כשצופים ב"לוויה בצהריים" מתקבלת מייד התחושה שהגיבורה שלו, הגר ארליך, והשחקנית שנכנסה לעורה, הילה וידור, הן אותה אישה.
 
גם מבלי לקרוא את ספרו של ישעיהו קורן עליו מבוסס סרטו של אדם סנדרסון, מתבקשת ומתחייבת ההתרשמות שוידור שאבה מתוכו את כל מאסת הרגשות שפועמים בהגר והרכיבה לדמות הספרותית תואמת פילמאית סוערת ומסעירה.

"תקופה שבה עוד לא דיברו על אורגזמה"
 
רוב הסצנות בסרט הן בהשתתפותה, ואני שואל אותה האם תפקיד בנפח כזה – הגדול ביותר שלה בקולנוע עד כה - מצריך יותר אחריות ומחייב הכנה מיוחדת. "אני מאמינה שתמיד צריך הכנה מיוחדת ותמיד צריך לעבור את השלב הראשון, שהוא שלב המחקר", היא משיבה. "אני תמיד מחלקת את העבודה לשלושה חלקים: מחקר, החלטות וביצוע. ואני באמת לא רואה הבדל בין סרט באורך מלא ובן סרט קצר או דרמה, כי לפצח דמות לוקח זמן. במקרה של 'לוויה בצהריים' היה לנו זמן.
 
"אדם ואני התחלנו לעבוד יחד כעשרה חודשים לפני הצילומים. מהרגע שהוא שלח לי את הדראפט הראשון ועד שהתחלנו לצלם, עברה תקופה, והיו כמה דברים שביקשתי לחקור. קודם כל מה זה להיות אישה באותה תקופה. מה המכשולים, מה האפשרויות. דיברתי עם אנשים מבוגרים וגיליתי שזו הייתה תקופה שבה אנשים עוד לא דיברו על אורגזמה ועוד לא הלכו לפסיכולוגים. לא שאין היום מקומות בעולם שבהם לנשים קשה, אבל אז היה קשה יותר. המידע לא היה נגיש, גם לא פיתרונות לבעיות שצצו. בטח היה הרבה יותר קל לאנשים שמשתלבים בצורה טבעית בקהילה, אבל עבור נשים שרואות את העולם בצורה קצת שונה, החיים הופכים להיות הרבה יותר מורכבים. וזאת הגר. וכך שיחקתי אותה".
 
ב"לוויה בצהריים" הגר (וידור) היא אישה צעירה החיה במושבה קטנה בשנות  ה-50 ולא מוצאת עניין סיפוק ותשוקה בחייה ומייחלת ליותר. בעלה טוביה (יובל ינאי), איש עמל, משעמם אותה, למרות שהוא מנסה לדחוף להבאת ילד לעולם ודואג שיסדרו לה משרת מורה מחליפה בבית הספר המקומי.

הגר מוצאת נחמה קטנה בבן השכנה, יפתח (מתן אברבך) בן העשר, שאמו שרה (מירב גרובר), המטופלת גם בתינוק, מבקשת ממנה לארחו בביתה ולהשגיח עליו. הגר לוקחת אותו ל"מקום הסודי" שלה, חורבות כפר נטוש בפאתי היישוב, מקום המשמש כמתחם אימונים ליחידה צבאית. חייל יפה תואר (אדריאנו חאובל), צד את עינה. הגר לוקחת למקום שוב ושוב את יפתח, כדי להיתקל לפחות עוד פעם אחת באותו חייל, שהיא מפנטזת כי אולי ישלוף אותה מהנתיב המשמים של חייה לעולם מסעיר יותר. 
   
"כמו שניסיתי לדמיין ולהעביר את עצמי במנהרת הזמן לעבר שנות ה-50, כך גם העברתי את הגר להיום", מסבירה וידור. "אני מאמינה שאם היא הייתה גרה פה ביפו (מקום מגוריה של וידור) בשנות ה-2000, היא הייתה יכולה להיות אישה מאושרת. היא הייתה יכולה להיות בזוגיות שנותנת לה יותר סיפוק ותקשורת. היא הייתה יכולה לעבוד במשהו שהיא מתחברת אליו. אלה כל מיני מחשבות קטנות שהיו לי.

