"שנת חורף" (טורקיה-גרמניה-צרפת 2014)
 
דרמה. סרטו של נורי בילה ג'יילאן, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה. איידין (חלוק בילגיניר), שחקן תיאטרון לשעבר בגיל העמידה, מנהל מלון קטן במרכז אנטוליה ועוסק בכתיבת מאמרים וספר על תולדות התיאטרון. עוזרות לו בניהול המקום אחותו נקהל (דמת אקבאג), גרושה ממורמרת, ורעייתו הצעירה ממנו בשנים רבות ניהאל (מליסה סוזן), שלה בטן מלאה על בעלה.
 
מהר מאוד מתברר שהמלון הקטן, החצוב על צלע הר והמארח מעט תיירים, במיוחד כשמגיע החורף הקפוא והשלג נערם סביב, משמש כסיר לחץ רותח שבו מבעבעים רגשות מתפרצים. שלוש הנפשות הפועלות משחררות הרבה יצרים, תסכולים, מאוויים לא ממומשים וטינות ומשקעים שהצטברו בהם זה כלפי זה. 196 דקות. 
 
עולם הדימויים של ג'יילאן תמיד היה עשיר, רב-רבדי וייחודי, וכך גם כאן. הטופוגרפיה ההררית-סלעית של טבע עוצר הנשימה אך קשה להתנהלות אדם באזור המרהיב בו הוא מצלם באנטוליה, משלב ידיים עם מערכות היחסים הסבוכות שהוא מגולל. תוך תיאור אורח החיים והפעילות השוטפת של בני המשפחה, כשאיידין בעל נכסים וממון, ומקבץ של אנשים מהאזור הסובבים אותם, מציג ג'יילאן קונפליקט אישי מר ועתיר טינות ושנאות מודחקות בין איידן וניהאל בעיקר (אחת ההשפעות המרכזיות על ג'יילאן ביצירתו זו היא לדבריו אינגמר ברגמן), שמוביל את שניהם למעשים קיצוניים. האמצעים האמנותיים שבהם הוא משתמש – צילום, עריכה, בחירה מוקפדת של לוקיישנים וליהוק מושלם – מרכיבים פסיפס טבע ואדם מעורר התפעמות ועוצר נשימה. אמנם אורכו של הסרט והתנהלותו האיטית יוצרים אתגר תובעני עבור הצופה, אבל מי שיצלח אותו יגלה יצירת מופת מרתקת ומהפנטת.    



שנת חורף (תמונת יח"צ)

 
"דיפלומטיה" (צרפת 2014)
 
דרמה. סרטו של פולקר שלנדורף. במרוצת שנת 1944 כוחות בנות הברית פלשו לנורמנדי ועושים דרכם במהירות לעבר פריז, הבירה הצרפתית התרבותית והאליטיסטית.
 
היטלר גמר אומר להרוס את העיר וסמליה הפורמטיביים קודם שגייסותיו ייסוגו ממנה. הוא פוקד על המושל הצבאי של העיר מטעמו, הגנרל קולטיץ' (אנדרה דוסולייה) לממש את הרס המבנים הייחודיים ומוסדות התרבות של פריז. וכך מונחים מטעני נפץ רבי עוצמה תחת יסודות מגדל אייפל, מוזיאון הלובר, כנסיית נוטרדאם והגשרים הרבים שמעל נהר הסיין.
 
הכל מוכן להוראת הפעלת הפיצוצים. אלא שאז מגיע למשרדו של קולטיץ' שבמלון פריזאי אקסקלוסיבי הקונסול השוודי ראול נורדלינג (נילס ארסטרופ) ואז נפתח בין השניים מו"מ קשוח כשהגנרל נחוש לבצע את פקודת הפיהרר והקונסול יעשה הכל כדי להניא אותו מכך. 88 דקות.
 
הבמאי הגרמני הוותיק שלנדורף אוחז בקבלות עבר משכנעות. די אם נציין את "תוף הפח" ו"הכבוד האבוד של קתרינה בלום". גם בסרט זה, על פי המחזה של סיריל גלי, שגם כתב את התסריט, המקצועיות והמיומנות שלו בולטות לעין. הוא מצליח ליצור קרב מוחות אינטלקטואלי מותח, המתנהל "תחת אש" ובלחץ זמן דוחק. עומד לרשותו תסריט מצוין, כתוב היטב ובאופן מהודק, וכמובן ששני השחקנים המרכזים שבחר, דוסולייה וארסטרופ, עושים את עבודתם בהצטיינות יתרה. ולמרות שמדובר בתסריט קאמרי, כנגזר מהעובדה שהוא מבוסס על מחזה, ורובו המכריע של הסרט מתרחש במשרדו של הגנרל, אין כאן תחושה של "תיאטרון מצולם". עבודת קולנוע מצוינת.

