"רפסודיה בולגרית" (בולגריה-ישראל 2014)
דרמה. סרטו של איבן ניצ'ב. באביב 1943 בסופיה, היהודים מחויבים בענידת טלאי צהוב, בשל היות בולגריה בת ברית של גרמניה הנאצית. עם זאת, הם עדיין זוכים בחירויות אזרח, עקב סירובם של הבולגרים שיהודי מדינתם ייפגעו.
הסרט עוקב אחר הנער היהודי בן ה-17 מוני (כריסטיאן מאקרוב), בנו של מואיז (מוני מושונוב), יהודי בורגני, וג'וג'ו (סטפן פופוב), חברו הבולגרי קתולי, בן גילו, שאביו שונא היהודים הינו פקיד ממשל בכיר. מוני נשלח לעיירת החוף קאבאלה, עם סבתו ואחותו, לה הוא אמור למצוא חתן.
מואיז מסוכסך עם אביו של החבר שלה בסופיה ורוצה להרחיקה ממנו. בקאבאלה מתאהב מוני בשלי (אנג'לה נדיאלקובה), בתו של אלברט (אלכס אנסקי), הגביר היהודי המארח אותם, וכשזו מגיעה לביתו של מוני בסופיה, לנישואי אחותו לבחיר לבה המקורי, מתאהב בה גם ג'וג'ו. השניים נאבקים על לבה, וכל זאת רגע לפני שהבולגרים נענים ללחץ הגרמנים ומתחילים להעביר יהודים לרכבות הטרנספורט למחנות המוות. 108 דקות. מועדי הקרנות
מלודרמה יפה ומושקעת. ההפקה מתוקתקת עד לפרטי הפרטים הקטנים, האסתטיקה מוקפדת וגם שאר הפרמטרים המרכזיים, הבימוי והמשחק, מבוצעים ללא דופי. הבעיה היא התחושה והידיעה שראינו את הסרט הזה כבר הרבה פעמים, בוורסיות אחרות. התסריט מאוד שבלוני וריאקציונרי והסרט מזכיר במבנהו ובהתנהלותו השמרניים לא מעט סרטי שואה קודמים, שנעשו לאורך השנים. חבל שלא ננקטה כאן בטיפול בסיפור גישה מעט אחרת, פחות נדושה.
רפסודיה בולגרית (תמונת יחסי ציבור)
"רק האוהבים שורדים" (ארה"ב 2014)
דרמה-פנטזיה. סרטו של ג'ים ג'ארמוש. ברקע, רחובות דטרויט הריקים מאדם. בדירת סטודיו מסוגננת אך מבולגנת מתגורר אדם (טום הידלסטון), מוזיקאי מחונן. הוא מתוסכל מהקיום האנושי ומהדרך בה העולם מתנהל, והנחמה היחידה שלו היא אהבתו חסרת הפשרות לאיב (טילדה סווינטון), בת זוג מסתורית המגיעה כדי לחלוק איתו את חייו.
סיפור אהבתם נמשך לא פחות מכמה מאות שנים, אבל כעת רובצת עליו סכנה מוחשית. אבה (מיה וואסיקובסקה), אחותה המורדת וקוראת התגר של איב, מאיימת על המשכיות מערכת היחסים ה"לא אנושית" כל כך של שני האוהבים. 123 דקות. מועדי הקרנות
ג'ארמוש, שמאחוריו יצירות קולנוע נהדרות כמו "זרים", "נרדפי החוק", "גוסט דוג: דרכו של סמוראי" ו"מונית לילה", מאבד כיוון וגובה בשנים האחרונות ומוציא תחת שרביט הבימוי שלו יצירות אניגמטיות, שנויות במחלוקת. "רק האוהבים שורדים" משתייך במפורש לקטגוריה הזו. מעבר לאמצעים אמנותיים מסוגננים, בעיקר צילום ועיצוב, אין בו דבר. לא סיפור קוהרנטי, לא דמויות תפורות היטב, אפילו לא מבחר דימויים שניתן להיאחז בהם ולהרכיב באמצעותם איזשהו פאזל עלילה הגיוני.
