנו עוד יותר כיף מאשר בוונציה.
 
"היה לי קשה עם פרסי אופיר השנה, גם כי אני לא זכיתי. האמנתי שאולי אזכה, כי הנכד שלי אורי ישב למעלה וציפה שאולי סבתא שלו תנצח. ואז כל האנרגיות שלי הלכו לכיוון של להרגיע אותו. כשקיבלתי את פרס שחקנית המשנה על  'סיפור גדול', ישבה לידי הבת של איציק כהן, והוא לא קיבל, והיא ישבה ובכתה והלב שלי נקרע. וכשהגשתי פרס השנה, קודם כל רציתי להרגיע את אורי, כי חשבתי שייתכן שגם הוא בוכה במקום שבו הוא יושב באולם. אני כל כך אוהבת אותו. גם הוא רוצה להיות שחקן. הוא השתתף עכשיו בסדרה 'גירושין מאוחרים', של א.ב יהושע. הוא בן 8 ומשחק את א.ב יהושע הקטן. הוא גם הופיע כבר בפרסומות".
 
אמו, בתם של פינקלשטיין-אפפלדרפר, שני אלכנסדרוביץ', 38, היא עורכת דין. הם הסתפקו בילדה אחת, "כי היינו כל הזמן בנסיעות ואנחנו עדיין אוהבים להיות הרבה בתזוזה", היא אומרת, "אז יצאה לנו רק אחת. בשלב מסוים ניסיתי לעשות עוד ילד, אבל כנראה שלא התאמצתי מדי. האמת היא שהספיקה ילדה אחת לכל רגשי האימהות שלי. זה סיפק אותי. יש נשים שזקוקות לתשעה או עשרה ילדים בשביל להרגיש את חוש האימהות. אני הסתפקתי באחת, אבל אחת שהיא ממש איכותית".

"מדי צבא היו פתרון טוב לפרמיירות"

פינקלשטיין הייתה מכוונת מטרה ולדבריה, כבר מגיל שנתיים גם הייתה משוכנעת שתהיה שחקנית. כל מוצאי שבת היא הלכה עם הוריה לאופרה, ונשבתה בקסם הבמה. היא אומרת שלא היו לה בכלל התלבטויות באשר לתחום בו תעסוק כשתהיה גדולה. אלא שאמה שאפה שבתה תהייה לבורנטית ולכן למדה פינקלשטיין במגמה תואמת המקצוע הזה בתיכון ביפו, אבל לא התחברה לתחום.
 
"יום אחד נכנס לכיתה המנהל ואיתו איש קטן עם זקן ואמר, זה המורה לדרמה", היא מספרת. וכך התחיל הרומן המעשי האינטנסיבי שלה עם המשחק. לא פלא שכאשר סיימה כיתה י' היא החליטה להמשיך בלימודים אקסטרניים ובמקביל שכנעה את אמה לקחת אותה ללימודי משחק ב"בית צבי". היא עדיין זוכרת שהמורה שלה, פאני לוביץ', הנחתה את תלמידיה: "מה שהבמאי אומר, צריך לעשות", וכתלמידה צייתנית היא הקשיבה והפנימה.
 
בטקס פרסי אופיר, כשעמדה להגיש את פרס הבימוי (לטליה לביא, "אפס ביחסי אנוש"), היא מספרת ששרון מימון לחש לה בצחוק: 'לא משנה איזה שם רשום שם. תגידי אותנו". "זו הייתה הוראת במאי", צוחקת פינקלשטיין.
מבית הספר למשחק הדברים התגלגלו במהירות. "עוד לא סיימתי את בית צבי וכבר לקחו אותי ל'בימת השחקנים', תיאטרון צעיר (אמנון מסקין קיבל אותה ל'טלמכוס קליי', שבו שיחק לצידה אסי דיין, והייתה לה בה סצנת לידה בלתי נשכחת, שאנשים מזכירים לה אותה עד עצם היום הזה). מלחמת ששת הימים שפרצה אז סידרה לה את העניינים. את הבגרויות היא השלימה בהמשך, באנגלית, בניו-יורק.
 
