מחול - "הילד" – הולם בצופה בלי הכרה

אחרי "השבועה", "רוזטה" ו"הבן" מגיעה עוד חוליה קולנועית מופתית ביצירתם של האחים-במאים הבלגים ז`אן-פייר ולוק דארדן. "הילד" הוא סרט על בני זוג צעירים המתפרנסים מגניבות קטנות, וכחלק מהישרדותם הבחור לא מהסס למכור את תינוקם הרך.

מינימליזם צורני, ביטוי דוקומנטרי כביכול

הצפייה בסרטים של ז`אן-פייר ולוק דארדן היא חוויה לא קלה. מי שחושב שצפויה לו שעה וחצי של בידור אסקפיסטי מענג, יתבדה כבר בחמש הדקות הראשונות. ויחד עם זאת, מי שמאמין שהקולנוע הוא מדיום אמנותי שאמור גם לספק חבטות קשות לבטן הרכה ולעורר מחשבה (פילוסופית-קיומית ובכלל), לא יוותר על הקולנוע המינימליסטי-ריאליסטי המעיק והבלתי מתפשר של האחים-במאים הבלגים.

לוק (הבכור) וז`אן פייר גדלו כבנים להורים בני המעמד הבינוני בעיר אנגיס בבלגיה וספגו את הרשמים הפורמטיביים שלהם בשנות השישים, אז תנועת העבודה הבלגית נתנה ביטוי למחאות העובדים על תנאי התעסוקה שלהם וייצרה הפגנות ומחאות רחוב אלימות. האחים אהדו את קבוצת הכדורגל המקומית, ובריאיון שנערך עם אחד הכדורגלנים הנערצים עליהם, הוא נקב בשמו של דוסטויבסקי (!) כסופר המועדף עליו. בהשפעתו קרא לוק את "החטא ועונשו", והספר השפיע עליו כל כך שהוא שכנע את אחיו הצעיר לעבור איתו לבריסל, כדי ללמוד משחק אצל המחזאי הבלגי ארמנד גטי.

בבריסל נדלקו השניים עד מהרה דווקא על קסמו המהפנט של המדיום הקולנועי והחלו לעסוק בכל מיני עבודות מזדמנות, כדי לממן לעצמם מסרטת 16 מ"מ. בהמשך הם ייצרו אסופה ענקית (כ-60) של סרטים דוקומנטריים, באורכים שונים, שתיעדו את המהפכה הכלכלית של שנות השבעים בבלגיה. באמצע שנות השמונים החליטו הדארדנים לנסות כוחם בקולנוע עלילתי ויצירתם הראשונה, "פאלש" (87`), סרט קודר שבמרכזו קורבנות מלחמת העולם השנייה, סימנה את הכיוון התכני והסגנוני שאליו יחתרו השניים גם בהמשך. מינימליזם צורני, ריאליזם נוקב, וביטוי כביכול דוקומנטרי, שכאילו מתעד ומתבונן מהצד ולא נוקט עמדה רגשית.

שחקנים לא מוכרים במשחק ריאליסטי משכנע

ב-96` הגיעו השניים לתודעת צופי הקולנוע ברחבי העולם, ולהכרה בהם כיוצרים יוצאי דופן בעלי אג`נדה חברתית, כשסרטם העלילתי השלישי, "השבועה", הוקרן במסגרת שבוע הבמאים בפסטיבל קאן. במרכז הסרט הזה עמדה דמותו של איגור, נער צעיר שאביו, רוג`ר, משכיר דירות לעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, ואף מעסיק אותם בבנייה, באופן בלתי חוקי כמובן. הסרט הזה חשף את הילד הבלגי ג`רמי ריינר, בתפקיד איגור, שמשחקו המאופק הרשים והסעיר צופים בכל מקום בו הוקרן הסרט.