"שקופים" (ישראל 2014)
דרמה. סרטו של מושון סלמונה. ראיד (מחמוד שלבי), צעיר בדואי, משתחרר משירותו הצבאי וחוזר לכפר בו גדל ובו מתגוררים הוריו ובני משפחתו, דרומית לבאר שבע. ציפיותיהם של הוריו ממנו הן שייאות להתחתן עם הצעירה ששודכה לו, שימצא עבודה מכובדת ומסודרת ושיתמזג בעדה בה הוא חי.
אלא שראיד חושב מחוץ לקופסה. בדעתו להציל את עדר הצאן המשפחתי שעומד למכירה, ולפתוח מקום לאירוח בסגנון בדואי, על אם הדרך בואכה אילת, אך תכניותיו משתנות ומסתבכות. הוא מתאהב בנופר (בת חן סבג), החברה היהודייה של בן דודו סלימן (אדם אלהוזייל), צעיר מפוקפק המפתה אותו לסייע לו בפעילות בלתי חוקית. 92 דקות. מועדי הקרנות
בכל הקשור לשרטוט אווירת עיירות וערי הדרום, סלמונה עושה עבודה טובה. אבל בנוגע להרכבת עלילה מוצקה עם דמויות מתפתחות, מורכבות ומחזיקות סיפור, הוא נכשל. בניגוד ל"וסרמיל", סרט הביכורים המצוין שלו, "שקופים", שהשחקנים שלוהקו אליו דווקא לא רעים, דורך על עומדו, לא מתקדם לשום מקום ומותיר הרגשה של משהו לא שלם.
"חלונות" (ישראל 2014)
דרמה. סרטו של יעקב איליי. מקבץ גדול של זוגות, בני 50 פלוס מינוס, עומדים בחדרים, מול חלונות, מביטים החוצה, אל העולם שמעבר, אומרים משהו על חייהם, אלה שמומשו ואלה שפוספסו, עושים חשבונות נפש, חלקם עמוקים ויסודיים, חלקם שטחיים וקנטרניים. הם מתווכחים. אין ביניהם הסכמה על כלום. אבל הם יתעקשו, לא יוותרו על האמת שלהם. אפיזודות קיום, נקודתיות, תלושות מהמכלול.
עם אבי קושניר, הדס קלדרון, מנשה נוי, קרן מור, שמיל בן ארי, נינה קוטלר, ברוריה אלבק, ערן בוהם, נאווה זיו, יעקב איילי, לוטוס אתרוג, שמוליק קלדרון, שירה גפן, איתן לונדנר, ורד פלדמן, אורי ורדי, אירית סוקי, אייל רוזאלס, שי אביבי, שרי אלפי, קאיפו כהן, ששי סעד, ליביה חכמון, חוה אורטמן, בובי פלטה, מאיר דיין, ציפי ליכטנשטיין, מור ענטר, ליאת גליק, גבי רוטר. 80 דקות. מועדי הקרנות
מדובר ב-13 סגמנטים, בעיקר על בעיות תקשורת בזוגיות. אלא שהסיפורים ברובם סתומים, שלא לומר תמוהים, ואין ביניהם כל קשר או איזשהו פתיל מחבר, מה שהיה מתבקש מעצם העובדה שכולם הוכנסו לאכסניה קולנועית משותפת אחת. ריבוי השחקנים המשובחים והמוכרים לא מסייע במקרה זה לפרויקט, שכן הסיטואציות שהופקדו בידיהם והטקסטים, הלעתים יומרניים, שלא לומר פלצניים, שהושמו בפיהם - לא ברורים, לא מפתחים את הנושאים בהם הם דנים ונותרים חסרי משמעות, גם בנוגע לכל סיפור כשלעצמו וגם בהקשרם הכולל, דהיינו במעטפת המחברת את הסרט ליחידה אחת.
חלונות (תמונת יחסי ציבור)
"כביש 40 דרום" (ישראל 2014)
דרמה. סרטו של אלדד בוגנים. שבעה סיפורים הנארגים יחדיו באזור יישובי הדרום, בואכה עוטף עזה, כשברקע נפילות קסאמים ואזעקת צבע אדום בתקופת מבצע צוק איתן. על דלתה של אם גרושה נוקשת בתה, לבושה בשמלת החתונה שלה מהלילה שעבר, ומצפה ממנה שתחלץ אותה מידי בעלה הטרי.
