רגע לפני פסטיבל הפסנתר 2014, שמונה אלבומים שאמורים לפתוח לכם את הסקרנות והתיאבון לקראת הופעותיהם של האמנים במסגרת הפסטיבל.

רותם כהן – פרפורמר מעולה

נדיר שאמן עם אלבום בכורה זוכה להתייצב על אחת הבמות המרכזיות של פסטיבל הפסנתר ועוד בערב הפתיחה של הפסטיבל. אולם דומה שרותם כהן ראוי לכבוד הזה.

מי שעדיין לא התוודע לסגולותיו המשובחות כיוצר וכזמר, עלול אולי לראות בו עלה תאנה להיעדרותם של זמרים ים תיכוניים מן הפסטיבל, מן הסתם בזכות להיטים שכתב לאייל גולן, שלומי שבת ועומר אדם. אלא שאין טעות גדולה מזו. רותם הוא פרפורמר מעולה שיודע לרתק קהל ולרגש אותו בבלדות נהדרות ובשירה ייחודית, עם קול שכמותו אין לאף אחד אחר.

"אל העולם שלך", אלבומו היחיד עד כה, ראה אור לפני חצי שנה, ויצא שוב בשלהי הקיץ, עם הבונוס "רק תחזור" שהרטיט לבבות במבצע "צוק איתן" וכולל עתה 14 רצועות (13 שירים, אחד מהם גם בגרסת רה-מיקס) על 51:25 דקות. ארוך מדי אבל כולו להיטים מוכחים ובפוטנציה. רובו  בלדות אהבה. לא סכריניות, לא שמלציות, לא יבבניות. קליטות ומהודקות ומשודרגות בוויבראטו מרשים ובלהט של זמר נשמה לטיני.

טקסט אחד ("היא לא תבוא", שיר פרידה) כתב דידי הררי, לחן אחד ("להסביר אותך", הלהיט שפותח) חיבר לורן בנג'מין ובנוסף (הלהיט "לכסות אותך", שיר בינ-דורי מכמיר, שתמציתו תמיד תהיה הבן של אבא) חלק עם שמעון בוסקילה. את כל השאר כתב והלחין, כשהמפיק המוזיקלי הבולט הוא אורי אבני (יוסי מור, המפיק של מופע הבמה, חתום רק על אחד, "מרגיש").

את הרהורי האהבה והזוגיות (שיר הנושא, "בואי נדבר", "כולם יגידו" שהוא הכי ים תיכוני באלבום זה) מקשטות שתי יציאות שובבות, "כמעט שהתחלתי" הגרובי על סף הרגאיי, ו"התחיל החום" הקייצי והסקסיסטי. שימו לב ל"גם אני", שיר שאנריקו איגלזיאס היה שמח להקליט. אל תגידו שלא אמרנו לכם.

 רותם כהן. אל העולם שלך (Play Records). 



 רותם כהן (צילום: יח"צ)

רות דולורס וייס – נסיכת היגון והעצב

אלבומה הרביעי של רות דולורס וייס והשני שלה בעברית (אחרי "בעברית" 2008) נקרא "בשפת בני האדם". ולגמרי לא בטוח שהיא מתכוונת ללשון המדוברת, למרות ששמונת השירים שהיא כתבה (מבין עשרה; שני האחרים הם של שירה סתיו ו...נתן אלתרמן) מאופיינים בגישה פואטית.

השם, במובן של תקשורת מילולית, נמצא אמנם באחד השירים ("מבוישת"), אבל נעדר דווקא משיר הנושא שעניינו תקשורת רגשית, בין-נשמתית ובין-גופנית, של אהבה ותשוקה. ז'אן ד'ארק של הפופ הישראלי, נסיכת היגון והעצב, נאבקת בכאבים הנלווים אליהן, נותנת להם ביטוי אמיץ וחשוף, בקולה הפגיע ובשירתה הייחודית. אבירת הנהי מלחששת ומתייפחת, מתאבלת ומקוננת, משתוקקת ודרמטית.