 
"אהבה היא מוזרה" (ארה"ב 2014)
 
דרמה. סרטו של איירה זקס. הם כבר בגיל השלישי, מאחוריהם כמעט 40 שנה של חיים משותפים, אבל עם אישורו בניו-יורק של החוק המתיר נישואין של בני אותו מין, מחליטים בן (אלפרד מולינה) וג'ורג' (ג'ון לייתגאו) להינשא. הם עושים זאת בחברת מקורבים ואוהבים.
 
אלא שהתוצאות לא מאחרות להגיע: בן מפוטר מעבודתו כמנהל מוזיקלי של מקהלה בבית ספר קתולי. ללא הכנסותיו, כשלרשותם רק החסכונות שעלה בידיהם לצבור עם השנים, לא מצליחים השניים להמשיך ולהחזיק בדירתם הקטנה בצ'לסי. הם נאלצים למכור אותה ועוברים לגור זמנית, כך הם מקווים, בבתי קרוביהם, כל אחד בדירה אחרת. כזוג עצמאי שנהג לחיות בדירתו, החיים החדשים שלהם לא ממש מלהיבים. בלשון המעטה. עם מריסה טומיי. 94 דקות. 

סוף סוף חזרה לקולנוע הפשוט, הישן והטוב. זה המבוסס על כתיבה מדויקת, סיטואציות אנושיות ואנסמבל שחקנים מצוינים שעושה כבוד למקצוע. סרט שיש בו מניחוח סרטיו הניו-יורקיים של וודי אלן, אך ללא ארומת ההומור - וחבל. בסך הכל זהו משל מתוק-מריר על אהבה שונה, פערי דורות וערכי משפחה משתנים במאה ה-21. עבודה אנושית, מרגשת, מלאת חמלה.

 
"52 ימי שלישי" (אוסטרליה 2013)
 
דרמה. סרטה של סופי הייד. בילי (טילדה קובהם-הרווי) בת ה-16 חוזרת יום אחד מבית הספר ונדהמת לשמוע מאמה (דל הרברט-ג'יין) שבכוונתה לפתוח בתהליך של שינוי מין ולהפוך לגבר. בילי עוברת לגור בבית אביה טום (בו טרוויס וויליאמס), הפרוד מאמה.
 
השם החדש שבו בוחרת האם הוא ג'יימס, אבל בתה תצטרך להתחיל להסתגל לא רק לשם חדש אלא למערכת קשרים שונה לחלוטין מזו שהייתה לה קודם לכן עם אמה. השתיים מחליטות להיפגש זו עם זו פעם בשבוע, בימי שלישי, ובמפגשים אלה יתעדכנו זו בנוגע לאחרת.
 
במקביל, בילי פוגשת בנער, ג'וש (סם אלטואיזן), ונערה, ג'סמין (אימוג'ין ארצ'ר), ממגמת תיאטרון בבית ספרה ויחד מחליטים השלושה ליצור סרט תיעודי העוסק בניסיונותיהם המיניים הראשונים. כל הסיטואציות החדשות שנופלות על בילי מכניסות אותה ללחצים ולבלבלות, ואמה, המתמודדת עם חוויה הרבה יותר מורכבת, לא מסוגלת לסייע לה. 109 דקות.    
 
בסרטה הראשון מצליחה הייד לסקור באמינות ובאומץ רבים מהקונפליקטים הכרוכים בתהליך שינוי מין, ובאופן שבו הוא מזעזע, מטלטל ומשפיע על כל התא המשפחתי של האם שחפצה להיות גבר. באופן טבעי עיקר ההתייחסות כאן הוא למה שעובר על הבת בילי, שהאירוע תופס אותה בגיל ההתבגרות הרגיש, בו הזהות המינית המתעצבת שלה נתקלת בלא מעט סימני שאלה וגוררת גם אצלה שינויים קיצוניים בהתנהגות וביחסה לאמה. יש בה צורך סקרני לחקור, לשאול, להיכנס לעובי הקורה, ולעיתים גם לברוח מהתהליך הלא פשוט שעוברת אמה, על כל היבטיו, הפיזיים והפסיכולוגיים. ועקב זאת היא מרשה לעצמה לבחון באופן כמעט אימפולסיבי עם חבריה החדשים את הפנים השונים, הגופניים והרגשיים, של האהבה. סרט אותנטי, רגיש וחודר.