"הדבר הכי בולט בהגר זה שהיא אישה בודדה. היא התמודדה עם המחשבות ועם התשוקות שלה, ובאופן טבעי הכוח הפנימי הזה מחפש דרך להתבטא. אני גם מאמינה שבגלל שהיא לא באמת היא, אלא חיה בתקופה ובסביבה שבה היא צריכה להתנהג בצורה מסוימת, אז האינסטינקטים שלה פגומים, והיא לא שמה לב שהיא הולכת לעבר טרגדיה. התשוקות האלה שיוצאות מתוך סערה פנימית, גורמות לה לא לראות בבהירות מה קורה".




לוויה בצהריים, הילה וידור ומתן אברבך (צילום: ערן כהן)





"פמיניסטית שלא יודעת שהיא כזו"
 
איך הגדרת לעצמך את החיפוש הנואש שלה?
 
"אחד הדימויים הכי חזקים שהתפתחו אצלי בעיקר בזמן הצילומים, זה של אסירה שמחפשת דרך לברוח. זו תחושה שכל הזמן ליוותה אותי. לברוח ממקום של ריק למקום של רגש. יש חיפוש אחרי חיים, חום, תקשורת. והיא עושה את הדברים הנחוצים לה באופן שבו היא הכי יכולה לעשות אותם".
 
זו קצת הכללה לטעון שבתקופה בה מתרחש הסרט לא הייתה בכלל מודעות לצרכים הרגשיים והמיניים של האישה.
 
"נכון. אבל היא נמצאת במקום שבו המיינסטרים היה פחות חופשי. אבל ללא ספק, ואני יודעת זאת בוודאות, גם היום יש הרבה הגריות, לא רק מבחינת מימוש פנטזיות מיניות, אלא גם בכלל במימוש של חלומות בחיים. קיימות לא מעט מערכות יחסים ריקות. אבל אני כן מאמינה שלנשים היום יש יותר אפשרויות. הן יכולות לנסות לבחור אחרת.
 
"הגר חייתה בקהילה שמרנית, מן עיירה של בודדים והיא בודדה בתוך בודדים, ושם זה קשה יותר. אחד הדברים שמאוד מרגשים בעיניי ביחסים של טוביה ושלה, זו התחושה שזה כמעט קורה. ורואים את זה בוודאות. טוביה מאוד אוהב אותה, מאוד רוצה להגיע אליה, אבל הוא נכשל בדרך, כי הוא לא יודע איך לתפוס את הדבר הזה.

"אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם טוביה והגר היו הולכים לטיפול זוגי והיו יכולים לדבר על הדברים. לחלוק. לשתף. להיות פרטנרים. הרי את מה שחסר לה בתוך היחסים היא הולכת לחפש בחוץ. ועדיין יש שם חיבה מאוד גדולה. הוא פשוט לא מבין אותה ומנסה לקחת אותה לעבודה שהוא חושב שמתאימה לה. אם היא אכן מתאימה לה אני לא יודעת, אבל הוא כופה עליה את הדבר הזה, לא משאיר לה אפשרויות אחרות. היא מנסה למרוד עד כמה שהיא יכולה, אבל בסופו של דבר הולכת עם ההחלטה שלו.

"טוביה הוא מסוג הגברים שלימדו אותם להבין שנישואין זה משהו פרקטי. יש בו פחד לגעת בה. אחד הדברים שהבנו כבר בתהליך החזרות זה שהוא לא יודע מה לעשות עם הגוף שלה. איך לגשת, איך לגעת בה. בספר היא מאוד שומרת על עצמה ממנו. התקשורת ביניהם  מינימאלית, ואתה מרגיש את התהום שנמצאת ביניהם כל הזמן. אבל בסצנות בסרט ניסינו להראות איך לרגעים מישהו מהם מנסה לגשר מעל התהום הפעורה הזאת.