לא קל איתה ועם הגעגועים והכאבים, ההתמסרות והנוכחות רבת ההבעה שלה. לשומע העקשני והמסור היא מציעה 42:39 דקות של חוויית האזנה סוחטת רגשית. הפעם היא חתומה על התזמורים וההפקה המוזיקלית שבמרכזה הפסנתר ואליו מצטרפות תוספות חסכוניות ומדויקות של כלי נגינה וקולות (כולל יהוא ירון שותפה הוותיק לדרך וליצירה), שאינם פוגעים במבע הסגפני-נזירי שלה. בפסטיבל היא תארח את שלמה יידוב, שילוב לא מוסבר מאליו.
רות דולורס וייס. בשפת בני האדם (High Fidelity).

תמי ענבר – סערות רגשיות

גם השפה של תמי ענבר באלבומה השני, במרחק של שנים רבות מקודמו, פואטית ונזירית. שירים קצרים, חטופי שורות, שבאחד מהם ("בוקר בוקר") רק שתי מלים, ובאחר ("הנה אני באה") רק תשע, בשתי שורות. גם היא טרודה בעשרת השירים של "אין מקום רחוק" (41:32 דקות) ברגשות ובמחשבות על אהובים ונעדרים, על מימוש אהבה וגעגועים, על ההיגיון - אם יש כזה - בפעילותו המרפאה והמנחמת של הלב.

וגם היא נקלעת לסערות רגשיות מטורפות. הבעיה, לטעמי, היא שהסערה לא עומדת בקנה אחד עם הכוונה. אני לגמרי לא משוכנע שהחיבור עם המפיק רן שם טוב, הוא נכון בשבילה. אני מודה שלא הבנתי את האלבום. לא את הסאונד האלקטרוני המחתרתי-נסיוני, לא את ההפקה המוזיקלית ששם טוב, תותח לכשעצמו, הוביל. אולי הוא מוציא אותה רוקרית אינדי, אבל לא יודע אם לבוש אחר (יהוא ירון למשל) לא היה עושה טוב יותר לשירים ולענבר.

ספק בעיניי אם הפקה מוזיקלית זו מבדלת אותה, מציעה לה אופי ואופק. נדמה שענבר הולכת לאיבוד בוויתורה על עצמיות אמפטית ומרגשת לטובת סאונד מנוכר ותוקפני. ובכל זאת סימנתי לי את הסינגל הפותח "אף אחד", את הדואט "מה שבא" עם מיכה שטרית בעלה, את שיר הנושא ובעיקר את "לזכור", שלטעמי הוא היחיד שבו שומעים את תמי ענבר האמיתית וכפי שצריכה היתה להישמע. האם זה מפני שהוא חמק מידיו של שם טוב? עם שותפיה האחרים באלבום, הפסנתרן רונן שפירא ונגן הבס חיים לרוז, היא מקבלת הזדמנות בפסטיבל להבהיר למה התכוונה. אולי דגש על הפסנתר (שלה ושל שפירא) יעניק את הריכוך המתבקש.

תמי ענבר. אין מקום רחוק (נענע דיסק).


תמי ענבר (צילום: דודי חסון)

עודד גדיר – אחת ההופעות המסקרנות

למרות ש"סופר עד שלוש" הוא אלבומו החמישי, עודד גדיר הוא עדיין מוזיקאי וזמר אלמוני למרביתנו, גם לצופים הצפויים של פסטיבל הפסנתר. די מובן האמת. גדיר הוא לא איש של להיטים ורדיו, למרות שחלק משיריו בהחלט יכולים להיות כאלה.

מאופיים של השירים (שבעה, 27:28 דקות) אפשר ללמוד שגדיר הוא איש תיאטרון או לפחות שואב ושואל מושגים והתנהגויות מעולם הבמה, אפילו תובנות לויניות (כמו ב"אנשים בחופשה"). הוא לא זמר בל קאנטו. הוא פסנתרן ומספר סיפורים, קרוב-רחוק של אריאל הורביץ ורנדי ניומן. לא מושחז וממזרי כמותם, אבל עם דרמות קטנות וגדולות, וגם מחויכות ושובבות - "בת דודה שלי ציפורה" הפיוז'ני-גרובי, ואותו "אנשים בחופשה" רית'ם'נבלוז קייצי, סקסיסטי משהו.

