דני בון איש מצחיק. אף אחד לא ייקח ממנו את התכונה הזו. אני אמנם לא דובר צרפתית, אבל במסיבת העיתונאים לרגל עלייתו של סרטו "היפוכונדר מבריק"(ביום חמישי ה-25 בדצמבר), קשה לפספס שכל המהות של האיש מתובלת בהומור.
 
כמעט כל משפט. כל הערת שוליים. כל פלרטוט עם העברית, שפה אותה הוא די מבין, פועל יוצא של הקשר שלו אלינו, נישואיו (השניים, אגב) ליעל, שלה משפחה בארץ, ותהליך הגיור שעבר ב-2003.
 
כשבון נשאל, למשל, האם הוא חש באנטישמיות מוגברת בצרפת כיום, הוא משיב: "כן, והיא נתנה לי להבין שהגיור שלי הוכתר בהצלחה...".

"כשהיפוכונדר חולה הוא מרגיש יותר טוב"
 
ב"היפוכונדר מבריק" (בו צפו חמישה מיליון צופים בצרפת), סרטו כבמאי-שחקן, מגלם בון את רומן, גבר בודד המתקרב לגיל 40, העובד כצלם למילון רפואי ברשת. היפוכונדריה חולנית מנהלת את חייו והופכת אותו לפחדן נוירופטי. ידיד האמת היחיד שלו הוא רופאו, דוקטור זוונקה (קד מראד). קשה לדוקטור לשלוט בחולה המדומה שלו והוא מאמין שאם יסייע לרומן למצוא אהבה, הוא יניח לו. זוונקה מזמין אותו למסיבות בביתו, רושם אותו לאתר היכרויות, מאלץ אותו לעסוק בספורט ואף מלמד אותו איך להתחבב על נשים. אלא שלאחר שגם זו מתבררת כמשימה בלתי אפשרית, הישועה מגיעה ממקום לחלוטין לא צפוי.
 
האם המוטיב המוביל בסרט הוא אוטוביוגרפי?
 
"כן. אני די היפוכונדר. אבל הרעיון בא מכך שכולנו הופכים להיות יותר ויותר היפוכונדרים. ברגע שיש לנו סימפטום מחלתי כלשהו, אנחנו מייד מסתכלים באינטרנט, וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו בעצם פותחים איזו תיבת פנדורה".
 
האם האופן שבו אתה צוחק על עצמך, הוא תהליך של תראפיה וריפוי?

"חשוב להצחיק, אם כי תמיד ראיתי בצחוק סוג של תיקון. כדי להיות מסוגל לצחוק מהכל צריך להפגין אנושיות. אני חושב שלהצחיק צריך להיות מעשה חופשי. קצת קשה לי עם סאטירה פוליטית. זה משהו שאני לא מסוגל לעשות. כל מה שאני עושה זה לשרטט דיוקן של אנשים לא מוכרים, ואני בוחר נושאים אנושיים. ולכן גם המערכונים שלי (כסטנד-אפיסט וקומיקאי) עוסקים בדרך כלל בנושאים על-זמניים. אם הייתי עוסק בפוליטיקה, הם היו מתיישנים די מהר, וזה דבר שאיני חפץ בו".
 
 האם הסרט עזר לך להיפטר מההיפוכונדריה?
 
"לא. יש לי עין שרועדת קצת, וחשבתי שזו התחלה של מחלה נוראה, פרקינסון. התקשרתי לרופא שלי ואמרתי לו שקורה לי משהו נורא. אבל התברר שזה רק מחסור במגנזיום. מה שברור הוא שכשהיפוכונדר חולה, הוא מרגיש יותר טוב... זה כמו אצל אנשים מדופרסים: כאשר מתרחשת בחייהם איזו טרגדיה, יש להם על מה להשליך את הדיכאון שלהם".

היפוכונדר מבריק (צילום: יחסי ציבור)


מאין צץ הרעיון לעסוק בנושא?
 
