ישי לוי. עוד היום.

דומה שאין חולק על המעמד וההגמוניה של ישי לוי בזמר המזרחי הקלאסי, ולפחות בתודעה שמלווה את דברי הימים שלו.

"עוד היום" (שיר הנושא, מלים ולחן: מוש בן ארי, שמתכתב באופיו גם עם זוהר ארגוב וגם עם עמיר בניון) הוא האלבום ה-18 של לוי, שבשנים האחרונות נהנה משעות אולפן רבות וגם מעדנה יוצאת דופן, נוכח נסיגה או אי יכולת עמיתים בצמרת, ותיקים בני דורו, לשמר את מעמדם ולהפגין חיוניות רלוונטית.

ואכן האלבום מציג את לוי כזמר בשל וכמבצע בשיאו, כמעט ללא כרסום באיכויות הקוליות שהעניקו לו תהילה. גם לא חוש הריח המפותח שלו ללהיטים. אמנם אלבום זה סובל מהנוהג הנפסד לטעמי, של זמרי המגזר, להעמיס על אוהדיהם שירים (17; 63:14 דקות) מעבר ליכולת הקיבול והעיכול של מאזין ממוצע, אבל אין ספק שיש בו מכל טוב בעבורם.

גם שירי חפלה וכפיים, קרחנות ובלגנים, גם בלדות ושקטים, השתטות ותובנות, וגם שורשים תימניים וישראליים לצד נהייה למרחב, של יוון, בלקן וערב. לישי לוי שני יתרונות כאן. האחד, היוצרים שכותבים עבורו מגוונים -  ותיקים כצעירים, אשכנזים כמזרחיים, רוקרים (בן ארי, רמי קליינשטיין, ארקדי דוכין) כמסלסלים. השני, הוא מקפיד להיות פמיניסט, אוהב נשים, ולא שוביניסט נצלן. ומי שמחפש שירים שסוגדים לאשה, ליופייה, לסבלנותה ולחוכמתה, ישי לוי הוא הכתובת.

בשבילו היא "הרוח הגדולה", "שחקנית", "יפת עיניים", "רוקדת בלילות", ואפילו "עפה על כולם", אולם נקודת המוצא היא "בראשית ברא אלוהים אותך" - המנון משולש לתורה, לאשה ולאהבה, שלושה דברים (נורית בת-שחר צפריר) להגות בהם יומם ולילה (רמי קליינשטיין). ויותר מזה: לאלבום מפיק מוזיקלי אחד, יעקב למאי, שמגייס את כל ניסיונו, כישוריו והשראתו, כדי להציע ללוי בגד מלכותי. במיוחד בשתי יציאות מרתקות: האחת התפילה-משאלה "שיבוא עלינו השלום" (נדב אסולין), שמתחילה כפיוט א-קאפלה תימני, והשניה העטיפה הסימפונית לטנגו הדרמטי "מזל" (של צ'ולי זכאי ואלי קשת).

(מירו את עדן הפקות)



ישי לוי (צילום: עטיפת האלבום)

רגב הוד. בדרכים הכי טובות

רגב הוד הוא דוגמה לאמן שחריצותו מחפה על כישרון מוגבל יחסית. כלומר, הוד הוא זמר יציב וספק להיטים מוכח מזה כעשור וחצי, אבל אין לו חתימת קול ברורה. כחותר לאותו צליל וטעם שליטים, תמהיל של פופ-דנסי-קלאברי-טבול-במזרחיות-ערבית, אין לו אמירה או צבע מאופיינים משלו, כאלה שאפשר לזהות ללא מאמץ. מבחינה זו, הוד הוא עוד זמר, מצליח ככל שיהיה.

לזכותו ייאמר שב"בדרכים הכי טובות", אלבומו השביעי, הוא מגדיל את חלקו כיוצר (שיר הנושא הוא שלו; לא הכי מקורי), בעיקר עם המלחין רביד קשתי, סוג של שותף פרטי שלו (בינתיים?). אבל אין בשיתוף הפעולה שלהם ובשירים שכתבו לו אחרים – מדידי הררי ("כמו כוכב"), דרך אביחי מליחי הוותיק (שני שירים) ואבירם דרעי הצעיר (שלושה, בהם להיטי הרדיו "מלכודת דבש" ו"אבא") ועד בצלאל אלוני ("הפרח שנבל") ורינת בר ("אשת חיל", הומאז' ערבי מרשים) - כדי לחלץ אותו מהשבלוניות הנושאית והיעדר חדשנות מוזיקלית רעיונית ומאתגרת.