"גם יובל (ינאי) שהוא אדם מאוד מצחיק, שובב וחם, נתן לדמות הכבדה של טוביה המון עניין וחיים. גם ביני ובין אדריאנו (חאובל) היה חיבור מהשנייה הראשונה. הוא אמנם סיים ממש עכשיו לימודים ביורם לוינשטיין, אבל הוא הגיע והיה כל כך בטוח בפעולות של הדמות שלו, וזה היה כל כך נכון כי הגר מולו נמסה. כל כך מרגשת אותה הדמות הזו של החייל ומשהו בחיבור ביניהם עבד נורא חזק. נתתי לו להוביל והוא לקח עצמאות ואני מאוד אוהבת את הסצנות המשותפות שלנו".
 
את מגדירה את הגר אישה פמיניסטית?
 
"היא פמיניסטית, רק שהיא לא יודעת את זה. היא חיה במקום שבו לא חיו נשים חופשיות ומשוחררות. נכון שהיו גם כאלה בארץ לפני ובאותה תקופה, וחבל לי שהיא לא פגשה אותן".
 
או את סבתך אדלה.
 
"כן. גם היא הייתה פמיניסטית בלי ידיעתה. היא עברה את מלחמת העולם השנייה לבד עם ילד, כשעדיין לא הייתה בת 20, לאחר שעזבה גבר שלא היה טוב אליה, כך אמרה לי. היא לא הסכימה להיות בסיטואציה הזו ופשוט התגרשה ממנו באמצע המלחמה, וזה דבר מדהים בעיניי. היא באה ממשפחה של כפריים עובדי אדמה בטרנסילבניה, רומניה, והייתה אישה מאוד פשוטה ומאוד חכמה. אימא שלה נפטרה בגיל מאוד צעיר במלחמה, ופשוט הייתה לה את הבינה לקלוט שהיא אחראית לגורלה והיא אינה בשליטתו של אף אחד. יתרה מכך, אם היא הייתה רואה עוולה שנעשית כנגד אישה אחרת, היא הייתה נרתמת לסייע לה, באופן מיידי".

"עירום זה תבלין חריף שצריך להשתמש בו בתבונה"
 
נדמה שעירום בקולנוע הישראלי, בעיקר נשי אבל גם גברי, הפך כבר לנון-אישיו. עם זאת שחקניות שמתלבטות בנוגע לצילומי עירום טוענות לרוב שיביך אותן שהילדים שלהן יגדלו ויצפו בסצנות העירום שלהן. ואת או-טו-טו אמא.
 
"כשיגיע הרגע – נתמודד. האמת היא שהפעם באמת חשבתי על זה. זה נורא? מחנכים אותנו להסתיר את הגוף שלנו, אבל אני לא רואה משהו מוזר בעירום. זה לא נראה לי משהו שצריך לפחד ממנו.
 
"זה מצחיק, אבל ככל שאני מתבגרת כך אני מרגישה יותר חופשייה עם הגוף שלי, ואני יותר שלמה איתו. אבל זה גם נורא תלוי סיטואציה. אני חושבת שעירום זה תבלין חריף שיש להשתמש בו בתבונה. והצוות, כלומר האנשים ששותפים ליצירה, צריכים להגיע להסכמות בנוגע לזה. ברגע שזה קורה, הדבר הופך להיות הדבר הכי טבעי שבעולם, וכך זה צריך להיות.
 
"קולנוע זו עבודת צוות וככל שהעבודה יותר הרמונית, זה מעלה את הסיכויים לכך שהסרט יהיה מוצלח. כי אם אני כשחקנית מנהלת דיאלוג פתוח עם הפרטנרים שלי, שחקנים, במאי, מצלמה, אז אנחנו מרגישים כל הזמן מה הדבר הנכון לעשות בכל רגע.