"כתבתי על זה כבר במערכון שלי, וזה רעיון שהתרוצץ במוחי מזמן. אבל היום, בעידן האינטרנט, הוא עוד יותר מעניין ונראה ברוח הזמן. הרי כשמדווחים נניח על 'שפעת החזירים המקסיקנים', או על ברווז מתעטש באסיה ומת, אז הדיווחים האלה גורמים לפאניקה מוחלטת באירופה.
 
"בצרפת קנו טונות של חיסונים נגד שפעת החזירים וזה עלה הון תועפות. יש לי עדיין אפילו בבית את התרופה הזו, שעדיין לא שימשה אותי לכלום.
 
"הגיבור בסרט הוא בעצם אנטי גיבור. פחדן וגם לא יכול למצוא בת זוג, כי מה שמעניין אותו בנשים זה לרחוץ אותן, כדי שיהיו נקיות. רציתי לעמת אותו עם הכפיל שלו, הגיבור, שבא ממזרח אירופה, שם יש פחות את הלוקסוס הזה של להיות היפוכונדר. אנשים שחולים שם, בהרבה מקרים אין להם ביטוח בריאות, אז זה פחות נוח. רציתי שתהייה פתאום תפנית בעלילה שבה האנטי גיבור ההיפוכונדר תופס את מקום האחר, הגיבור. ויש גם את הפנטזיה נשית ובפעם הראשונה הוא גם אוהב.
 
"באופן אישי, כדי להיאבק בהיפוכונדריה, עשיתי כבר בגיל 17 קורס עזרה ראשונה. כך הצלחתי להציל את השכנה של אימא שלי ובפריז עזרתי לאדם שדקרו אותו בגלל חפיסת סיגריות. גם בסרט, הגיבור הוא צלם רפואי ומנסה להתמודד באופן הזה עם ההיפוכונדריה שלו, אבל לא מצליח".         
 
סיפורים על היפוכונדרים מיוחסים לא אחת להומור היהודי. ואתה התגיירת לפני יותר מעשור. האם זה הפך אותך ליותר היפוכונדר?
 
"זה נושא שמדברים עליו הרבה ויש גם הרבה אמנים היפוכונדרים. אבל לא, הנושא לא קשור לגיור שלי. כשחקרתי את הנושא נוכחתי לדעת שהיפוכונדרים הם לרוב אנשים מהסוג הבלתי בטוח בעצמו, כאלה שנוטים לשקוע בחרדות".  


הקולנוע כעסק משפחתי 
 
קאד מראד ואתה הנכם זוג קומי מנצח. אבל מדוע ליהקת לצדכם גם את אליס פול, הלא כל כך מוכרת?
 
"את אליס פול ראיתי על במת התיאטרון והיא מאוד הצחיקה אותי. קודם כל היא יפה, שיש לה גם צבע קומי. היופי שלה אינו של כוכבת, אלא בעל אופי מיוחד. היא עברה אודישנים והייתה בהם כל כך טובה, שבחרנו בה למרות שחשבנו בהתחלה לקחת מישהי יותר מוכרת. די קשה למצוא נשים בעלות טבע קומי כזה, שגם מצחיקות וגם משמרות את הנשיות שלהן".
 
כתבת את תפקיד הרופא במיוחד עבור מראד?  
 
"לא. אבל אחרי הדראפט הראשון חשבתי שהוא יוכל להיות טוב בתפקיד הרופא. האמת היא שהספקתי כבר לשכוח עד כמה אנחנו עובדים טוב ביחד. הוא שחקן נפלא, ואיכשהו הוא התגלגל כאן לתפקיד באופן לא כל כך מתוכנן. אבל שמחנו מאוד להיפגש שוב ואני חושב שטוב שלא שיחקנו יחד כשש שנים (מאז 'ברוכים הבאים לצפון'). התברר שוב שהחיבור בינינו באמת עובד".
 