גם ריבוי המפיקים המוזיקליים  - בעיקר קשתי הנ"ל, אך גם תמיר צור ואחרים - אינו משרת את הצבע, הייחוד והבידול של הוד, בטח לא בשירים הקצביים. אישית, אני מעדיף אותו בבלדות (אם זה "חשמל זורם" הרוקי-משהו, ואם זה שיר הנושא היפה). האלבום הוא קובץ להיטים שבו מנסה הוד הכל (טורקי, יווני, ערבי) כדי לטשטש זהות עדתית או מוצא, כשהשפיץ שלו הוא "יום מיוחד" שכתב דודו אהרון, שיר שקופץ לאוזן, גם מבלי לדעת את זהות יוצרו.

ריבוי השירים, 17 (על 64:02 דקות), מעיד על היעדר כושר שיפוטי, רצון או נכונות לנפות את המיטב ולהשאיר את הבחירה למשתמש המותש

 (Play records)

פאר טסי. כוחה של אהבה.

אלבום שני בפרק זמן של פחות משנה יותר משהוא מעיד על יצירתיות מבעבעת, הוא הוכחה להחלטה להכות על הברזל בעודו חם. כזה הוא "כוחה של אהבה" אלבומו הזריז מדי (לטעמי) של פאר טסי, תואם אייל גולן (בקול ובשירה אם לא בלוק ובהופעה) שמנסה למקסם את ההיכרות ולהרחיב את ההכרה, גם על חשבון פיתוח קול ואמירה.

 חבל מפני שבטסי דיברו גדולות כיוצר - לאחרים ולעצמו. ולאלבום הזה הגיעו רק ארבעה שירים בהם הוא שותף ביצירה, כשרק לאחד מהם ("בזמן אחר") מלים ומנגינה שלו. בעוד בשיר הנושא, המתובל בניחוח לטיני-קריבי, שותפים איתו אריק זנתי ונתי דבח. ואם זו לא הוכחה לחיפזון, מה כן?

ועם זאת, הכותבים שלו הם מייצגי דור צעיר, חדש, בפופ הים תיכוני: אבי אוחיון (שלושה; מצד אחד "דינה דינה" הדוחה משהו בהתכוונותו חסרת-הבושה להיות להיט; מצד שני "דרך השלום" שהוא השיר הטוב ביותר של טסי עד כה. שיר מיטיב לתאר אווירה ועולה ממנו שייכות אמיצה למקום. ואלמלא החשש מפני התפרשות הצעד כניסיון להגיד משהו, ראוי היה האלבום להיקרא בשמו), נדב אסולין (שניים), דודו מתנה ונוספים.

לאלבום מפיק מוזיקלי בכיר - יעקב למאי (12 שירים) ועוד שלושה לוויינים (שאחד מהם, דודו קומה, חתום על רגעים יפים במיוחד בעיבודים של "הקרח והאש", של נעם חורב ותומר הדדי. יציאה נאה ומפתיעה), דבר שמעיד גם הוא על הליכה על בטוח, על בחירה בהצלחה ולא משנה כמה תעלה, אך בעיקר על כניעה לאותם צליל וטעם שולטים ולא מקוריים. ואצל טסי, על אף שירים יפים, חוסר המקוריות הוא כפול ומכופל

 (שרית הפקות / אן.אם.סי.יונייטד)

רועי סנדלר. מהלב.

הדרך הקצרה ביותר לתהילה, עוברת כנראה בפופ הים תיכוני. אחרת קשה לי להבין את הזמר הצעיר רועי סנדלר. במקום למצוא (או להמציא) לו חיים משלו, כיוון ואמירה מוזיקליים, הוא והסובבים אותו בחרו ללכת בדרכים הידועות והכל כך מוכרות שפילסו אחרים. את אלבום הבכורה שלו (51:38 דקות) מאכלסים אינספור כותבים שכתבו, כותבים ויכתבו לכל הזמרים בזירה (כולל שלושה של ארקדי דוכין, שנהיה יקיר/יקר עדות המזרח ותרומתו ניכרת בשלושה מהאלבומים הנסקרים כאן).