"אני אוהבת את הדיאלוגים עם הבמאי והצלם, הצד הטכני של הביצוע מאוד מעניין אותי. הרבה פעמים אני שואלת, מאוד חשוב לי לדעת איך מפרקים את הסצנה מבחינת שוטינג. יש הבדל גדול בין לונג, טו-שוט וקלוז. אני מאמינה שהשחקנים צריכים לדעת וראוי שלשחקן קולנוע יהיה ידע בסיסי על איך צוות מצלמה עובד, כדי שיוכל לנהל איתם דיאלוג. לפעמים יש נקודה שאתה צריך להגיע אליה, כי אחרת הסצנה לא תתחבר, כך שאתה צריך להבין ולהעריך את הצד שמאחורי המצלמה, לדעת מה הצורך שלו, כמו שהוא צריך לדעת מה הצורך שלך. אם יש משהו לא נוח, צריך להגיד. כל הצדדים צריכים להיות כל הזמן בדיאלוג. מי שמבין את זה, יכול ליהנות מיום צילום הרבה יותר".
 
הזכייה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל חיפה בטח עושה טוב לנשמה.
 
"ההכרה מאוד מחממת את הלב. זה שאנשים מעריכים את העבודה שלך - תמיד עושה טוב. מן הסתם. לא שזה יעזור לי לפצח את הדמות הבאה בתור, אבל זה מחמם לב לגמרי".




לוויה בצהריים, הילה וידור ואדריאנו חאובל  (צילום: ערן כהן)






"בזמנו אהבתי כל יום להיות אישה אחרת"
 
לפני כחמש שנים וידור, 39, חדלה להופיע בתיאטרון הבימה, שם החלה את הקריירה שלה בגיל 25, עוד בהיותה תלמידה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. היא שיחקה, בין היתר, ב"בית ברנרדה אלבה", "פרפרים הם חופשיים", "חתול רחוב", "שלוש נשים גבוהות" וכן ב"סונטת סתיו" ו"אנה קרנינה", שזיכו אותה בפרסי תיאטרון הבימה על שם אורה גולדנברג.
 
"זה מסוג הדברים שפשוט קרה", היא אומרת. "הרגשתי שאני כבר לא מתפתחת במקום שהייתי בו, 'הבימה', אף שאהבתי את האנשים שם, במיוחד את ליא קניג, שהייתה לי סוג של מנטורית. עזבתי אל הלא ידוע, כי הרגשתי שאני תקועה. לא הייתי לבד בסיטואציה, כי לפני כן התחלתי לעבוד עם מאמן שחקנים מצוין, ערן פסח, שנתן לי גב ובעצתו לקחת פרויקטים עצמאיים.

"אחד מהם, סרט קצר, 'עזרה ראשונה', של ירדן כרמין, בוגר סם שפיגל, היה מועמד לדקל הזהב. זה היה ב-2010 והחלטנו כל הצוות לנסוע לקאן. ישנו שם כולנו בדירת חדר, כשירון, היום בעלי ואז היינו לפני החתונה, גם היה איתי. הייתה לי שם סוג של הארה. אתה פוגש אנשים מכל העולם, שחוגגים משהו מאוד מיוחד ולכל מקום אליו הלכנו החמיאו לנו על העבודה וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. ואז אמרתי לעצמי שאולי זה נכון וזו הדרך, שאולי זה המקום שלי והמדיום שהכי מתאים לי לספר בו סיפור.

"הדברים המשיכו להתפתח ולהתגלגל, וכל פעם אני מקבלת חיזוקים נוספים להחלטה שלי, שהייתה מוזרה ומלאת פחדים, כמו כל החלטה שעושים. עם הזמן אני מבינה שבחרתי נכון, כי גם באופיי מתאים לי להתמקד בפרויקט ולקחת נשימה, וזה משהו שקולנוע נותן. להתמקד בסיפור אחד ובאישה אחת, כשבתיאטרון אתה עושה כמה תפקידים בו-זמנית, ובזמנו מאוד אהבתי להיות כל יום אישה אחרת. אבל ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מכירים את עצמנו יותר ואני כנראה אוהבת לרוץ לבד במדבר, מדי פעם להתחבר ללהקה, לרוץ איתה תקופה ואז לחזור לרוץ לבד. כנראה שאני כזאת".
 
