פסטיבל "האזרח כאן", בניהולה האמנותי של דורית ניתאי-נאמן, הולך והופך בשנים האחרונות לאחד העוגנים בעשייה התרבותית סביב נושא זכויות האזרח וחיי היום יום כאן ועכשיו, ומתקיים, לא במקרה, בסמיכות ל"יום זכויות האדם הבינלאומי".

הפסטיבל, המתרחש במשכנו של תיאטרון "קרוב" במתחם התחנה המרכזית החדשה, שם במרכז שאלות כמו האם האמנות יכולה ואמורה לייצר שינוי, וחוקר באמצעות היצירות האמנותיות את נושא זכויות האדם בכלל, ואת הנושאים המעסיקים את החברה הישראלית בפרט.

חוסר אונים קיומי

בין מופעי החוצות, עבודות הווידאו ארט, מופעי המוזיקה ושבע הפקות המקור שתפגשו בפסטיבל, תתקיים ב-11 בדצמבר  גם בכורת "צמחים מטפסים", מחזהו של ארז מירנץ הי"ד, המציג שני חולים משותקים השרויים בתרדמת ומחוברים למכונות החייאה, ועוסק בזכותו של האדם לחיות ולקבל יחס של כבוד לרצונותיו גם כשהוא כלוא בגוף ובנפש שאינם יכולים להתבטא כלפי חוץ. את ההצגה ביים אלעד שרעבי.

"המחזה התחיל מרעיון על שני אנשים, צמחים, שמחוברים למכונת החייאה, ומנסים לברוח מהמקום בו הם נמצאים", מספר מירנץ הי"ד, (34), שגם על התוספת המעניינת שהעניק לשמו יספר בהמשך. "יושבים שני צמחים, שאחד מהם יודע למצמץ ויש לו שתי שאיפות: או שינתקו אותו ממכונת ההחייאה, או לכתוב ספר, שזה גם קשור לקשיי הכתיבה שלי, ואדם אחר שנכנס לסרטים רעים בכל פעם שהוא עוצם את העיניים, כי המוח שלו נדפק מאיזו פטרייה שהוא לקח, אז הוא כל הזמן עסוק בעולם החיצוני, בחושים, בלנסות לנצל כל רגע  וכל דקה".

מה הוליד בעצם את הרעיון לעסוק דווקא בנושא של מי שמוגדרים כצמחים?

"זה מורכב מכמה דברים. הייתי מתנדב ברעות, שזה בית חולים שיקומי, והייתה לנו ניידת שנקראה 'בידור נמרץ', והיינו צריכים להצחיק את החולים, והמוזיקה ששמו שם הייתה מאד מרגיעה, חלילו של פאן וכאלה, ואני, כל מה שרציתי לשמוע זה רוק ומטאל, ואמרתי לעצמי, בנאדם משותק, במצבו, הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע זה חליל פאן, אז משם, בין היתר, זה התחיל".

איך אתה מחצין בימתית את הדמויות האלה שבמציאות אין להן קול?

"השחקנים מגלמים את הנפשות שלהם, שנעות חופשי על הבמה. יש איזה אלמנט בהצגה ששני השחקנים מחוברים אליו, שמייצג את המיטות והאינפוזיות והמכשור סביבם, וברגע שהרופא יוצא הם מפסיקים להיות דוממים ומתחילים לדבר. זה מחזה על חוסר אונים קיומי שחוקר את כל הגוונים של בריחה. בריחה לתוך עצמך, בריחה אל המוות. הנושא הזה של המתות חסד אופנתי עכשיו בהרבה סדרות וסרטים, ולי היה איזה עורך דין במשפחה, קרוב רחוק שלי, שהיה עושה המתות חסד, ולפי דעתי הוא צדיק. בכל פעם שהייתי חוזר הביתה מהתיכון הייתי אומר לאמא שלי שאני רוצה להיות לקוח של העורך דין הזה".

זו נשמעת חווית ילדות מאוד לא קלה, אם היא מולידה משפט כזה

"יש לי עכשיו הצגה נוספת שנקראת 'ריאקציה' ועלתה בפסטיבל ישראל האחרון, שעוסקת בדור שלישי לשואה, זאת אומרת שהנושאים האלה של כליאה וחוסר אונים וחריגות מלווים אותי מגיל קטן. הייתי ילד מאוד חריג. עברתי אמנם את כל המסלול, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, אבל היו לי בעיות של חוסר השתלבות.

