"ערבים רוקדים - זהות שאולה" (ישראל 2014)
 
דרמה. סרטו של ערן ריקליס, על פי תסריט של סייד קשוע, המתבסס על ספריו "ערבים רוקדים" ו"גוף שני יחיד". איאד, ילד ערבי מטירה, מאובחן כגאון צעיר ובהגיעו לגיל תיכון, אביו שולח אותו לבית ספר יוקרתי בירושלים. איאד (תאופיק ברהום), שלראשונה מוצא עצמו משתלב באוכלוסיה של ישראלים יהודים, מנסה למצוא את עצמו ביניהם כשווה מול שווים. זה לא פשוט כל כך במציאות הישראלית, אך הצטיינותו היתרה של איאד בלימודים מקדמת אותו אל היעד ואף מאפשרת לו למצוא נתיבות ללבה של חברתו לכיתה נעמי (דניאל קיציס), והשניים הופכים לזוג מאוהב מאושר. איאד גם נשלח לסייע ליונתן (מיכאל מושונוב), תלמיד הסובל מניוון שרירים, הופך לחברו הטוב וגם לידיד נאמן של אמו, עדנה (יעל אבקסיס). אלא שלהיות בעל זהות ערבית בתוך מרקם חיים ישראלי מתבררת כמשימה כמעט בלתי אפשרית. 105 דקות.       
       
כתיבתו של קשוע (הסדרה "עבודה ערבית", בין היתר) מיטיבה להציג, די  בציניות ובאירוניה הומוריסטיים ואבסורדיים, את המלכוד והקושי שבקיום הערבי בארץ. התסריטאי עולה בכוונה על כל מוקש אפשרי שעומד בדרך לדו-קיום, או למאמצי השתלבות של נער ערבי בחברה יהודית כאן, רק כדי לפרק אותם מייד לאחר מכן. לטעמי, הוא עושה זאת בעדינות רבה ורכה מדי. נדמה שהוא עסוק יותר בלא להרגיז את הקהל מאשר בלשקף מציאות קיימת אמיתית. יש תחושה של בחירה לא ללכת עד הסוף. עם זאת, המקצועיות והמיומנות של ריקליס (שחזר לעצמו אחרי "להישאר בחיים" ו"פלייאוף" הבעייתיים) הופכים את הסרט לזורם ונגיש מאוד לצופה. מדויק ומתוקתק, בעל סצנות בנויות היטב, שחזורי התקופה (העלילה נפרשת מאז שנות ה-70) מוקפדים ואמינים ועבודה מצוינת עם השחקנים. סיפור האהבה והיחסים בין הדמויות נבנים ברגישות וללא חנופה, ועושים לסרט רק טוב. 



ערבים רוקדים (צילום: איתן ריקליס)

"השופט" (ארה"ב 2014)

דרמה. סרטו של דייוויד דובקין. האנק (רוברט דאוני ג'וניור) הוא פרקליט בשיקגו, המתמחה בזיכויים של נאשמים שאינם ממש חפים מפשע. הזוגיות שלו עם אשתו ליסה (שרה לנקסטר) שבגדה בו מתפוררת. לשניים יש גם בת צעירה, לורן (אמה טרמבליי). באמצע משפט מודיעים לו על פטירת אמו והוא חוזר לעיירת נעוריו, קארלינוויל שבמדינת אינדיאנה, שבה משמש אביו (רוברט דובאל) כשופט המקומי הבכיר.
 
בין השניים שוררים כבר שנים נתק וניכור. האנק פוגש מחדש לא רק את אביו אלא גם את שני אחיו, גלן (וינסנט דונופריו) ודייל (ג'רמי סטרונג), המוגבל שכלית, ואף  את אהובת נעוריו המקומית לשעבר, סמנתה (ורה פרמיגה), המנהלת מסעדה בעיירה. לאחר ההלוויה עושה האנק דרכו חזרה לשיקגו, אך הודעה טלפונית מאחיו, שאביו השופט נעצר ומואשם בהריגת אדם ששלח בזמנו לכלא, מחזירה אותו לעיירה כדי להגן על האב במשפט. האינטראקציה הצפופה ביניהם במהלכו, עשויה אולי גם לפתוח פאזה חדשה ביחסיהם הטעונים. עם בילי בוב תורנטון, בלתזאר גטי. 141 דקות. 
           
לכאורה הכל כאן נכון. שני שחקנים ראשיים מעולים ובעלי קבלות, שנכתבו להם כל הרפליקות הנכונות ליצירת קונפליקט דרמטי מושלם. למשבצות שחקני המשנה לוהקה נבחרת של שחקני אופי מרשימים, וניכרת השקעה רבה גם בכתיבת דמויותיהם. העלילה העשירה והמורכבת כביכול מספקת תיק פשע, דרמת בית משפט וגם סיפור משפחתי טעון. תוסיפו לכך אמצעים טכניים מעולים: צילום, עריכה, סאונד, מוזיקה. מה יכול להיות רע בכל המרקם הזה? מתברר שיכול מאוד. כשמתפזר העשן מעל הסרט, אתה נשאר עם תחושה שצפית במלודרמה/ טלנובלה רדודה וחסרת חוט שדרה דרמטי ראוי. אמנם עם שחקן ענק (דובאל), אבל כאן הוא מפגין כמעט אך ורק מניירות טכניות, די קריקטוריסטיות למען האמת. בכלל, הדמויות שטוחות ונטולות עומק, הסיפור מאוד צפוי, אף שבתסריט טמונות כאילו-הפתעות, כאלה ואחרות. הסך הכל מאוד חלול ומאכזב.        