ב-99` קנו האחים היוצרים את עולמם כשחזרו לפסטיבל קאן, הפעם למסגרת התחרות הרשמית, עם סרטם "רוזטה". זו הייתה יצירת מופת עוכרת שלווה, על נערה בת 18, הגרה בקרוואן עלוב עם אמה האלכוהוליסטית, ופרנסת הבית מונחת כולה על כתפיה השבירות. ההתבוננות הכאילו מרוחקת על מצבה העגום של הנערה המובטלת, ועל הקשיחות הטבעית שהיא מפתחת, הפכו את "רוזטה" לסרט חזק, נוגע ואפקטיבי. רבים ממבקרי פסטיבל קאן השוו אותו ל"מושט", יצירת המופת מ-66` של הבמאי הצרפתי הנודע רובר ברסון. ועדיין, הבחירה בו לסרט המצטיין של הפסטיבל, זוכה "דקל הזהב" (דייוויד קרוננברג הקנדי היה יו"ר חבר השופטים), נחשבה להפתעה מרעישה, מאחר שמולו התמודדו אז "הכל אודות אמא" של פדרו אלמודובר, ו"גוסט דוג", של ג`ים ג`רמוש, ללא ספק סרטים משובחים אף הם.

גם פרס השחקנית המצטיינת הוענק לאמילי דקאן, בחורה אלמונית וחסרת ניסיון לחלוטין,שגילמה את רוזטה. הזכייה הזו המחישה עוד תכונה בולטת של האחים: לבחור בדרך כלל בשחקנים לא מוכרים, כדי ליצור אמינות למצבם הסוציאלי הקשה, ולהוציא מהם משחק ריאליסטי משכנע.

בסרטם הבא "הבן" הם דווקא השתמשו בשחקן קבוע שלהם, אוליבייה גורמה (האב ב"השבועה" והבוס ב"רוזטה"), לתפקיד הראשי של אב שכול, העובד כמורה לנגרות, ובאופן אבסורדי מגיע אליו כמתלמד - הצעיר שאחראי לגרימת מותו של בנו. סיפור של אשמה מול גאולה אישית. גורמה זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן 2002, ולאחר מכן גם ב"סזאר", האוסקר הצרפתי.

תינוק כחפץ עובר לסוחר

כעת מצטרף לפילמוגרפיה המכובדת הזו של הדארדנים הסרט "הילד", שאף הוא קטף השנה את "דקל הזהב" בקאן (זכייה כפולה זהו הישג מכובד שלו זכו רק היוצרים אמיר קוסטוריצה, פרנסיס פורד קופולה, שוהי איממורה ובילה אוגוסט). והפעם החזירו השניים לפריים את ג`רמי ריינר, לו העניקו את התהילה בהיותו בן 14 ב"השבועה" (מאז הוא הפך לכוכב גדול בצרפת, ונראה בין היתר ב"אחוות הזאבים" וב"פורנוגרף"). גם אוליבייה גורמה חוזר כאן לעוד הופעה בסרט דארדני, הפעם על תקן שוטר.

ריינר מגלם את ברונו, בחור חסר אחריות בן 20, חסר תכלית ומטרה בחיים, המסתובב ברחובות, מקבץ נדבות, גונב סחורה בקטנה, מפעיל כנופייה של ילדים קטנים לסחיבת ארנקי נשים וכו`. כל חפץ המגיע לידיו נראה לו בעצם כדבר שניתן לסחור בו ולמכור אותו. אפילו התינוק הקטן שבת זוגו המזדמנת סוניה בת ה-18 (דבורה פרנסואז, התגלית העכשווית של הדארדנים, שחקנית חסרת ניסיון שהם שלפו מהאודישנים שערכו), ילדה לו. סוניה, אף היא ילדת רחוב נטולת אוריינטציה, חוזרת אליו ומנסה לשכנעו לתפקד על תקן אב ולהקים איתה תא משפחתי נורמלי, פחות או יותר.

כלפי חוץ ברונו נענה לאתגר, רוכש עגלה לתינוק והולך איתה להירשם כאביו של הצאצא. אבל בהזדמנות הראשונה שהיא משאירה בידיו את התינוק, הוא מאתר חבורה שסוחרת בילדים באופן לא חוקי למטרת אימוץ, ומוכר להם אותו.