                               
"ג'ון וויק" (ארה"ב 2014)
 
אקשן. סרטו של צ'אד סטהלסקי. ג'ון וויק (קיאנו ריבס) היה פעם רוצח שכיר, אבל הוא החליט לפרוש ולהקים משפחה. למרבה הצער אשתו לקתה לפתע במחלה אנושה ומתה. לביתו מגיעה מתנה אחרונה ממנה, כלבה מקסימה בשם דייזי ומכתב המפציר בו להתמסר שוב לאהבה ולמצוא תחילה בכלבה נחמה ושותפה לאבל.
 
אלא שאירוע חריג מטלטל את חייו. הבריון הסדיסט יוזף טראזוב (אלפי אלן), בן מפונק של מאפיונר רטסי, חומד את מכונית המוסטנג מודל 69' המעוצבת של ג'ון, פורץ עם חבריו לביתו. אלה מכים אותו עד אובדן הכרה, הורגים את כלבתו וגונבים את המוסטנג שלו. המעשה מעורר את יצריו האפלים הקמאיים של ג'ון והוא ייצא לנקום בפוגעים בו, תוך קריאת תגר על המאפיה הרוסית האכזרית כולה, שפעם הוא עבד בשרותיה, ובראשה עומד אביו של יוזף, ויו טאראזוב (מייקל ניקוויסט). ואז הגופות מתחילות להיערם. עם ווילם דפו, עומר ברנע. 96 דקות.       
 
סרט נקמה פלקטי אולטימטיבי. יש בו רעים מאוד ורעים קצת פחות. אקטים של אלימות קיצונית שהולכת עד הקצה. שרטוט של עולם אפל חסר פשרות, שאכזריות קשוחה היא השפה היחידה הקיימת בו. טיפת אנושיות או גווני ביניים של רגשות קשה למצוא כאן. האמפטיה לגיבור נובעת רק מכך שנעשה לו עוול ולכן מותר לו לרצוח את כל מי שעומד בדרכו או הוציא עליו חוזה.  איכשהו, בתוך המסגרת המאוד ברורה, חדה ומוקצנת של הסרט והנפשות הפועלות בו, הוא עובד. ברמת האקשן בעיקר. הוא נראה כמו משחק מחשב או קומיקס. אפשר להתמכר לכסאח נון-סטופ, המגובה במוזיקת רוק כבד. זה הכל.   

 
"מכאן אני ממשיך" (ארה"ב 2014)
 
קומדיה/ דרמה. סרטו של שון לוי, על פי ספרו של ג'ונתן טרופר. בבית פסטורלי בשכונת שפע מנומנמת בלונג איילנד מתכנסים בני משפחת אלטמן. עם מות אב המשפחה, ארבעת ילדיו, שמאז ומעולם היו ביניהם סכסוכים ומחלוקות, מגיעים לבית. שם יהיה עליהם לבלות יחד שבוע, במהלכו יצטרכו או למצוא מכנה משותף שיאחד ביניהם או להרוג זה את זה.
 
בחבורה וונדי (טינה פיי), אישה נשואה ואם קרייריסטית הלכודה בנישואין חסרי אהבה. השיבה הביתה כופה עליה מפגש עם הורי (טימותי אוליפנט), החבר מהתיכון. אחיה ג'אד (ג'ייסון בייטמן) הוא גבר נבגד. פול (קורי סטול), האח הגדול, עסוק בניסיונות נואשים להכניס להריון את אשתו אנני (קתרין האן) והאח הצעיר פיליפ (אדם דרייבר) הוא התינוק של המשפחה והטיפוס המרדן. כל הילדים מושפעים מאוד מאמם, הילארי (ג'יין פונדה), מומחית לגידול ילדים, שחיברה מדריך רב מכר בנושא, הכולל פרטים מביכים על ילדיה. 103 דקות.