אחת המיתולוגיות הידועות היא האופן בו שלף אותה מנחם גולן מהטירונות במחנה 80 לככב בסרטו "מרגו שלי". "הוא היה בלונדון וראה בעיתון ישראלי תמונה שלה בביקורת על ההצגה. ו"אז הוא כתב את התסריט של 'מרגו', רק בהשראת התמונה", היא משחזרת.
 
"אחרי זה הוא התחיל לחפש אותי. יום אחד אני שומעת במערכת הכריזה של המחנה: הטירונית לבנה פינקלשטיין מתבקשת לטלפון. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אז המ"כית אומרת לי, את לא שומעת שקוראים לך? אמרתי, כן, אבל איפה יש פה טלפון? לא היה לנו אפילו טלפון בבית. חיכינו 13 שנה לקו. גרתי אז ביפו ואחר כך בבת-ים. ניגשתי לטלפון בבסיס ובאמת מנחם היה בצד השני. הייתי קצת שמנמונת אז ומנחם היה מתקשר אליי לפני הצילומים ואומר לי 'תשתי מים קופצים', כדי שארזה.
 
"לא למדנו ב'בית צבי' משחק מול מצלמה, ומנחם היה לוקח אותנו לראות ראשס שצולמו יום או יומיים לפני כן, ומצפייה בראשס למדתי תוך כדי תנועה מה אני צריכה לעשות מול מצלמה. מנחם מאוד עזר לי, הוא היה כמו אבא בשבילי. תמיד היו איתו בני משפחה על הסט, וגם אני הייתי צעירה, כמו עוד בת שלו. אחרי הסרט חזרתי לשרות הצבאי. לא היו לי הרבה בגדים ומדי  הצבא היו פיתרון טוב לכל הפרמיירות. הייתי הולכת אליהן במדי צה"ל".
 
מאז היא הופיעה בשורה ארוכה של סרטים, מ"אני אוהב אותך רוזה", סלומוניקו", "משפחת צנעני", "סוסעץ" ו"אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב", ועד "נשים", "נקמה יהודית", "הבוגד הקטן" ו"גיא אוני". וברפרטואר שלה גם סדרות טלוויזיה כ"רמזור", "בנות הזהב", "חטופים" ועוד. היא עבדה עם מניפה רחבה של במאים, בהם משה מזרחי, מיכל בת אדם, דני וולמן, חיים בוזגלו, יקי יושע, בועז דוידזון, ג'ורג' עובדיה ואחרים.   



מיתה טובה (צילום: יח"צ)

עובדת על תפקיד הפסלת
 
למרות שפע העבודות שלך, כולל קרדיטים רבים בתיאטרון, נראה כי שמרת על איזו צניעות ולא מינפת מספיק את היותך כוכבת.
 
"אף פעם לא אמרתי: 'אני כוכבת!'. זה נראה לי כזה דאווין. אנחנו בני אדם. אני גם לא פוליטיקאית. למדתי המון מכל אחד מהבמאים שעבדתי איתם. אני אוהבת יותר להקשיב מאשר לדבר. אני אוהבת להתעסק באמנות עצמה. מה שאני רוצה זה רק לשחק. וגם לפסל".
 
גם לציור ולפיסול היא הגיעה דרך הקולנוע. בני ברבש רצה לכתוב לה דמות של פסלת בתסריט שהגה והיא כבר החלה להתאמן ביסודיות על התפקיד, למדה לפסל ולצייר. תסריט לא יצא מזה בסוף, אבל פינקלשטיין מראה לי שפע של פסלים שיצרה וצוחקת: "אתה רואה?, אני עדיין עובדת על התפקיד...".
 