האחרים הם בלדות פסנתר, פיסות חיים ואמת, שהמרכזית בהן, והיפה ביותר שלו, היא "אולי היום" שמן הסתם הכי משקפת את המינוריות הנעימה שבה הוא מתבונן בעולם. הסקסופון היפהפה של תמר סידי, הופך את השיר לפנינה. גם "בשבילו אני שער", שעניינו הורות ומחויבות לדור הבא, הוא חתיכת אמת מרגשת. ותוסיפו את "מחפשים אהבה", אוליארצ'יקי בניחוחו הג'אזי, ומתוק ביותר.

גדיר שר בהיר וברור, אבל חסרון הטקסטים הוא חסך שמעיד על חסכנות בהשקעה, אף שאי אפשר ללמוד עליה מנוכחותם של נגנים נחשבים כאלכס פולק (גיטרות), שחם אוחנה (בס) וברק קרם (תופים), וגם גיטריסט אורח למשימות מיוחדות דוגמת אדם בן אמיתי. אלה לא אמורים להיות לצידו בפסטיבל מה שהופך את הופעתו של גדיר לאחרת המסקרנות ואולי גם המרגשות.

עודד גדיר. סופר עד שלוש ( High Fidelity ).

יהושע לימוני -  אלבום יפהפה

"הסיכוי לאהבה" של יהושע לימוני עובר דרך האמונה. הגדרה שנשמעת מיסיונרית, אבל תוכן האלבום השלישי של הזמר והיוצר, יוצא להקת "שפיות זמנית" הזכורה לטוב, רחוק מלהיות כזה.

הדבקות באמונה והחתירה אליה נוכחים כמעט בכל השירים, אבל בצורה זהירה, אישית מאוד, מסתברת מתוכנם ומאופיים של השירים, בשום פנים ואופן לא כהצהרה וככותרת. האמת שלו היא ספק אמונה, ספק אמא, ספק אשה. והאבא שאליו הוא פונה יכול להיות אלוהים, אך באותה מידה הורה ורועה. יותר מזה: פיו ולבו של לימוני שווים. הוא כותב ושר שהשמחה באה לא בכוח, ללא לחץ, מעצמה, מהלב. וזאת ההרגשה לאורך 40:54 דקות ותשעה שירים, שמתגבשים לאלבום יפה וליצירה מהנה ומרגשת.

 העטיפה המוזיקלית (משותפת ללימוני ולאודי שמחון) ידידותית, מחבקת ומבטיחה בעושרה מצהיל הפנים ובהשתתפותם המפרה של זמרים, נגנים ומוזיקאים מוכרים ונחשבים (בהם דודו טסה, ארקדי דוכין, בנצי גפני, יענקלה סגל ו...אלון עדר).

אביתר בנאי מבצבץ לא מעט ("אבא" ו"לעוף על אופניים" למשל); "שמע קולי" מתכתב עם הפייטנות של רנד, רזאל ובניון ויכול להם; ניגון חסידי מתגנב לשיר הנושא; לחן ברסלבי מעודן, אך עקשני כהמנון, מתחתר בבסיס "משורר" הרגיש והנוגע; פיוז'ן שמזכיר את "סטילי דן" מקנן ב"מילה" (ומשחק המלים של "קול הנשמה תהלל יה"); ורוח "הביטלס" וסרג'נט פפר מרחפת מעל "שיר שמח" הנועל.

אלבום יפהפה שעשוי להוליד הפתעה בפסטיבל דווקא בגרסה אינטימית וצנומה. יהושע לימוני. סיכוי לאהבה (פונוקול).
 
"המשקפיים של נויפלד" – הפקת הדגל

ל"משקפיים של נויפלד", אלבומו החדש של המלחין, המעבד והמפיק המוזיקלי שמוליק נויפלד, יכול להיות ביטוי בימתי אחד בלבד – במסגרת פסטיבלית. תריסר שירים בביצועם של 13 אמנים שונים (על 52:14 דקות), חייבים הפקה מיוחדת בבמה גדולה ומרכזית.