לפחות חמישה מפיקים מוזיקליים שונים (מיעקב למאי הבלתי נמנע והבלתי נלאה, דרך אלי קשת, דודו קומה, אריק זנתי, תמיר צור ועד נדב ביטון שהפיק את המופע הבימתי שלו) ו-14 שירי קונפקציה (על פני כך וכך דקות) שאלמלא שר אותם סנדלר, בוודאי היו מוצאים דרכם, בגרסה כזו או אחרת, לאלבומיהם של מתאווים אחרים להיות משהו.

מצטער, הינוקא לא עושה לי כלום. לאוזניי הוא בוסר, והשירים בפיו נשמעים כחיקויים לעשרות מסלסלים, מייבבים ומאנפפים שקדמו לו. וזה קצת מצער כי בכל זאת יש משהו בקול של סנדלר שעשוי, בטיפול הנכון, להבשיל ולהתפתח, גם מלשון פיתוח קול. כרגע נדמה שעומר אדם הוא הדוגמה לנגד עיניו. לטעמי השיר המוצלח ביותר שלו הוא "אין את מי לחבק", בלדת פסנתר מתובלת באנרגיות רוקיות .

(Play records)

סגיב כהן. כּוּל שִי כַּלַאם.

תתפלאו אבל יעקב למאי מגיח, פעמיים אפילו, גם מ"כול שי כלאם", אלבומו החדש של היוצר והזמר סגיב כהן, שיוצא בעיצומו של שיתוף הפעולה המצליח, אולפני ובימתי, שלו עם דקלון.

במקרה של כהן, בדרך כלל המפיק המוזיקלי של עצמו, הדבר מובן. אלבומו הנוכחי הוא מעין סיכום, אוסף עבודות ויצירות מן השנתיים האחרונות, שמן הסתם חבל היה שלא להוציא אותן, ואם כבר אז רק בזמן הזה, מתחת לרדאר של ההמולה התקשורתית המקבילה, לנקות את השולחן לקראת ההומוגניות של האלבום האולפני הבא.



סגיב כהן (צילום: עטיפת האלבום)

שמו הערבי של האלבום (הכל דיבורים, כשם שירם המשותף של כהן ונדב קקון) בעייתי לכאורה, אבל יש בהורדת הפרופיל שבו, כדי לשקף מהלך צנוע ולא "מסחרי", ודווקא אמירה שורשית-ערכית. כל מה שחסר (מבחינתו של כהן) בפרויקט עם דקלון, נמצא כאן: כל הכישרון, כל היופי, כּוּל הסגיב, בתוספת כבוד לערכי תרבות ישראלית- במוזיקה, בלשון, במקוריות וגם בהצדעה לקולגות (בגרסאות ל"איך שכוכב" של נתן זך ומתי כספי ו"עוד ניפגש" של אריק איינשטיין ושם טוב לוי) ובשיתוף כוחות נשיים.

רק עשרה שירים (42:16 דקות), ממש לא צריך יותר, של בועז שרעבי הבא, התקווה הגדולה של הפופ הים תיכוני (כאחד מקודקודי המשולש בו נמצאים גם דודו טסה וקובי אפללו). למרות שזה אוסף להיטי רדיו, אי אפשר לטעות בחותם האישי הברור, הצנוע אך הדעתני, ובעיקר המבטיח, של סגיב כהן.

אפשר לעשות להיטים עם ערך: "יורקת אש" ו"יש כאן במה" כפסקול של ריקודי עם, "עולם" כשיר עידוד עצמי, בטוב וברע גם יחד, "ברכת הדרך" ההמנוני (עם אגם בוחבוט) ו"שובי", התנערות מהבלי העולם והשקר וחזרה על האמת, כדואט מחמם לב עם דין דין אביב. אל תתנו לצניעות לשטות בכם. עוד אבן טובה במחרוזת של סגיב כהן.

(אן.אם.סי.יונייטד)