"כשהייתי בגן ננעלתי, בצבא הייתי בכלא הצבאי, ונכנסתי לאיזה חדר שם שהיה בו פלקט שכתוב בו שזה שחירותו של האדם נגזלה ממנו לא אומר שגם כבודו נגזל. אז צחקתי מזה כי לא הרגשתי שמכבדים אותי בכלא הצבאי... או נגיד בבית ספר, כולאים אותך לשש עד שמונה שנים עם ילדים שכל המשותף לך איתם זה המיקום הגיאוגרפי, ואלה אמורים להיות החברים שלך כשאין לך בעצם שום מכנה משותף איתם. למדתי באיזה תיכון של מופרעים. אני בטוח שהמפגש מחזור יהיה..."


צמחים מטפסים, צילום: דובי צ'זיק

בכלא?

"או במכון גמילה כלשהו..."

ובכל זאת הבאת את עצמך למקום לגמרי אחר

"כן, וזה די נס. כי בניגוד לאנשים שגדלים לתוך עולם של אמנות ותרבות, נגיד 'בנים של' וכל מיני כאלה, שיש גם מוכשרים ביניהם, אבל בשבילי להגיע לזה... עכשיו משתמשים הרבה בהוסללתי, מלשון לסלול, אז אני הוסללתי להיות פקיד, כמו ההורים שלי. בית ממעמד הביניים, שכונה ממוצעת, אנשים ממוצעים, ובניגוד לאנשים שגדלו לתוך זה ומגיעים לשלב של מיצוי בגיל צעיר יחסית, בשבילי, לגלות בגיל 21 בערך את העולם של התרבות והאמנות מעבר למה שיש בערוץ 2, זו הייתה חוויה דתית.

"אנשים שגדלו לתוך זה אף פעם לא יידעו מה זה להתפלח לתיאטרון בתור חייל. אז זה ממש לא מובן מאליו. אני גם לא חושב שזו בחירה לכתוב. יש כל מיני עלובי נפש שאומרים 'אני רוצה לכתוב, אני רוצה להתפרסם', אני לא. שלוש פעמים ביום אני שואל את עצמי במהלך החזרות מה אני עושה פה, בשביל מה אני עושה את זה. זו איזו כפייה פנימית להתעסק בזה".


צמחים מטפסים, צילום: גיא גבע

השם יקום דמו

איך כל זה מתחבר לתוספת של הי"ד לשם שלך?

"'השם ייקום דמו' אומרים על אנשים שנרצחו על קידוש השם או בפעולה הרואית כלשהי, ואני התייחסתי לזה יותר בקטע של הדם שלי שנשפך בכל המסגרות שבהן הייתי. אני מרגיש שכל החיים האלה מאוד כבדים עליי ודורשים ממני המון התמודדות, אבל אני עושה את זה. יש לי הרבה כוח סבל, אבל איזשהו מיץ ממני נסחט ממני כל הזמן, כמו שפיכת דם. אני לא נפטרתי, אני עדיין חי, זה מין שם במה כזה".

שמספר את כל הסיפור על נקודות החיבור שלך עם הדמויות של ההצגה שכתבת

"לא חשבתי על זה, אבל אני מסכים איתך. וההצגה הזו הפכה, עם הזמן, לקומדיה שחורה, כי אני לא יכול לברוח מהנושא הזה של ההומור אז גם בה יש הומור".

ואם לסגור את כל הקצוות שעל פניהם חלפנו, אתה בעצם מאמין שבתוך האנשים האלה שמוגדרים צמחים, מתקיימים חיים ומודעות?

"זה מה שאני שואל את עצמי ואני חושב שכן, ואני חושב שהם אפילו יותר בני אדם מרוב האנשים הבריאים. השאלה היא האם הצמח, המשותק, הוא אדם שיש לו זכויות. עד כמה צריך לקחת את זה ברצינות אם הוא יכול להביע את הרצון שלו במצמוץ, או שאולי זו תגובה לא רצונית, האם אלה חיים ראויים והאם מישהו יכול להחליט עליהם".

 
צמחים מטפסים, צילום: גיא גבע

"צמחים מטפסים" תעלה ביום חמישי, 11 בדצמבר 2014 ב-20:00 בתיאטרו קרוב בתל אביב במסגרת פסטיבל "האזרח כאן" (10-13בדצמבר 2014). כרטיס להצגה: 50 ש"ח, כרטיס יומי: 70 ש"ח , מנוי לכל הפקות הפסטיבל: 175 ₪. פרטים והזמנות ב-  03-6885004.