סרט גדוש ומעניין שאינו דורך במקום לרגע ומשנה כיוון בשליש האחרון. הביקורת של זהר וגנר
באחת הסצנות המרכזיות ב"ערבים רוקדים", הגיבור איאד, נער ערבי ישראלי כבן 15, קם על רגליו בשיעור ספרות, וטוען לעומת המורה שהספרות הישראלית נגועה בפטרוניות ובאוריינטליזם.
איאד נותן כדוגמה את חנה, גיבורת "מיכאל שלי" של עמוס עוז. בחלומותיה הארוטיים היא מפנטזת על חברי ילדותה, התאומים הערבים חליל ועזיז. הם מתוארים שם כשריריים, שחומים ושתקנים. מכאן, אומר איאד, שהתשוקה של האישה היהודית לגבר הערבי, מגלמת בתוכה את הסטריאוטיפ של הפרא הנחשל.
בכך למעשה מאשימים היוצרים, הבמאי ערן ריקליס והתסריטאי סייד קשוע, את התרבות הישראלית, בהתייחסות לערבי כאל מכלול קלישאות כמו גוף בנוי לתלפיות וזריעת הרס.
ערבים רוקדים (צילום: איתן ריקליס)
בשר ודם לא פנטזיה
גם ב"ערבים רוקדים" מתקיים רומן בין איאד ונערה יהודיה, נעמי. השאלה היא, אם גם מסיפור האהבה שלהם עולה ניחוח אימפריאליסטי. כנראה שלא. בגלל שאיאד הוא גיבור הסרט, והוא דמות בשר ודם, ולא פנטזיה, ובגלל שהתסריטאי הוא סייד קשוע, ערבי ישראלי.
לאחרונה, שתי יוצרות נוספות, העמידו במרכז יצירתן סיפור אהבה בין ערבי- לישראלית. דנה מודן בסדרה "אננדה" ודורית רביניאן בספרה "גדר חיה". סביר להניח שאפשר גם לתקוף אותן באותן האשמות משום שכל עיסוק בנושא כזה הוא טעון כל כך. מעניין ששתיהן בחרו למקם את סיפור האהבה בחו"ל, מחוץ להוויה הישראלית ולביקורת הסביבתית. כנראה ששם הוא אפשרי יותר. בארץ הוא נועד לכישלון.
"תגידי לי שאת לסבית, מכורה לסמים, חולת סרטן. אבל רק לא ערבי" אומרת לנעמי, אמא שלה. זו נשמעת כמו אמירה מיושנת הלקוחה משנות השמונים, אבל למרבה הצער, היא נכונה עד היום.
ערבים רוקדים (צילום: איתן ריקליס)
משנה כיוון בשליש האחרון
הסרט מבוסס על חוויותיו האישיות של סייד קשוע, שהיה, כמו איאד, ילד מחונן שבזכות כישוריו הגיע למקום שאליו מעט ערבים אחרים מצליחים להגיע - בית ספר תיכון יוקרתי בירושלים. הסרט משתרע על פני כמעט שני עשורים והוא דחוס באירועים, וכמובן, במלחמות. התוצאה היא סרט גדוש ומעניין, שאינו דורך במקום לרגע.
ריקליס מצליח לקדם הרבה עלילה, באמצעות סצנות אפילו קטנטנות. תאופיק ברהום (איאד) הוא שחקן נהדר, חכם וכריזמטי, ויש בסרט הומור מעודן שמשתלב יפה בדרמה. למשל כשיונתן (מיכאל מושונוב) חברו היהודי המשותק של איאד אומר לו: "איחס אתה מסריח. לא בגלל שאתה ערבי. בגלל שהקאת".
אבל הסרט משנה כיוון בשליש האחרון שלו, והבנייה הרגשית שיכלה להגיע לשיא נהדר, נעצרת. האמירה שהייתה עד כה מוצנעת מובאת לקדמת הבמה, והסרט הופך פתאום פוליטי, בעל אג'נדה ברורה. אפילו הצילום בסצינה האחרונה הופך לסימבולי ואקספרסיבי, בשונה משאר הסרט. למרות זאת אני חושבת שזה סרט עשוי היטב, שהצפייה בו מתגמלת, וכדאי מאוד לראותו.