בון מגלה שהסרט מוקדש ללוק בארנייה, "עורך מוערך שערך סרטים שלי. הוא חלה בסרטן וסבל זמן רב. לרוב, אני חייב לעבוד עם אנשים שקרובים אליי. התחלתי להופיע ברחוב בסטנד-אפ כבר בגיל 17, נהייתי מפורסם בגיל 26 ובקולנוע התחלתי לעסוק רק בגיל 36, אפילו קצת מאוחר יותר. במשך כל השנים עד אז הייתי לבד על הבמה. לכן היה חשוב לי שהקולנוע יהיה עבורי 'עסק משפחתי', כלומר רציתי להקים מן משפחה כזאת שעובדים איתה קבוע, כדי שהסרט יעבוד.
 
"בארנייה כבר לא הספיק לעבוד על סרטי הנוכחי, אבל ערך את הקודם ('ברוכים הבאים למכס', 2010). ההפקה רצתה שאפסיק לעבוד איתו, כי הוא כבר היה חולה מאוד, אבל בכל זאת ערכנו אצלו בבית. היינו עובדים שעה-שעתיים ואחר כך הוא היה מתעייף. זה לקח הרבה יותר זמן, אבל לא היה לי אכפת, כי כמו שאמרתי, הקולנוע אצלי הוא בעיקר סיפור משפחתי, אף שהפך למשהו מאוד מצליח".



היפוכונדר מבריק (צילום: יחסי ציבור)


"הכישרון הוא משהו שאנחנו מקבלים בהשאלה"
 
סרטו של בון כבמאי-שחקן "ברוכים הבאים לצפון" (2008), הפך למצליח ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי. ראו אותו יותר מ-20 מיליון צופים! בון נשאל כיצד השפיעה עליו ההצלחה הגדולה, ואולי הלא צפויה, של הסרט.
 
"העובדה שהצלחתי לעשות סרט על אזור הצפון בצרפת, ממנו באתי, נובעת בין היתר מכך שאני בן תערובת ושאבי התקבל באזור זה מאוד יפה", הוא משיב. "אבל כדי לעשות אותו הייתי צריך להתבונן על האזור קצת מבחוץ. למרות הצלחתו, אין לי חרדה שדברים שלי לא יצליחו בעתיד. עכשיו, למשל, אני כותב את הסרט הבא שלי ומדמיין מצבים קומיים. אני מקווה לא לטעות, אבל לא אכפת לי כמה צופים יגיעו לראות אותו.
 
"אני עוסק בקולנוע תשע שנים, ועשיתי סרטים שבאו לראות אותם בין מיליון ו-200 אלף צופים ל-20 מיליון ו-400 אלף. אמרו לי שבצרפת צפו בסרטים שלי בסך הכל 53 מיליון איש. אין לי מושג כמה מחוצה לה. אני כמובן שמח על ההצלחה. נכון שכשאתה עושה סרט שבאים לראות אותו 20 מיליון איש - זה משנה את חייך.
 
"נכון שהמעמד שלי השתנה, אבל אני לא השתניתי. אני גם זוכר שכשהתחלתי להיות סטנד-אפיסט ועליתי על במה, לא הייתי מודע לעצמי והייתי ביישן מאוד. ובכל זאת עשיתי זאת. אני חושב שכמו בכל מקצוע, גם בשלי צריך לעסוק בענווה ובגאווה. הכישרון שלנו, וזה משתקף גם ביהדות, לא נובע מאיתנו אלא עובר דרכנו. אנחנו בעצם ערוץ שדרכו עובר הכישרון, ולכן אני חש שאני צריך להיות עניו. ברגע שאתה הופך ליהיר, זה כבר לא יעבוד. אסור לשכוח שהכישרון הוא משהו שאנחנו מקבלים בהשאלה".
 
איך אתה מנווט בין משחק בסרטיך כבמאי ובין משחק בסרטי אחרים?
 
"אני לא משחק הרבה בסרטים של אחרים. באחרונה שיחקתי בסרט של ז'ולי דלפי ('לולו') וזה הראשון בו אני מופיע מאז 'היפוכונדר מבריק'. מזה שנה וחצי שלא שיחקתי ועסקתי רק בכתיבה לפרויקטים בארה"ב. חשוב לי לא לשחק ביותר מדי סרטים, לתפוס מזה מרחק, כי אז, אחרי הפסקה, זו שמחה גדולה לחזור לסטים ולמשחק".