נויפלד, שכבר הלחין להיטי ענק למירי מסיקה ("אף אחת"), משה פרץ ("זיקוקים") ולאחרים, מתגלה באלבומו הנוכחי כמעצב הוט קוטור, חייט של תפירה עילית, שמתאים שירים למידותיהם של מבצעים שונים, גזורים היטב על יכולותיהם וכשרונם, וגם מקשט אותם בנוצות ופאייטים, באריזה מושקעת וטובת טעם (כהרגלו כמעט) עם קיפולים, כרטיסיות וציורים. לפעמים נדמה שהוא מיטיב לדעת מהאמן עצמו מה טוב ומתאים לו. והיענותם של זמרים, חלקם כוכבים ויוצרים חשובים לכשעצמם, מעידה על ההערכה והאמון שהם נותנים בו.

אמנם נויפלד לא כותב, רק מלחין, אבל היצירה היא זווית הראיה הפרטית שלו (כמרכיב משקפיים) את החיים, כפי שהוזמנה אצל כותבים מיומנים - בעיקר מאיר גולדברג, גם הוא תפרן עילית של טקסטים (שבעה מהשירים), ואצל אחרים, כרחלי שביט (שניים), חנה גולדברג, ערן צור ונועם חורב.

מפליא לגלות שאף כי השירים "שלו", בהתאמתם למבצעים הוא כמו מתמסר לרצונות וצרכים שלהם. ולא פשוט לעשות את ההתאמות האלה ועדיין לשמור מסגרת של אלבום קונספט ולא מיטב הלהיטים בעלמא. תפגשו כאן את דנה ברגר (שרה את "טוב מזה" האופטימי שראוי להיות המנון חברתי עכשווי), את ערן צור (שר בצלמו ובדמותו את "נסיעה חינם"), את מירי מסיקה ("כשתבואי", בלדת אהבה מערסלת וסוחפת שמחוברת לים התיכון), את שלמה גרוניך ("תני לי סימן" הקלאסי באיפוק שבו), את שמעון בוסקילה ("האמן" הסימפוני) ואת ריקי גל ("כשראיתי אותך מנגן בפסנתר" הנועל, כבגד גוף תמציתי וצמוד למהותה של המבצעת).

משלימים את הרשימה סמדר אקראי ואבי בללי, בעז בנאי, סיון טלמור (שנשמעת ב"נשיקה וחיוך" כריקי גל צעירה), דניאלה מילוא (בבריט-פופ של "דבר והיפוכו") ורועי נויפלד, בנו של שמוליק ושותף בתהליך ההלחנה והיצירה, שנשמע כמו הבן של חמי רודנר ב"קול אחד" המדויק והמזוקק. בוודאי הרגשה עילאית לאב לכתוב להיט עם בנו. השניים ישתפו פעולה (בפסנתרים וקלידים) גם בהרכב הליווי של המופע שיארח את כל המבצעים המקוריים. על פניו, הפקת הדגל של הפסטיבל.

המשקפיים של נויפלד. אמנים שונים (התו השמיני).

רן עפרון ו"להקה מקומית" – דין וחשבון של אמן רוק מתבגר

דבר מופלא קרה לרן עפרון מנהיג "להקה מקומית" בדרך לפסטיבל הפסנתר. אלבום שהקליטו לפני עשרים שנה וספק נגנז ספק נשכח, נתגלה מחדש ונמצא רלוונטי וראוי להדפסה מאוחרת.

האלבום הוקלט "לייב" בחדר החזרות ומשמר סוג של אנרגיה חד פעמית. בדיעבד ובמאמץ קטן אפשר לראות את "מדבר בקושי" כאלבום שהקדים את זמנו. כלומר עשרת שיריו (כולם של עפרון, מלבד טקסט אחד של יענקלה רוטבליט) מציירים עתה דין וחשבון אישי של אמן רוק מתבגר. מבט מפוכח על חייו ותובנות שיש לו מהקריירה, מהיצירה, מהחברות. "עכשיו כמו כולם אתה לומד לחיות עם עצמך/ מבוגר יותר בלי כל דעה קדומה/ שובר את כל (?) הראש איך לחיות, להיות עם קצת כבוד/ לא לתת להם את נפשך", הוא שר ב"עכשיו כמו כולם".