עבודות הפיסול שלה הוצגו בבינאלות בינלאומיות, נתלו בתערוכות במקומות שונים בעולם וזכו בפרסים. אחד מפסליה, "רעות", נוצר במיוחד כמחווה לבולגריה, על שמנהיגיה הצילו רבים מיהודי המדינה מהשמדה על ידי הנאצים. "הפסל הזה מסמל את הידידות בין בולגריה וישראל", היא מסבירה. "תרמתי להם אותו והוא מוצב במוזיאון מאוד מכובד בסופיה, בסמוך למשרד החוץ. אני מאוד גאה על כך שעבודה שלי מוצגת שם".
 
היא אומרת שהחיים לפעמים מצחיקים ומביאים לך אותה בהפוכה. היא ניסתה להתרחק מהמקצועות של הוריה. אמה עסקה במוזיקה וניהלה מקהלות, ואביה היה צייר חובב אם כי התפרנס מעבודה ביציקה. פינקלשטיין "ברחה" למשחק, משהו אחר לגמרי, אבל בסוף מוצאת עצמה גם מציירת ומפסלת. "אם אבי היה יודע כמה אני משתמשת היום ביוצקים...", היא אומרת. 

לאחרונה עשית סרט דוקומנטרי על עבודתך כפסלת.
 
"כן. בעלי צילם אותו. זה סרט בן 45 דקות, שאנחנו תקצבנו אותו, על תהליך היצירה של הפסל 'רעות', בארץ ובבולגריה. עם כל המכשולים, הבירוקרטיים והאחרים שעברנו בדרך". 

אסירי "בית ליסין" מול אסירי "הקאמרי"

בשנות ה-70, כשהיתה בהריון, טסה פינקלשטיין עם בעלה לניו-יורק, שם למדה משחק אצל מי שהייתה הכוהנת בתחום באותם ימים, אוטה האגן. זו נתנה לה תפקידים במחזות אותם עשתה בברודוויי, בין היתר 'הנפש הטובה מסצ'ואן', של ברכט, שלימים פינקלשטיין השתתפה בו גם  ב"הבימה", בעלה עשה אז את הפוסט-דוקטורט ב-NYU, כך שהמסע הזה יצא להם טוב. מאוחר יותר, ב-1987, הייתה לה גיחה נוספת לניו-יורק, לצורך לימודי מאסטר, אותם לא השלימה, כי יוסי יזרעאלי הזעיק אותה לתפקיד בארץ והיא לא יכלה לסרב.
 
היא מסבירה שהאופן שבו היא עובדת על דמות, בכל הפלטפורמות, היא "לנסות להבין מה חושב הבן אדם הזה, הדמות שאני מגלמת. אני אוהבת לכתוב לה את ההיסטוריה שלה. אם אין לי את הנתונים, אני אוהבת להמציא. אולי אהיה גם סופרת יום אחד...".
 
בין משאלות לבה בתיאטרון שלא מומשו עדיין - לעשות את "ירמה", של לורקה הספרדי. "שזה מעין המשך ל'חתונת הדמים'", היא אומרת. נגעתי בזה קצת ב'האנטר קולג' בניו-יורק, אבל לא יותר מזה".
 
 בשנים האחרונות היא החליטה להעביר את הפוקוס מהתיאטרון לקולנוע. "הנסיעות להצגות כל כך קשות. לא קל לחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי הצגה. כשעושים את זה לאורך זמן, זה מתיש. מי צריך את זה? יום אחד הייתי בואן של 'בית לסין', בדרך חזרה מהצגה. ועצרנו ברמזור ברמת-אביב ולידנו עצר ואן של 'הקאמרי'. ופתאום הרגשתי שאנחנו כמו אסירים. אסירי 'בית לסין' מול אסירי 'הקאמרי'".
 
בקולנוע היא הצטלמה כבר לסרטו החדש של שמי זרחין, "המילים הטובות", וקרוב לודאי שבעקבות "מיתה טובה" היא תוכל להמשיך לחיות בסרט.