אתה רואה את עצמך עושה סוויץ' גם לסרטים דרמטיים?
 
"עשיתי כבר תפקיד דרמטי בסרט ומציעים לי כל הזמן תפקידים כאלה. אבל אני מרגיש שכאשר הכישרון שהושאל לי הוא להצחיק, עליך לכבד את זה, ולהמשיך להצחיק.
 
"תמיד הפריע לי כשהייתי רואה קומיקאי שבתום שעתיים של הצחקות, אומר לקהל: 'עכשיו אני רוצה לשיר לכם שיר, כי תמיד חלמתי לשיר'. יש לי אפילו מערכון על אנשים שסובלים מהתסמונת הזו. אני שר בו שיר על הפנים ואנשים צוחקים עליי בגללו. אני חושב שחשוב לכבד את הכישרון להצחיק, אבל מה שאני משתדל לעשות הוא להוסיף לתבלין הזה מהות, והיא זו שהופכת את הקומדיה לעל-זמנית".   
 
המעבר שלך מסטנד-אפ למשחק, ואחר כך גם לבימוי, ובהצלחה רבה, הפך אותך למפורסם הרבה יותר מאשר לפני כן. איך מתמודדים עם זה?
 
"להפוך לשחקן היה לי מוזר, מה גם שבבית של אימא לי יש פוסטרים של הסרטים שלי, וגם תמונות של ילדיי. להיות מפורסם אפשר לי שאנשים רבים יצחקו מהשטויות שלי. וזה בעצם הדבר העיקרי שקרה לי. פרסום זה משהו שבא והולך, ואולי עוד עשר שנים אהיה פחות מפורסם, או יותר. אבל הכל הוא תוצאה של התשוקה שלי, של האהבה שלי. זו בשום פנים ואופן לא מטרה, אלא תוצאה של הרצון שלי לכתוב דברים מצחיקים ולהצחיק אנשים. היה לי מזל שזה הצליח לי".   



היפוכונדר מבריק (צילום: יחסי ציבור)

"להיות מיעוט זה מסובך"
     
בון, 48, שיחק עד כה ב-33 סרטים (בהם "החבר הטוב שלי", של פטריס לקונט, "שינוי בתוכנית", של דניאל תומסון, "הכפיל", של פרנסיס וובר ו"מיקמק", של ז'אן פייר ז'אנו) וביים ארבעה סרטי קולנוע באורך מלא.
 
בהתייחסו לניצנים הראשונים שהובילו לקריירת השואו-ביז שלו הוא מספר: "הצחוק אצלי התחיל בילדות. אמי הייתה חולה וחיקיתי את המבוגרים כדי להצחיק אותה, שתרגיש יותר טוב. לכן אמרתי שהצחוק מבחינתי הוא גם תיקון. לא פסיכו-תראפיה. עשיתי פסיכו-אנליזה לעניין הזה.
 
"הזיכרון שלי כמצחיקן הוא מגיל 5 או 6, וכשאימא שלי צחקה אמרתי לעצמי שאני כנראה טוב בזה. זו הרפתקה שאתה יוצא בה מתוך עצמך. עם זאת, אתה מוצא באמצעותה הרבה פרדוקסים בתוכך ולומד להכיר יותר את עצמך".
בהתייחסו לנושא האנטישמיות בצרפת כיום, עליו נשאל, מרחיב בון, תוך סקירת הביוגרפיה המשפחתית שלו: "לצערי זו באמת בעיה. אבי בא מקביליה (אזור בצפון אלג'יריה בו חי מיעוט אתני בשם קבילים. שמו של בון היה במקור דניאל חמידו), היה מתאגרף ואחר כך נהג משאית, והתאקלם טוב מאוד בצפון צרפת. אבל כבר לפני כן חש על בשרו את העוינות כלפי זרים. לקבילים לא ניתן לדבר בשפתם, וכפו עליהם את השפה הערבית.
 