ואם בשיר הנושא, שפותח את האלבום הוא תוהה: "בן אדם חושב הוא/ בן אדם חושב הוא הכל/ בן אדם חושב כן/ שהוא ייקח את הכל... מדבר בקושי בלי מלים/ מנסה למצוא כן מי אני", ב"מתוך שדות פרוצים", השיר הנועל והמשמעותי ביותר מבחינתו, הוא סיכום התובנה של מלאכת החיים: "לא משנה מה יאמרו החיים/ כן, אתה תסתדר... זה לא אומר שרע כאן, זה לא אומר שאין מקום/ רק אם בוכים הלילה, זה רק בשביל חיות".

אז עברו 20 שנה מאז היה בן 36. מה זה משנה. את השאיפה לחיים שלווים ויציבים מלווה רוק גיטרות רב-פנים, כשהוא וקובי אייזנמן בגיטרות, צוף פילוסוף בבס ומישל עמר בתופים. ספרינגסטיני כמו ב"זה לא בשבילי", גראג'י כמו ב"מלחמה", רית'ם'נבלוז בשיר הנושא, בלוז א-לה פול מקרטני ב"מה את אומרת" וסתם רוק'נרול כמו שצריך ב"הם מחכים לי בפינה" (שעליו חתום רוטבליט).

הבולטת בבלדות שלו היא "לכי לך לכל הרוחות" כשקולו הצרוד והסדוק (כבר אז!) מוסיף אמינות וליווית חן. מעניין אם החבורה תיתן בראש בפסטיבל או שתתרכך בעזרת להיטי עבר מאלבומו הראשון (89') ושירים שכתבו הוא וחבריו למבצעים אחרים.

רן עפרון ולהקה מקומית. מדבר בקושי (עצמאי).

אביב בכר והדס קליינמן – מומלץ להאזנה

עניינו של אביב בכר במוזיקה עתיקה, ניכר מאוד ביצירה המשותפת לו ולהדס קליינמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי באלבום "מעט פשטות". מצד אחד, כפשוטו: "לא צריך דבר רק מעט פשטות/ להעביר מילה/ לתקן טעות/ ולצלול עמוק, כמה שאפשר/ כשעיניי פקוחות, שהלב נשבר", בשיר הפותח "מטוס" נושא שם האלבום. מצד שני, בכר נשמע כטרובדור מימי הביניים, שר ברעד וברטט, במבע מזוקק שכולו קלאסי אוריינטד ("אין דבר" הוא דוגמה מצוינת).



הדס קליינמן ואביב בכר (צילום: זוהר רון)

כשהשירים שומרים על נאמנות לרעיון הבסיסי, שבדיאלוג האינטימי וההרמוני בין קליינמן בשירה ובצ'לו לבין בכר בשירה ובגיטרה, הפשטות היפה והמרטיטה הזאת מנצחת. בעצם זה אלבום של בכר. הוא היוצר העיקרי בו. כתב שמונה מ-11 השירים; רק שניים ("שבילים" ו"ציפור") כתבה קליינמן, ובאחד נוסף ("עומק האמת"), הם חולקים ביחד עם המעבד והמפיק המוזיקלי צח דרורי.

אלה גם שיטוטי המחשבה וחיבוטי הנפש, הפילוסופיים לא מעט, של בכר. הוא גם הזמר הראשי, כשקליינמן תורמת בעיקר נגינה וצבע לדואטים (שהיפים בהם הם "סירת מפרש", "בימים שיעברו עלינו" ו"עומק האמת") ופה ושם שירת סולו ("פרפר אדם" המרשים ובשירים שהיא כתבה).

תחת רושם החיבוק התקשורתי הכבד לו זכו האלבום והצמד, קשה לחלץ תובנות מקוריות. אסתפק בכך שהאלבום (42:41 דקות מרהיבות) מומלץ מאוד להאזנה. כמודע להפקות אלקטרוניות קודמות של דרורי, אני רוצה להאמין שהפעם היא ישימה לבמה במתכונתה האולפנית. ההופעה בפסטיבל הפסנתר אמורה להוות אינדיקציה לכך.

הדס קליינמן ואביב בכר. מעט פשטות (אן.אם.סי.יונייטד)