סיפורו האישי של תאופיק ברהום, כוכב "ערבים רוקדים", מזכיר מאוד את הדמות הראשית שהוא מגלם בסרט
כבר כש"ערבים רוקדים" הוקרן לחברי האקדמיה לקולנוע (אז עוד לא הוענקה לו התוספת "זהות שאולה") אמר לי ידידי במאי הסרט ערן ריקליס שהוא לא כל כך אופטימי באשר לסיכוייו לעלות לגמר פרסי אופיר, שלא לדבר על זכייה בטקס.
הימים היו ימי "צוק איתן" והייתה באוויר אווירה של אנטי דו-קיום. אמרתי לו שחברי האקדמיה, רובם ככולם אנשי מקצוע בענף הקולנוע, די נאורים ולא יושפעו מהלך רוח רגעי. הוא טען שהפילוח החברתי בתוכם הוא כמו בקרב העם כולו.
כך או כך, עובדה היא שהסרט אכן לא הצליח להגיע להתמודדות על פרסי אופיר הגדולים, הסרט והבימוי, אבל רשם מועמדויות לשחקן הראשי תאופיק ברהום (בן שיחי) ולשחקן המשנה מיכאל מושונוב, וכן לעוד שתי קטגוריות טכניות, עיצוב אמנותי וסאונד.
אנשי ההפקה התלבטו בנוגע למועד העלאת הסרט למסכים, והמתינו עד חלוף "צוק איתן" והתקופה שאחריו. ולאחר מכן פרץ, כידוע, גל לאומני דו-צדדי חדש, שגרף לתוכו גם לא מעט פלסטינים תושבי ישראל. לבסוף הוחלט להוציא את הסרט (בשם "ערבים רוקדים – זהות שאולה", כאמור) לפני שבוע וחצי והתוצאות מוכיחות כי המהלך היה כדאי. בסוף השבוע הראשון להקרנתו צפו בו קרוב ל-20 אלף צופים, למרות רצף הפיגועים של השבועות האחרונים, ונראה כי המומנטום לצידו.
ערבים רוקדים (צילום: איתן ריקליס)
"מעציב אותי שהיו צריכים לספק רמיזות שאין ערבים בסרט"
ברהום מספר לי כי קרא בעיתון "הארץ" מאמר דעה של עוזי בנזימן שהתייחס לכך שבחלק מהפרסומים מטעם הפקת הסרט הושמט שמו של מחבר התסריט סייד קשוע, והוא מוגדר בהם רק כ"כתסריטאי עבודה ערבית" וכן הוצנע שמו של ברהום עצמו – השחקן הראשי! – לטובת הבלטת שמות שחקני המשנה המפורסמים, יעל אבקסיס ומיכאל מושונוב.
"מעציב אותי שהיו צריכים לספק רמיזות שאין ערבים בסרט", אומר ברהום. "ובכל זאת, אני מקווה שהקהל ימשיך להגיע. זה הרי לא סרט קונפליקט בעל ממד פוליטי. הוא לא יכול להיות כזה, כי הוא מובא מנקודת מבטו של ילד ונער, ואצלם אין פוליטיקות. במקרה כאן, רק כשהסרט נגמר הגיבור מבין שהוא כבר לא ילד ומתחיל לשחק את המשחק".
במרכז "ערבים רוקדים – זהות שאולה" איאד, ילד ערבי מטירה, המאובחן כמחונן, ובהגיעו לגיל תיכון אביו שולח אותו לבית ספר יוקרתי בירושלים. איאד (תאופיק ברהום), שלראשונה מוצא עצמו משתלב באוכלוסיה של ישראלים יהודים, מתאמץ להרגיש ביניהם כשווה מול שווים. זה לא פשוט במציאות הישראלית, אך הצטיינותו היתרה בלימודים מקדמת אותו לעבר היעד ואף מאפשרת לו למצוא נתיבות ללבה של חברתו לכיתה נעמי (דניאל קיציס), והשניים הופכים לזמן מה לזוג אוהב ומאושר.