אב, שבנו בן ה-8 מגלה סממני התנהגות של בנות בבית הספר, לוקח אותו לפיקניק בו ינסה להחדיר בו מעט גינונים של גבריות. שוטף כלים צעיר ובתול בפאב המקומי מנסה לחזר אחר מנהלת המשמרת, בחורה יפה, זוהרת ממוצא רוסי, המבוגרת ממנו, והוא מאושר כשהיא מסכימה לצאת איתו לדייט. צעירה חרדית מצליחה בשיתוף פעולה של בעלה העקר למצוא דרך נועזת להרות, תוך שמירה על הוראות הרבנים הנוקשות המאפשרות הפרייה רק בעזרת "זרע נוכרי".
גבר מבוגר בא לבקר את אימו הסנילית כשאזעקת ירי קסאמים מחזירה את האם למציאות ולמרחב המוגן. גבר מנסה לכבוש את לב פרודתו בעזרת כרטיסי הזמנה לשניהם ולבתם הקטנה לסרט באולם VIP של בית קולנוע במרכז הארץ. עם שביט ויזל, יאנה גור, לירון בן שלוש, בן סלע, עופרה ויינגרטן. 80 דקות. מועדי הקרנות
כל אחד משמונת הסיפורים יכול היה לשמש כסרט סטודנטים קצר מודולרי מתקבל על הדעת, חלקם עם פואנטה בסוף, כמקובל בז'אנר, חלקם ללא. הבמאי בוגנים אמנם מנווט נכון את הסיפורים והדרכת השחקנים שלו בכל אחד מהם עומדת בסטנדרטים מקצועיים טובים, אבל עצם הרעיון - בניית מספר נראטיבים קולנועיים שהמשותף להם הוא כביש 40 - הוא תירוץ קלוש לחיבורם יחדיו לסרט באורך מלא. מה שכן, השימוש האגבי, ובמינון לא גבוה, באזעקות צבע אדום בסרט היא החלטה נכונה, שרוצה לומר: השגרה נמשכת כרגיל, החיים חזקים מהכל.
"האויבת שלי, השותפה שלי" (ישראל 2014)
דוקומנטרי. סרטם של דוקי דרור וחן שלח. שתיהן עוסקות במקצוע שמיוחס למין הגברי. אבל כשענת, קיבוצניקית ישראלית, ורולה, פלסטינית מרמאללה, חוברות יחד ומקימות חברת לוגיסטיקה משותפת, נראה שאף אחד לא יכול עליהן. החיבור הלא מובן מאליו בין השתיים הופך למיזם שמטרתו בעיקר לסייע לסוחרים פלסטינים להעביר את סחורותיהם מנמל אשדוד למפעלים ביישובי הגדה המערבית בלי מכשולים ובירוקרטיה מיותרת, בהם הם נתקלים בדרך כלל, בשל זהותם ושיוכם הלאומי.
חברת הלוגיסטיקה עושה חייל, למרות הפקפוקים של בעליהן של שתי הנשים, וגם משפחותיהן מתקרבות זו לזו גם ברמה האישית. אבל מעבר למכשולים ה"טבעיים" שהשתיים נאלצות להתמודד איתם, מתעוררות בעיות ביטחוניות שמאיימות להפיל את כל מגדל הקלפים העדין שבנו השתיים. 58 דקות. מועדי הקרנות
למרות המבנה השבלוני-סטנדרטי של הסרט, בז'אנרו, הוא עושה את העבודה - נוגע בנקודות הנכונות, מתמקד תחילה בקשר העסקי ובאופן בלתי נמנע פולש אל האישי. דווקא רולה מתגלה כאישה יותר חריפה, טמפרמנטית ומפולפלת מענת, אבל השילוב של שתיהן מצביע, למרות השוני המהותי ביניהן, על תופעה נדירה במרחב העסקי-אישי כאן, ובכלל מציג – בלי סיסמאות ודימויים פלקאטיים - תמונה מאוד לא שכיחה בנוף הישראלי-פלסטיני.