"כשהגיע לצרפת פגש את אמי, שהייתה צרפתייה קתולית. כשהיא נכנסה להריון לא מתוכנן בגיל 18, משפחתה דחתה אותה. גדלתי בבית שבו סבי גר במרחק קילומטר מביתנו, אבל לא יכולתי לבקר אותו. גדלתי עם השנאה הלא מובנת הזו, בה לא הייתי אשם. היא נבעה מכך שנולדתי והייתי בן תערובת.
 
"חשתי את הגזענות של המשפחה שלי, וגם התוודעתי לגזענות של הצרפתים כלפי ההורים שלי, בגלל שאבי היה קבילי. ונחשפתי גם לגזענות של הערבים נגד הקבילים. כשנסענו למסע שורשים, לראות מאיפה אבי הגיע, נתקלתי בגזענות הערבים כלפי הקבילים ובגזענות הערבים כלפי הצרפתים. ואני הייתי בכובע הכפול. שנאה פורצת נגד כל המיעוטים. להיות מיעוט זה מסובך.
 
"אלא שאצל הוריי חוויתי סובלנות רבה, גם כשעברתי מהברית החדשה לברית הישנה והתגיירתי. העובדה שחוויתי גזענות אפילו בתוך המשפחה שלי, והייתי במין גלות פנימית, גרמה לי לפתיחות גדולה כלפי האחר. אתה שואל את עצמך, למה שונאים אותך? וזה גורם לך להתעניין באחר, לפתח רגישות, לנסות להבין יותר את האחר.
 
"השאלה של האחר קיימת גם ביהדות. בנוגע לאנטישמיות בצרפת, רואים לצערי שהשיח רק הולך ומתלהם. באו אליי שני עיתונאים ואמרו לי, עכשיו כשאתה יהודי אתה בטח אדם עשיר. חשבתי קצת איך להגיב. הבנתי שזו פרובוקציה ושהם קיוו שאגיב בתקיפות ואומר שזו שערורייה - כדי לפרסם את עצמם ואת כלי התקשורת שלהם. עניתי להם שהרווחתי הרבה כסף כשעשיתי סטנד-אפ, וכבר אז הייתי עשיר, כקתולי. אמרתי להם שאני מכיר גם הרבה יהודים עניים. הגבתי נכון ולא סיפקתי להם את הסחורה. האנטישמיות נובעת מבורות, טיפשות ופחד. אני מקבל הערות אנטישמיות באינטרנט. שם זה בעילום שם ואפשר לכתוב הכל.
 
"אבל הדהים אותי מה שראיתי בארה"ב, שם חייתי ארבע שנים, בלוס-אנג'לס. הפתיע אותי ללכת שם לבית כנסת ולראות שאין מחסום, ואין שוטר, ואפשר לחנות לידו. אמרתי לעצמי, זה המצב הנורמאלי. שאנשים הולכים ברחוב עם הכיפה והטלית, ובסוף התפילה נשארים בחזית בית הכנסת לשוחח. דבר שאי אפשר לעשות בצרפת. שם אנשי הביטחון מבקשים שנלך, רוצים שנסתיר את היהדות שלנו. אני חושב שהמאה ה-21 לא התחילה טוב מבחינה זו".
 
האם התעניינת ביהדות לפני שהתחתנת והאם השקפתך השתנתה במשהו מאז התגיירת?
 
"אפשר לקרוא למה שקרה לי גורל, אבל הוא הוביל אותי אל המובן מאליו. אמנם התגיירתי בעקבות האהבה והפגישה שלי עם מי שהפכה לאשתי, אבל מצאתי ביהדות דברים שהיו מאוד דומים לחיים שלי קודם לכן. גם אני מגיע ממקום של מיעוט וגם אני חשתי שדוחים אותי. והניסיון שלי להצחיק היה כדי לתקן ולמצוא תשובה".