מה שמחבר אותי למה שאמרת בראיון קודם, על החיבור שלך לאמזונה הפראית, האישה הפנימית הייצרית שבך.
 
"אני פריקית של הספר 'רצות עם זאבים', שהוא אחד מכמה ספרים שהפכו לי את הקרביים. וזה נורא מוזר, כי מעולם לא התעסקתי בפמיניזם ואני גם לא מגדירה את עצמי כזאת. אבל ככל שאני מתבגרת ורואה איך העולם מתנהל, אני רואה שיש בו חלקים רבים שבשליטה גברית, ובעיניי הם הרבה פעמים מנסים לחנך אותנו הנשים להתנהג בדרכים כאלה ואחרות.

"אולי זה נכון פחות לסביבה שאני חיה בה, אבל כמה קילומטרים לכל כיוון אני רואה את התופעה הזו. למזלי בעלי ירון (איש היי-טק) אוהב נשים חזקות. אם אני מתנהגת בחלשלושיות, הוא מייד שם לי מראה מול הפרצוף. הוא בא ממשפחה מרובת ילדים. אמו הגיעה לכאן בגיל 17 מתוניס, בלי שפה, וגידלה חמישה ילדים לתפארת, שזה בעיניי הדבר הכי חזק בעולם. אני מסתכלת עליה כעל אישה עדינה ורכה, אבל מבינה שבתוך כל הרכות הזו יש עוצמה אדירה".




לוויה בצהריים, הילה וידור ואדריאנו חאובל  (צילום: ערן כהן)




"כדי לשבור תדמית צריך לבנות אותה קודם"
 
לפני "לוויה בצהריים" שיחקה וידור בסרטים באורך מלא "סלסה תל אביב" ו"הדברים שמאחורי השמש" ובשלל סרטים קצרים, ובטלוויזיה ניתן היה לחזות בה בלא מעט סדרות ובדרמות, בהן "בני ערובה", "קטמנדו", "תל אביביות", "ילדות רעות" ו"כנפיים".
 
מה עדיף בעינייך, סרט שבו את משקיעה כמה חודשים בדמות שנראית על המסך כשעה וחצי-שעתיים, או טלוויזיה, לפעמים פס ייצור שבו מצלמים מספר פרקים ביום, אבל לאישה שאת מגלמת יש זמן אוויר ארוך הרבה יותר, וברוב המקרים גם הרבה יותר רייטינג?
 
"אני מאמינה שדמות חיה בתוך שחקן רק כשעובדים עליה הרבה לפני הצילומים. אני יכולה להגיד שאם אני מרגישה שלא נתנו לנו מספיק שעות של חזרות לסדרת טלוויזיה, כדי להבין את הסיטואציות, אני רותמת את הפרטנר/ית שלי לחזרות, על חשבון הזמן שלנו. ואני עושה את זה לא מעט. מודה.

"אני מאמינה שכדי לשבור תדמית, צריך לבנות אותה קודם. צריך ארכיטקטורה לסצנה. צריך להבין את המניע ולהרגיש בנוח כפרטנרים, כי ברגע האמת זה אני והפרטנר שלי. זה הדבר הכי חשוב בעולם. אז זו הדרך שלי לעבור את המכשול הזה והאתגר הוא תמיד לשמור על הדבר הזה חי בתוכך. לשמור על האנרגיה, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע, כדי שכאשר יגידו אקשן, האמת תצא". 
 
את תלמידה שקדנית ונצמדת-מבצעת קפדנית של הטכניקות שלמדת בבית הספר למשחק, או אוטודידקטית?