איאד גם נשלח לסייע ליונתן (מיכאל מושונוב), תלמיד הסובל מניוון שרירים, הופך לחבר נפש שלו וגם לידיד נאמן של אמו, עדנה (יעל אבקסיס). אלא שלהיות בעל זהות ערבית בתוך מרקם חיים ישראלי-יהודי מתברר כמשימה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית.
"מושונוב לימד אותי את השיעור הראשון שלי ביום הראשון"
זהו בעצם התפקיד הראשי הראשון שלך. איך זכית בו?
"היו מלא מועמדים לתפקיד. הגעתי לאודישנים כי הכרתי את המלהקת יעל (אביב). היא הזמינה אותי ליום אודישנים כבר בסרט הקודם של ערן, 'זייתון', אבל אחרי יומיים הודיעה לי שאני לא מתאים לתפקיד, אבל יכול להיות שאתאים לסרט הבא של ערן, שהוא מתחיל לעבוד עליו ישר אחרי, ושהיא תישאר איתי בקשר. דברים כאלה אומרים תמיד. אבל היא באמת דיברה איתי אחרי סיום צילומי 'זייתון', ואז כבר הייתי עם כרטיס וואן וויי טיקט לאפריקה, לעבוד. אמרתי, אעבוד שם, כי כנראה אין לי מה לעשות פה. ואז היא פתאום היא התקשרה, והימרתי על זה. אמרתי יאללה, הלך הכרטיס. ננסה ונראה".
וההימור הצליח. כמה זמן עבר עד שהודיעו לך שאתה איאד?
"די הרבה. עשיתי שמונה-תשעה אודישנים. לא דיברתי על זה עם ערן או עם יעל, אבל הם די לקחו הימור איתי, כי לא באמת הייתי טוב. כנראה בגלל זה הם בחנו שוב ושוב. וכאמור, היו עוד הרבה מועמדים מלבדי. יעל התקשרה אליי כמה ימים אחרי האודישן האחרון, כשכבר הייתי גמור ורציתי לדעת אם זה כן או לא. היא העבירה לי את ערן וכאשר הוא אמר לי מהי החלטתו הדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'אני חושב שאתה עושה טעות, כי אני לא בטוח שאצליח לעמוד במשימה'. אבל הוא אמר לי: 'עזוב אותך, קנה בירה על חשבוני ואנחנו נדבר'. וכמה ימים אחרי זה התחלנו לעבוד".
שיחקת בעיקר מול שלושה שחקנים ששניים מהם, מיכאל מושונוב ויעל אבקסיס (השלישית היא דניאל קיציס) בעלי המון ניסיון. חתיכת אתגר.
"באיזשהו מובן ערן עובד על הסרטים שלו מכל כך הרבה זוויות ואספקטים, שהוא יוצר סביבת עבודה שאתה לא יכול לחמוק ממנה, והוא מביא אותך לשם כדי שתעשה מה שהוא רוצה שתעשה. הדינמיקה הייתה מדהימה, כי הוא באמת קלע בול בליהוק. בהתחלה, ביום הראשון, הלך לי כביכול בקלות, אבל נורא נלחצתי ולא באמת הבנתי אם אני עושה את זה טוב או לא טוב. אבל מהר מאוד הבנתי שאני בחברה טובה. בכמה שעות הראשונות, בהן הצטלמתי לבד, זה היה מפחיד. אבל כשמיכאל ויעל הופיעו זה היה הרבה יותר קל.
"הרגשתי שאני עומד מול אנשים שהרבה יותר בכירים ממני בתחום, ובגלל זה אמרתי לערן שאני חושב שהוא טועה בליהוק שלי. הסתכלתי עליהם מפוינט אוף ויו אחר לפני כן, כאנשים גדולים, אבל הם נתנו לי להרגיש הכי נוח בעולם. אם יש מישהו שאחראים להופעה שלי בסרט, אלה הם האנשים האלה.
