מיטב החומרים המיובאים
 
צחקתי כל הדרך אל ההכרה שנס גדול קרה לתאטרון חיפה בזיווג החדש עם התאטרון הקאמרי. חוללו אותו הבמאי משה נאור והשחקנים (לפי סדר הופעתם) רמי ברוך, אודיה קורן, תיקי דיין, ענת וקסמן, גל אמיתי ודנה מיינארט, והגיטרה של אבי סינגולדה במוזיקה של החיפושיות שעיבד וערך אורי וידיסלבסקי.
 
זה הנס שמוכר לשוחרי המטבח המודרני שבו כל שף יודע שהסוד הוא ליצור מנת דגל, לפחות אחת, שהיא חדשנית אבל בה בעת גם מסורתית, והסוד שלה הוא בחיבור בין העבר השמרני והטוב לבין האקטואלי והמושך בזכות הערבול האקזוטי של מרכיביו. כלומר המנה יוצרת טעם חדש מבלי לאבד את הזהות של מרכיביו.
 
זה הסוד המוכר גם בתחום הדרמה, למשל כאשר יוג'ין או'ניל לקח את מסכת הדמים של האורסטאה והעתיק אותה לימי מלחמת האזרחים ארה"ב, או כשחנוך לוין לקח סיפורים של אנטון צ'כוב ועשה "אשכבה" מקורית התופסת את מקום "הדיבוק" בראש המיתוס של התאטרון הישראלי. 
 
במסגרת לימודים אקדמאיים של תולדות הדרמה זה יכול להיות תרגיל מבריק בנושא כמו "הרציפות האנושית בדרמה הבינלאומית". על הסטודנט לכתוב את עבודתו כמחזה, שבו יהיה חיבור של לפחות שלושה מוקדים גאוגרפיים ותרבותיים שונים באופיים, ובשלושה דורות שונים.



וניה סוניה מאשה ושפיץ (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)
 
"וניה סוניה מאשה ושפיץ" מאת כריסטופר דוראנג, מחזאי-שחקן-במאי אמריקאי ותיק ובעל מוניטין, הוא תבשיל/תרגיל כזה. או אמור להיות כזה בגרסתו המלאה המתייחסת למציאות החיים העלובים של שכבות ביניים נמוכות בלב הישימון הנידח של ארה"ב.
 
דוראנג מנוסה מאוד ויודע לבחור את מיטב החומרים המיובאים מחו"ל – במקרה הזה מפס הייצור של צ'כוב הרוסי, אבי הקומדיה על העליבות האנושית המודרנית. חומר הבסיס  הוא "דוד וניה", המרכיב המשני "שחף",  כמה גבעולים קצוצים מ"גן הדובדבנים" ומ"שלוש אחיות". המרכיב האמריקאי העיקרי יגיע מ"שלגיה" נוסח דיסני, ומ"ג'יגולו אמריקאי" בגוון של צ'יפנדייל. והתבלין הבולט יהיה טיפות מדודות של האורסטאה.
 
למען האמת, מעבר לציניות המפקפקת שלי, המחזה של דוראנג – שקוצר וניטלו ממנו מרבית סממני האמריקנה – יוצר דמויות חדשות, הנושאות את השמות המוכרים – חוץ משפיץ שהוא מוצר אמריקני עסלי, ומצליח לייצג מחדש את מערכת החרדות הקיומיות של בני דור החמישים פלוס שמגלים לפתע שהחמיצו את החיים, לא ניצלו הזדמנויות, נכנעו לעליבות החיים והם נלעגים בעיני עצמם.


וניה סוניה מאשה ושפיץ (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)
 
קטלוג בימתי יפהפה
 
אבל ההנאה מהתוצאה נבעה יותר ממה שהקנו להם הבמאי והשחקנים. כך בטעם החדש שנוצר מחיבורן של סוניה מ"דוד וניה", מאשה של "שחף" ומאשה של "שלוש אחיות" במשחק צובט ומצחיק של אודיה קורן, שעיצבה את העלוב והדחוי במין יופי, שמצא את זהותו האמיתית, האופטימית ואולי רק לרגע, בשיחת טלפון קצרה.
 
חיבור מפתיע יותר הוא זה של הדוד וניה המתוסכל עם קוסטיה הנואש מ"שחף". בגילומו של רמי ברוך, זה צירוף שופע הומור וכאב סמוי ובמבע שהזכיר לי את אברהם חלפי. במונולוג הגדול שלו לקראת הסוף, אחרי שתיקות רבות, הוא יצר דמות טרגית גדולה, שאינה מאבדת את ההומור העצמי שלה.
 
ענת וקסמן נקראה לשלב במשחקה המבריק והאנרגטי את דמותן ההולכת ודוהה של ארקדינה, השחקנית והאם, ושל רנייבסקאיה בעלת גן הדובדבנים המרוששת, ואפילו את זו של סרביאקוב המתעקש למכור את האחוזה של וניה וסוניה. וכאשר היא מערבלת את אלה בבלנדר שלה עם שלגיה – התוצאה היא טיל צחוק הפוגע בדוראנט, בדיסני ובצ'כוב גם יחד.


וניה סוניה מאשה ושפיץ (מקור: אתר תיאטרון הקאמרי)
 
את הדמות הנאמנה ביותר למקור מביאה דנה מיינרט בתפקיד נינה, זו שבשלב התמימות המחפשת ייעוד במשחק, ואולי באהבה. אלא שהאובייקט שדוראנט מספק לה הוא הג'יגולו האמריקאי המאונן חופשי בפני כולם, במשחק "סקסי" למופת של גל אמיתי, שכל להקת צ'יפנדיילים הייתה מתברכת בנתוניו. וזה, כמובן, לא ממש מאתגר, וגם לא יאכזב, את התמימה שהגיעה מרוסיה.
 
ההברקה הגדולה ביותר של המחזה מגיעה דווקא מיוון העתיקה בדמותה של קסנדרה, הנביאה המטורפת שאיש לא האמין לנבואותיה עד שהן התגשמו במלוא עוצמתן. וכאן בעיקר במלוא הקומיות שלהן, זו שמגלמת אותה, כעוזרת בית קשישה, היא תיקי דיין. קצת צולעת, אבל נלהבת. קצת גסה אבל מאוד עדינה.
 
ונהניתי גם מהתרגום הנפלא של רבקה משולח ומהתפאורה הרוסית-אמריקאית של סשה (אלכסנדר) ליסיאנסקי, מהתלבושות המבריקות של אורן דר, ומזוהר הצפון-מערבי של התאורה שעיצבה חני ורדי.
 
בסיומו של דבר, צ'כוב או דוראנט, ההצגה נהדרת. 

לרכישת כרטיסים