"אני מאמינה שהאיינשטיין של השחקנים הוא סטניסלבסקי. אני מאמינה שעבודת ההכנה דורשת משחקן להבין את המניעים הפסיכולוגיים של האדם שהוא עומד לשחק. אבל התהליך ממשיך גם מול המצלמה, ואתה עשוי להיות מופתע, כי ברגע שאתה מחייה את הדמות, הכל כבר יכול לקרות.

"חייבים להכיר את הדמות שעומדים לשחק מכל כיוון אפשרי, ואז היא כבר מקבלת חיים משל עצמה. זה בטח לא קורה מעצמו. זה תמיד להבין קודם את הפחדים הכי גדולים שלה ואת התשוקות הכי גדולות שלה. והמניעים האלה לוקחים אותך קדימה, אל תוך הציר הדרמטי. כמו בחיים. אנחנו מונעים מהפחדים העמוקים המטורפים שלנו ומהחלומות והתשוקות הכי גדולים. כל מה שאנחנו מבקשים זה לספר את האמת על האנושות".
 
 יש לך מחשבות לכתוב או לביים מתישהו?

"אני כותבת ויש לי מלא דברים במגירה. אני עדיין לא יודעת אם אני כותבת לעצמי או ששווה להוציא את זה. אני כותבת כל מיני דברים שאני מרגישה שאני יכולה לכתוב אותם, אבל אני לא מרגישה צורך לעבור לצד השני של המצלמה. כרגע טוב לי איפה שאני".

"תליתי את חליפת החרגולית בארון"
 
בראיונות קודמים פירטה וידור את הנסיבות שהתוו את חייה. אף שהוגדרה כתלמידה מחוננת, בגלל בעיות כלכליות בבית הוריה בראשון לציון, היא פרשה מלימודים בגיל 17 ועברה לגור בבית סבתה בבת-ים. אחרי שרות צבאי בחיל האוויר היא עברה לתל-אביב כשבדעתה ללמוד עיצוב אופנה. עלה בידה לזכות במספר עבודות דוגמנות שנועדו לממן לה את הלימודים, אבל לאחר שהגיעה לאודישן ספציפי נדלקה על עולם המשחק, לקחה קורס משחק מול מצלמה אצל רותי דייכס והחלה ללמוד משחק באופן מסודר אצל יורם לוינשטיין.        
 
לא נפרש לך שטיח אדום בדרך, ובכל זאת עשית את זה. את מרוצה מהמקום שבו את נמצאת?
 
"הייתה לי לא מזמן שיחה עם חברים, שבה עלתה השאלה מה היה קורה אם הייתי מקבלת סכום כסף גדול. אז אני שמחה לומר שלא הייתי משנה כלום בחיים שלי. אבל אני עובדת כל כך הרבה שנים כדי להגיע למקום הזה. האמת היא שאני אחת שלא צריכה הרבה כדי להיות מאושרת.

"נכון שלא פרשו לי שטיח אדום אבל אני מתרגשת ושמחה מדברים מאוד פשוטים. אני גרה במקום שאני אוהבת, ביפו, קרוב לים, יש לי כאן דגים טריים ומסבחה, ויש הרבה חברים טובים ומעניינים בסביבה. כעת, בסוף ההיריון, נהייתי כל כך איטית. אני בחורה זריזה בדרך כלל, מחזיקה מעצמי סוג של חרגולית. אבל מאז שנכנסתי להיריון, תליתי את חליפת החרגולית בארון, וכעת זה כבד. אני לא רגילה לסחוב משקל כזה גדול".
 
 אתם יודעים את מינו של היילוד הצפוי?
 
"אנחנו יודעים, אבל לא מגלים. זו הפתעה. אז כולם מנחשים כל הזמן. גם לא סיפרנו לאף אחד על ההיריון, עד חודש ממש מתקדם. גם לא להורים. רציתי להבין עד כמה שניתן לדעת שהכל בסדר. אנחנו מאוד מתרגשים לקראת זה".