"מושונוב היה הראשון שלימד אותי את השיעור הראשון שלי כבר ביום הראשון, ומשם המשכתי לשאוב ממנו בלי סוף, עד שהגעתי למצב שממש הבנתי הרבה דברים שלא הייתי מבין אילו לא היו לי את השיחות והדיאלוגים איתו. זה היה מדהים. ויעל, אני חייב לומר שבהתחלה הלחיץ אותי לשחק מולה, אבל ברגע הראשון שראיתי אותה נכנסת לחדר חזרות היא אמרה משהו שגרם לי להתפקע מצחוק, והבנתי שלא היה מקום לחשוש ממנה. העבודה בסרט הזה הייתה בית ספר אמיתי. מאוד אינפורמטיבי".
תאופיק ברהום ויעל אבקסיס (צילום: איתן ריקליס)
"הנה הסיפור שלי מונח בידיי"
מבחינת הזיקה לאיאד, בעצם היו לך שני עוגנים להיתלות בהם. גם אתה נשלחת ללמוד בפנימייה וגם לך הייתה חברה ישראלית יהודייה
"נשלחתי לפנימיית 'מאיר שפיה' שליד זכרון יעקב, בסביבות גיל 14. השוני היחיד אולי ביני ובין הדמות זו העובדה שהוא עבר לפנימייה בגלל שהוא גאון, ואילו אני בגלל שהייתי ילד נורא בעייתי. בעיניי החברה כמובן".
עבור ברהום, 24, בן למשפחה מוסלמית, שבה עוד שלוש בנות, העבודה עם ריקליס היא מעין סגירת מעגל מוזרה. בהיותו בן 12 צולמו בכפרו, עין רפא (באזור ירושלים), כמה סצנות לסרט "הכלה הסורית". "לא למדתי הרבה ושוטטתי ברחובות אז", משחזר ברהום. "ואז, יום אחד, בחמש בבוקר, הגיעו משאיות עם מלא אנשים. זה מקום שקט ופתאום צוות גדול כזה. הייתי כל הזמן באזור הסט, ראיתי איך מצלמים וזו הייתה חוויה מדהימה לבוא לסט כילד. לא ידעתי מה זה אומר לעשות סרט וזה נראה לי מלהיב. 'הכלה הסורית' היה הסרט הראשון של ערן שראיתי ובהמשך ראיתי את כולם.
"כבר מאז החלום שלי היה לביים מתישהו. כשנה לאחר שעזבתי את הפנימייה התחלתי לחשוב איך אני מספר את הסיפור שלי. ראיתי את זה רחוק, אחרי לימודי קולנוע. ופתאום אני מקבל את התסריט והדהים אותי עד כמה הוא דומה למה שרציתי לעשות. לרגע הרגשתי משוחרר מהמטלה הזו, כי הנה הסיפור שלי מונח בידיי ואפילו שם המשפחה של הדמות הוא כשם המשפחה שלי. הייתי בטוח שהם שינו אותו אחרי שהתקבלתי לתפקיד, אבל אמרו לי שזה היה כך מההתחלה".
בעצם גם אתה היית ערבי יחיד בקרב יהודים בפנימייה ההיא
"כן. הסרט מראה סיטואציות אנושיות דומות מאוד לאלה שאני חוויתי, אבל כנראה שלא קל בשום מקום בעולם להיות מיעוט, בייחוד שכאן אנחנו מחבקים יותר מדי את התרבות המערבית, על כל הסימבולים שלה, וזה בעייתי".
וסיפור הרומן שלך עם הצעירה היהודייה?
