"בין כוכבים", סרטו החדש והמאוד מדובר של הבמאי כריסטופר נולאן ("האביר האפל", "סופרמן: איש הפלדה") הוא סרט שאפתני אך מאכזב.

מקונהי הולך לאיבוד

זה קורה, בראש ובראשונה, בגלל דמותו של הגיבור, קופר, המגולם על ידי מתיו מקונוהי. קופר הוא חקלאי ואב חד הורי, טייס לשעבר בנאס"א, הנקרא למבצע מיוחד להצלת כדור הארץ הגווע. אך חוץ מהעובדה שהוא טייס מצוין, איננו יודעים עליו דבר. אין לו מאפיינים בולטים ולמעשה, הוא חסר אישיות.

הליהוק לתפקיד אף מחריף את הבעיה. ג'ורג' קלוני יכול היה לשחק דמות בנאלית. מתיו מקונהי לא. ולכן מקונהי הולך לאיבוד בחליפה שאינה מתאימה לו, ומזיע מרוב מאמץ לעשות "משהו". בלית ברירה, ה"משהו" הזה הוא דגש מוגזם על מבטאו הטקסני.

גם הסרט "כח משיכה" (סרט החלל של אלפונסו קוארון) עומד בעוכרי "בין כוכבים". נכון שזה האחרון מעניין חזותית לא פחות, אך עדיין, "כוח משיכה" זכור כמרשים יותר -  אולי בגלל שהיה ראשון. אפילו בפסקול יש יתרון בולט ל"כח משיכה" שעשה שימוש מבריק בשקט החללי, בעוד עיצוב הפסקול של "בין כוכבים" סובל ממוזיקה רועמת, גרנדיוזית, ושתלטנית, העושה מאמץ יתר לפצות על בעיות הסרט.

הגרוע מכל הוא ש"בין כוכבים" קורס תחת שלל עלילות, תאוריות מסובכות בפיזיקה, ורעיונות פילוסופיים לא לגמרי נהירים, ואילו "כח משיכה" היה מינימליסטי מבחינה תסריטאית ולכן הצליח להישאר מדויק.


בין כוכבים (תמונת יח"צ)

הקרבה הורית וחור תולעת

במערכה הראשונה, הארוכה מדי, מבסס נולאן את הקשר בין קופר החד הורי לילדיו, שאמור להגיע לשיא רגשי כשהאב, יוצא למסעו בחלל. ברגע הזה משתמש נולן בעריכה צולבת, כשהוא מקביל בין ניתוקה של החללית מכדור הארץ, לבין ניתוק האב מילדיו. שני האירועים כמובן לא מתרחשים בו זמנית, אבל בסרט שמערער על מרחב הזמן, עריכה כזו יכלה לייצר שפה מעניינת. אך עריכה זו לא קיימת לאורך הסרט כולו, אלא חוזרת רק בפעם אחת בסופו, ובשני המקרים התוצאה היא קיטש.

כאמור, הדיון בתפיסת הזמן הוא שעומד במרכז הסרט. (מענין שגם "ממנטו" של נולאן, עסק בזמן לא כרונולוגי, ובצורת סיפור לא ליניארית). העלילה נשענת  על תיאוריה לפיה כשגוף נמצא בשדה כבידה חזק, הזמן עבורו מואט. לכן כשגיבורי הסרט שוהים כשעה, על אחד הכדורים בהם כוח הכבידה חזק במיוחד, הם מחמיצים באותה שעה, 23 שנות חיים על פני כדור הארץ.

בהמשך מוצגים אף רעיונות מורכבים יותר אודות הזמן, קשים לתפיסה להדיוטות, לפיהם קיימת אפשרות שבה נוכל לנוע באופן פיזי בין העבר וההווה של חיינו, במידה ונוכל לשהות בחור שחור בחלל הנקרא "חור תולעת".
מעבר לתיאוריות הפיזיקליות והמתמטיות השונות, הסרט עוסק בהקרבה הורית. קופר מוצג כמי שיוצא למסע מסוכן בחלל כדי להציל את עתידם של ילדיו (והאנושות כולה) ובעיקר את זה של בתו, שמתגלה בגיל צעיר כמדענית מבריקה (המגולמת על ידי ג'סיקה צ'סטיין, השחקנית החיננית -  להבדיל מאן האתווי שמגלמת אסטרונאוטית אנמית ויבשה שנשלחת עם קופר למסע).

הסרט דוחף לכך שנאמין שקופר הוא גיבור המקריב עצמו למען ילדיו. אבל ידוע שמגלי עולמות אחרים, כמו למשל קפטן קוק שיצא במאה ה-18 למסעות מפרכים באוקיינוס, עשה זאת בעיקר למען עצמו, ופחות לטובת האנושות, ומי ששילמו מחיר כבד הם דווקא בני משפחתו שנזנחו לשנים ארוכות. ואף בסופו של דבר שכלו את יקירם.

חלקו האחרון של הסרט הוא זה המעניין, בזכות המחשה ויזואלית מפעימה לאחד הרעיונות הפיזיקליים המוצגים בו, וזו הסיבה היחידה שלא הצטערתי שישבתי בשקט עד הסוף. אבל בסיכומו של דבר, הסרט משעמם למדי, וכמו בטיול גרוע חיכיתי לרגע שבו הם, וגם אני, נחזור סוף סוף הביתה.