כשהדבר מתברר לסוניה ("אנחנו צריכים את הכסף. אין דבר, נעשה עוד ילד", הוא מנחם אותה בסגנונו החתום, נטול הרגשות), היא מתמוטטת ומובהלת לבית החולים. ברונו המבוהל מנסה להשיב את התינוק, ועקב כך ייכנס לסרטים עם עבריינים ורק יילך ויסתבך. סוניה, שהתאוששה ויצאה מבית החולים, לא מוכנה להחליף איתו מילה וחצי מילה, וודאי שלא להחזיר אותו לחייה.

מצמרר ומסעיר

"הילד" הוא עוד חוליה מרשימה ברצף היצירות המשפיעות של האחים. סרט עוצר נשימה, שהולם בצופה בלי הכרה. אפילו אם חשבנו שכבר התרגלנו לסגנון, לאווירה ולגיבורים ה"שקטים" של הדארדנים, הסגנון שאותו הביאו לדרגת אמנות, עדיין עובד באופן הכי טוטלי, מצמרר ומסעיר.

כמעט כרגיל אצלם, האקטים הכי דרמטיים של דמויות סרטיהם נעשים באופן אגבי, נטול סנטימנטים כביכול, ולכך תורם הסאונד העירום (קולות רחוב, דירה, משרד), ללא כל מוזקה בפסקול. הגיבורים של האחים הם מעין קורבנות קיום, דמויות שעוסקות בהישרדות מתמדת ושאין להן כל קשר עם הנאות החיים או מציאות שיש בה קצת יותר נינוחות ורגיעה.

האחים דארדן הם ללא ספק סוג של "גיבורי מעמד הפועלים", יוצרים שנותנים פתחון פה לאנשים שבשולי החיים, אבל לא סובלים כנועים שמרימים ידיים. הדמויות המאכלסות את סרטיהם אולי נטולות מודעות חברתית, אבל ללא ספק עושות הכל כדי להמשיך לתפקד בנישה הבועתית הקטנה שלהם, ובגלל חריגותם יש להם לפעמים פרשנות יוצאת דופן לדילמות המוסר שנקרות על דרכן. שורה תחתונה: אל תחמיצו את "הילד".

עוד עולה השבוע ( 27 באוקטובר 2005)

"משמרת לילה" (רוסיה 2004)

סרט אקשן-אימה רוסי, זה כבר משהו שכדאי לכתוב עליו הביתה.יצירתו של הבמאי טימור בקמאמבאטוב היא חלקה הראשון של טרילוגיית סרטים המבוססים על סדרת ספרי הפנטזיה המצליחים של סרגיי לוקיננקו: "משמרת לילה", "משמרת יום" ו"משמרת של שחרית". הסרט בעל האפקטים המיוחדים מהמתקדמים ביותר בשנים האחרונות בז`אנר, נעשה בתקציב של ארבעה מיליון דולר, והכניס לא פחות מ-16 מיליון. כמו כן הוא נבחר בשנה שעברה כמועמדה של רוסיה לאוסקר הסרט הזר.

הסרט מתרחש במוסקבה העכשווית ובמרכזו המלחמה עתיקת היומין (והדי שחוקה קולנועית כבר) בין כוחות האור לכוחות החושך. מאזן עדין נשמר בין הכוחות היריבים, בזכות הפסקת אש שהושגה לאחר קרב עקוב מדם. אחת מהחלטות הפסקת האש קובעת, ששני הצדדים לא יכפו על אף בן אנוש לבחור בצד שלהם, אלא יאפשרו לכל אחד להפעיל את רצונו החופשי ולהחליט.

כדי לוודא שהפסקת האש אכן תתבצע, כוחות האור, הידועים כ"משמרת לילה", הופקדו לשמירה על כוחות החושך. מנהיגם הוא בוריס (ולדימיר מנשוב), ואנשיו הם אנשים רגילים כביכול החיים בינינו, אבל ניחנו ביכולות על-אנושיות כמו שינוי צורה, כוחות קסם וכישוף וכו`. אלה מסתובבים בלילה ומחפשים אחר נציגי הרשע שעלולים לסכן את הפסקת האש, כמו ערפדים, מכשפות, קוסמים ועוד. עם קונסטנטין קבנסקי, גלינה טיונינה, ויקטור ורזביטסקי ומריה פורושינה. 114 דקות.