"היא הייתה מורה חיילת בפנימייה, גדולה ממני בשנה-שנתיים. בהתחלה לא התעוררו בעיות. זו הייתה נטו אהבה. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. אבל באיזשהו שלב התעוררו בעיות והתחלתי להבין איפה אני חי. מנהל הפנימייה ידע על זה ואנשים התחילו לדבר. המפקד שלה גילה, לקחו אותה לשיחה אצל הקצין שלה ושפטו אותה על זה. נאלצנו להיפרד".
לא מאוד רחוק מהסיפור של איאד בסרט
"לא הייתי צריך לדמיין יותר מדי כדי לעשות את התפקיד. אמנם קיבלתי תגובות חיוביות מטורפות על הסרט, אבל לא נרגעתי עד שעשיתי עוד סרט בתפקיד ראשי - 'ארוס' (שם זמני) של הבמאי היווני כריסטופורוס פפקליאטיס (עתיד לצאת ב-2015) - כי הדמות ב'ערבים רוקדים' הייתה כל כך קרובה אליי עד שלא הייתי צריך להתרחק מעצמי יותר מדי ולהתאמץ כדי להבין אותה. היה לי קל לעשות את איאד. וכשעשיתי עוד סרט הבנתי שאני באמת יכול לשחק".
תאופיק ברהום ודניאל קיציס (צילום: איתן ריקליס)
"אני לא רואה מדינות ולא רואה דגלים"
איך בנית עם דניאל קיציס את מרקם היחסים העדין והאינטימי שאנחנו רואים על המסך?
"גם כאן אני צריך לתת את מלוא הקרדיט לערן. הוא עובד בצורה מאוד פרקטית. כשדובר על חזרות, אמרתי לו שאני לא אוהב לעשות חזרות ולא יודע לעבוד ככה. הוא אמר לי, אנחנו לא באמת עושים חזרות. אנחנו נפגשים וקוראים את הטקסט. והפגישות האלה שלנו, לקרוא את הטקסט ולדבר על הדמויות וקצת על היחסים שלנו - עבדו. כשהגענו לצילומים כבר היינו שם. הייתי גם בסטים אחרים, אבל העבודה עם ערן לא דומה לשום דבר".
חווית משבר זהות כמו זה שעובר על איאד בסרט?
"אני לא מרגיש משבר זהות, כי אני כבר לא מאמין בדמיונות שווא. אם פעם האמנתי בזה, כי בגיל קטן מלמדים אותנו להפריד ולהגדיר כל דבר, היום אני די פטור מזה. כשאני מסתכל על מישהו ברחוב אני רואה בן אדם. זה מאוד פשוט. אני גם לא רואה מדינות ולא רואה דגלים. אלה דברים שיצרנו, כי זה כאילו נותן לנו תחושה של שוני, אבל הלכנו עם זה יותר מדי רחוק. הסימבולים הפכו ליותר חשובים ממה שבאמת קורה בעולם. אנשים מובלים למקומות קיצוניים, אבל אידיאולוגיות הן שום דבר מלבד מילים או מחשבות שאתה חוזר עליהן עם עצמך. וזה הכל. זה לא מוביל לשום מקום. אנחנו פשוט מאבדים קשר עם המציאות מיום ליום.
"כשאתה רואה מישהו שורף דגל, של ישראל או של פלסטין, צריך להבין שזה בסך הכל בד או ניילון, סימבולים שאנחנו יצרנו, ואנחנו נשבעים לדבר הזה, לרעיון, וזה דפוק. ובגלל זה אנחנו הורגים אחד את השני. כי זה יותר חשוב מהחיים עצמם. אף אחד לא נולד שונא יהודים או שונא ערבים. הכל שטיפת מוח, חינוך נורא שמטמיעים בנו משני הצדדים וזה אבסורדי. השתדלתי להיות אופטימי אבל היום כבר לא. להכיר במציאות זה האופטימיזם הכי טוב שיש. אין מה לעשות. אולי מתישהו נתעורר".