 
"רוז ווטר" (ארה"ב 2014)
 
דרמה. סרטו של ג'ון סטיוארט, המבוסס על מקרה אמיתי שבו הייתה מעורבת תכניתו ה"דיילי שואו". ב-2009 נשלח מזיאר בהארי (גאל גארסיה ברנאל), עיתונאי ה"ניוזוויק" ממוצא איראני לסקר את מערכת הבחירות באיראן. הוא מנצל זאת גם כדי לבקר את אמו.
 
אביו המנוח נעצר בזמנו, בתקופת השאה, בחשד לפעילות קומוניסטית, וכך גם אחותו, אחרי עלייתו לשלטון של חומייני. בהארי מסקר בעניין את ההתנגדות ההולכת וגוברת לאחמדיניג'אד והתעוררות הצעירים וחלקים נרחבים נוספים של האוכלוסייה האיראנית לתמיכה בבחירות ביריבו הליברל יותר והרפורמאטור, מוסאווי.
 
במהלך שהותו בטהרן הוא מרואיין על ידי ג'ייסון ג'ונס, כתב ה"דיילי שואו", והשניים מריצים בדיחות על כך שבהארי הוא מרגל של הסי.אי.איי כביכול, המחופש לעיתונאי. שירותי הביטחון האיראניים לוקחים את העניין ברצינות תהומית, שולפים את בהארי מבית אמו ומכניסים אותו לכלא אווין הידוע לשמצה, בו מוחזקים בעיקר אסירים פוליטיים.
 
החוקר הראשי ג'וואדי-רוז ווטר (קים בודניה) מתחיל להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי, ואחר כך פיזי-ברוטאלי, כדי לגרום לו להודות בריגול עבור אמריקה. בהארי מבין שהוא עלול לא לצאת משם לעולם. 103 דקות.      
 
ג'ון סטיוארט הוא איש טלוויזיה מעולה, אבל החלטתו לביים את המקרה של בהארי, שאירע בשל אותו ריאיון לתוכניתו, לא מתבררת כמוצלחת במיוחד. התסריט שלו, על פי הספר שכתב בהארי, פשטני ונאיבי, כמו גם אחיזתו במושכות הבימוי. ניכר כאן אמנם מאמץ לייצר מסמך חזק ואותנטי, תוך שימוש בחומרי חדשות טלוויזיוניים, הצד החזק של סטיוארט, אלא שהתוצאה הסופית היא עבודת קולנוע בוסרית, לא מגובשת, לא משכנעת ובסצנות אחדות אפילו עילגת ומזייפת. גם שחקן בשיעור קומתו של ברנאל ("אהבה נושכת", "חינוך רע", "דרום אמריקה באופנוע") המכסיקני, לא בא כאן לידי ביטוי ראוי ומלבד בכמה סצנות - הוא נטמע בתוך הבינוניות הגורפת של הסרט כולו.

"וינסנט הקדוש" (ארה"ב 2014)
 
דרמה. סרטו של תאודור מרפי. מגי (מליסה מקארתי), אם חד הורית, מגיע עם בנה בן ה-12 אוליבר (ג'יידן ליברהר) לגור בבית חדש בברוקלין. עבודתה כאחות מחייבת אותה למשמרות ארוכות והיא נאלצת לבקש עזרה מהשכן הלא סימפטי שלה, וינסנט (ביל מארי).
 
וינסנט הוא פנסיונר אנוכי, מאוהב בטיפה המרה שאינו מתנזר גם מהחשפנית ההרה ממוצא רוסי דאקה (נעמי ווטס). הוא אמנם לא מתלהב לעשות בייביסיטר לילד, אבל תמורת תשלום יעשה הכל. כולל הכל. בינו ובין אוליבר מתפתחת מערכת יחסים הרמונית מיוחדת, לא מובנת מאליה, הכוללת בילויים לא ממש מתאימים לילדים, ישיבה בברים למשל. אמו של אוליבר מבינה שוינסנט מוציא אותו לתרבות רעה, אבל בנה דווקא רואה בו אדם בעל לב זהב, שכוונותיו טובות. 102 דקות.        
 
למרות השחקנים בעלי הקבלות, מארי, סטון ומקארתי, מדובר בסרט כושל. התסריט מרושל ורחוק מלהיות מהודק. הדמויות טרחניות, משמימות ומעייפות. ואפילו השחקנים מעצבנים (להוציא אולי את ג'יידן ליברהר. טוב, הוא ילד, וזה היה הסרט הארוך הראשון לו הצטלם, והוא גם מופיע כעת ב"לא מתרגש", כך שיש לו נסיבות מקלות). מארי מנסה להצחיק ולבנות דמות בעלת אופי, אבל התסריט המגוחך שעומד לרשותו לא מאפשר לו אלא לחזור שוב ושוב על אותן מניירות. ווטס באחד התפקידים הצעקניים, המוגזמים והמופרכים שלה. מקארתי, הוולגרית בדרך כלל על המסך, דווקא עושה כאן את תפקידה ב"קטן", באופן מעודן יחסית ומפתיע, אבל גם היא לא מסוגלת לעצור את המפולת. סרט פשוט מביך, עד כדי כך שלא ברור על מה הוא ולמה בכלל נעשה.