מדוסטוייבסקי אל ברזין
 
"החיים והמוות ביד הרשת. בימים אלה, כשהרשת מוצפת שקרים והסתות, כשאנחנו מנווטים אל מרחבים "מוגנים", מחפשת הדמות שלנו, בדלת אמותיה הדיגיטליות, את האמת. בכל זאת, המציאות טורפת את קלפי הווירטואליה והאמת תמיד מוצאת את דרכה למציאות".

במילים המדויקות האלה מתאר הבמאי איגור ברזין את העיבוד שהכין יחד עם יפים ריננברג ל"רשימות מהמחתרת" (המוכר  יותר כ"רשימות מהמרתף") מאת פיודור דוסטוייבסקי המתאר אדם בודד, ללא משפחה או חברים, שחי את שגרת יומו ועובד במקום ובקרב עמיתים שנואים.
 
במקור, שנכתב לפני 150 שנה, מיד לפני "החטא ועונשו" שנתח קטן ממנו מצורף בסיום העיבוד, המקלט של אותו אדם הוא יומנו. שם רגשותיו ויצריו חופשיים מהבוז והלעג שהוא חש בקרב הרשת האנושית המציאותית של החברה שהוא חי בה.



ברשת (צילום: פאבל אנטונוב)
 

ברזין וריננברג המירו את היומן ברשת האינטרנט, ליתר דיוק בפודקאסטים או בלוגים שהגבר הבודד משדר אליהם באמצעות סמארטפון, ואפילו מתפתחת אצלו פילוסופיה המספקת את הרציונליזציה לפשר חייו אלה, הוכחה לכך שזו הדרך היחידה להיות שלם בעולם וירטואלי.
 
גיחתו של האיש, כשהוא בן 40, אל המציאות החיצונית, ומפגשו המפתיע עם אישה, שהוא מדמה כי עליו לחלצה ממיצר, מחזירים אותו בסופו של דבר אל המרתף הנפשי שלו, שם הוא בטוח באין אוניו.
 
את הרעיון המעניין הזה של עדכון היצירה של דוסטוייבסקי  לשפה מקומית  ביים ברזין בהצגה משולבת עבודת וי. ג'יי, בהפקה וייעוץ של אלונה איב, עם שלוש סצנות מוסרטות מראש, על ידי נמרוד גולן. 
 


ברשת (צילום: פאבל אנטונוב)



ובחזרה אל המרתף
 
התוצאה היא מונודרמה מסוג "ריאליטי" או "מחוברים" עם השחקן יונתן מילר, שאוחז בידו סמארטפון משוכלל, שפותח בייעוץ של ויטלי סורוקין, ומדבר אליו. כל אותה עת פניו מוקרנות כתמונת ראי על שני קירותיו הגבוהים של המרתף שלו.   
 
זהו כוחו של העיבוד, אך גם חולשתו. רוב הזמן מילר מעוות, גופו מכווץ כמתכנס פנימה לתוך הסמארטפון, פניו נראות כמחייבות חיוך סתמי, למצער, וקולו נחנק כאילו הוא חושש שישמעו אותו. אינני מכיר פודקאסטרים רבים, אך אלה שדיברתי אתם אומרים כי התשדורת  שלהם הפוכה בדרך כלל, מרווחת, גם אם הם ממתיקים סוד.
 
גם העובדה שהתמונה המוקרנת גדולה עשרות מונים מפניו מחזקת את תחושת אי הנוחות והמונוטוניות של מילר, ולא משום חולשת משחקו. יכולת המשחק המרשימה שלו המוכרת לי מאז "רשומון" בסטודיו של יורם לוינשטיין, ומאז ב"גשר" ובחאן הירושלמי, ושמחתי לראות אותה שבה ומאירה בתמונה האחרונה. 
 



ברשת (צילום: פאבל אנטונוב)



בתמונה הזאת פורצת אל המרתף אותה אישה, שנאלצה לחיות על גופה, ואנה סטפן, שקודם לכן ראינו אותה בסרטון המתעד את המפגש הראשון ביניהם, מגלמת אותה בעוצמה של שתיקה המתבוננת בהתייסרותו ומתוך כאבה שלה מבינה כי הוא עצמו חרץ את גורלו ואין לה סיכוי להושיעו.
 
המפגש ביניהם, ללא הסמארטפון שהוזנח בפינה לכמה דקות דרמטיות, הוא השיא האמיתי של העלילה, של הדמות ושל העיבוד בעיקר משום שבו הכל חוזר אל המקור, אל דוסטוייבסקי.