"הכיוון הוא החוצה"לאחר שחזר מלימודיו בפנימייה שאף ברהום להתברג בתעשיית הקולנוע, אבל החל להשלים בגרויות ולשנן לפסיכומטרי, במגמה ללמוד באוניברסיטה, כי כולם אמרו לו שמאמנות אי אפשר לעשות כסף. אלא שלא כל כך הצליח לו ולמזלו התקשר אליו הסופר-תסריטאי רון לשם, שביניהם נוצר קשר בפנימייה.
לשם סיפר לו שהוא כותב סדרה ושאל אותו אם הוא יודע לשחק. לברהום לא היה מושג במשחק, אבל כמו שלמד מאביו, שכאשר שואלים אותו אם הוא יודע משהו, תמיד להשיב בחיוב, הוא עשה זאת, נשלח לאודישן והתקבל לסדרה "אופוריה". "העבודה שם אפשרה לי להבין מהר איך הדברים מתנהלים", הוא אומר. "טלוויזיה זה דבר נורא אינטנסיבי. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לביים, משחק זה הכי קרוב לכך. זה בסביבה הנכונה". משם הדרך הייתה קצרה גם לסדרות נוספות, "המיוחדת" ו"החממה".
המפגש הראשון שלו עם משחק בקולנוע היה בסרטו של נסים דיין "מפריח היונים", שבו הופיע בתפקיד קטן, של שוטר עיראקי בשם עדנאן. "בהתחלה הייתי מועמד די רציני לתפקיד הראשי, של כאבי", הוא מגלה. "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יקרה. מהרבה סיבות. בסוף לא לקחו אותי בגלל שלא נוהגים ברוב המקרים ללהק ערבים לתפקידי יהודים, אולי להוציא את מכרם חורי. אבל העבודה עם נסים הייתה מאלפת. הוא במאי נהדר וגם אדם מקסים. היה כיף לעבוד איתו, למרות שזה היה קצר. הייתי בטוח שבזכות הערבית שאני דובר מהבית לא תהייה לי בעיה עם הערבית העיראקית היהודית, אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריך לעבוד על כך קשה עם אהובה קרן, שלימדה את כולם, ותרגלה את זה אתי הרבה, בהתחלה לתפקיד הראשי, כאמור".
ב-2015 עתיד לצאת עוד סרט בהשתתפותו, "ארץ פצועה", שביים ארז תדמור, על התמודדותם המורכבת של רופאים ושוטרים עם מחבל מתאבד (ברהום) המובא פצוע לבית החולים בו שוכבים גם פצועי הפיגוע, קורבנותיו. אבל נראה כי מרכז הכובד של עבודתו עובר לחו"ל.
ברשימת הפרויקטים שלו שכבר צולמו, פרט לסרט היווני, "עיר לבנה", קופרודוקציה אמריקאית-ישראלית שצולמה בתל-אביב (בבימוי טאנר קינג בארקלו וגיל קופמן), הסדרה "Tyrant" וקומדיית האימה "The ABCs of Death 2". שתיהן אמריקניות. והוא גם תרם את קולו להקלטות רקע שונות בסרטו של ניר ברגמן "יונה".
"אני יודע שאמשיך לשחק, אבל לא בטוח שאמשיך לעשות את זה בארץ", הוא אומר. "הכיוון הוא החוצה, כי האפשרויות כאן מבחינה זו נורא מצומצמות ותקרת ההצלחה נמוכה. אז אם מציעים לי עבודות קולנוע בחו"ל, אני מעדיף אותן על פני לעשות עוד טלוויזיה בארץ.
"אבל לביים זו התשוקה האמיתית שלי ואני הולך לעשות זאת כנראה בקרוב בפעם הראשונה. כתבתי תסריט לסרט קצר, שערן יפיק לי אותו וגם יעל רוצה להיות מעורבת בהפקה. נורא משמח אותי שהם מאמינים בי".