מבצע "צוק איתן" דחה במספר חודשים את הופעת ההשקה של יפעת אורגד לאלבום הבכורה "רק טוב". פינאטס לאורגד, ירושלמית במקור שמתגוררת עם משפחתה בסן פרנסיסקו, שם היא נהנית מקריירה של מנתחת מערכות. כי מה זה שלושה-ארבעה חודשים לזמרת-יוצרת שגילתה את עצמה בגיל מאוחר ולמרות זאת לא ויתרה על החלום? אחרי שש שנות עבודה וכשהיא אמא לשלושה היא חיכתה לגיחה הבאה (מארה"ב לארץ) כדי להשלים את מלאכת ההשקה.

בין מציאות לפנטזיה

קשה לי להאמין שאורגד (ננר לשעבר) מתכוונת ליותר מכך. למרות שלמדה ברימון כדי לייצב ולבסס את הידע המוזיקלי שלה, ועל אף שנעזרה בשירותיו המצוינים של דניאל סולומון כמעבד וכמפיק מוזיקלי. אורגד, אם תקשיבו לשיריה, היא יוצרת מפוכחת, שיודעת להבדיל ולהבחין בין מציאות לפנטזיה ועושה זאת עם לא מעט הומור.

"רק טוב" האלבום (11 שירים, 37 דקות) טוב יותר מהיישום הבימתי שלו. שיריו פשוטים. כתובים בפשטות. רובם ככולם משרטטים התנהלויות מדויקות למדי, מן החיים עצמם, בסיטואציות שחלקן דמיוניות. שירים שהם סיפורים, מחויכים בדיעבד, של פנטזיות ואשליות, החמצות ואי התאמות, של התאהבויות וחיזורים, ניסיונות לבנות זוגיות ולהתייצב בחיים הרגשיים.

ב"התמימה" היא האחרונה להכיר את הגבר שלה ולהתוודע לכוונותיו הכנות במערכת היחסים ביניהם. גם ב"ספה חומה", אחד משני שירים שחיברה עם קובי משעל, נגן הקלידים של הופעתה, אין התאמה בין הרגשות והתוכניות של בני הזוג ("...ושוב אומר לה/ ושוב נשבע לה/ שהוא אוהב אותה/ אבל הוא לא יכול להיות איתה") - סיטואציה שכיחה מחיי הרווקות; ממש כמו "כל כך קרוב" שבו נפרדה מאהובה האחרון, אך אינה מסוגלת לצאת עם אחרים, כי המחשבות והזיכרונות לא מרפים: הם לא ביחד אבל היא מרגישה אותו עדיין כל כך קרוב, ומשוכנעת שגם הוא מרגיש כך.

ב"בוא נתחבק" היא מפליגה על כנפי פנטזיה פרועה, של רומן מפורט וארוך טווח, רק מתוך ידיעה שהוא לא יקרה מפני שהיא כבר נשואה; פנטזיה היא גם "רווקה בת 33" הג'אזי: לחזור ולנהל שוב חיי רווקות, להחליף בחורים, לבלות במסיבות ובמסעדות, לברוח מהצעות נישואין ולנהל חיים חסרי דאגות; ואילו הבלדה המתוקה "נאמר שלום" (סוג של דואט עם ליאור צורף-זרגרי) הוא ניסיון לאהבה חטופה, של הרגע, לחיות את היום ולומר שלום. תשוקה גופנית קוראים לזה בלשון לא מכובסת.

ויש גם הצלחות ואהבות עמידות יותר. "אהוב שלי/ תביט בי בעיניים, תחבק אותי/ תאמר שמעכשיו יהיה רק טוב" היא מבקשת בשיר הנושא. ומי לא רוצה לשמוע עידוד ותמיכה מבן הזוג? "אני אוחַז בידְךָ", השיר היחיד שלה באנגלית, אומר בפשטות שנשמעה לא אחת: אני מוכנה לאהוב אותך אם תגיד שאתה אוהב אותי, שאתה זקוק לי, שאתה רק שלי, שאתה רוצה להיות שלי. הבלדה "ונאהב" היא לכאורה התגברות על משבר - סליחה, נכונות לשכוח ולהקשיב, ללטף ולנגוע, גם אם מקננת הידיעה ש"שנינו/ שוב לא מצליחים לאהוב". ולקינוח שיר הורות פרטי: היא שרה לילדהּ בן הארבע, ברכּוּת וללא בדיחוּת, את "זה הזמן שלך", מלא האהבה והדאגה.

הפקה מוזיקלית ידידותית

אורגד מפתיעה ביכולתה להתבונן ולספר סיפור. כאמור, בשפה פשוטה, רקומה בלחן משתלב ומזמין. דניאל סלומון עטף אותם בהפקה מוזיקלית ידידותית ורגישה, תיאטרלית-קברטית, הולמת את הסיפוריות של השירים, אבל נמנעת מגלישה לדרמטיות. ההגשה מינימליסטית - הוא בפסנתר, גיטרות (אדם בן אמיתי), בס (בעיקר עדי הר צבי, אך גם צוקי דבוסק) ותופים (מתן אפרת).

אולם ניתן למצוא הבדלי ורמות ואיכות בין שיריה המוקדמים, כפי שהופיעו ב-EP מוקדם שלה (יולי 2013), שנקרא גם הוא "רק טוב", לבין המאוחרים שהשלימו את האלבום. החמישה - "התמימה", "כל כך קרוב", "לא נהיה ביחד", "ספה חומה" ו"רק טוב" - הם הטובים יותר שלה (ארבעה מהם היו סינגלים מוצהרים), וכולם גם נכללים בהופעת הבמה שלה. שניים מהשישה הנוספים -"ונאהב" ו"בוא נתחבק" - כלל לא הגיעו למופע.

על הבמה אורגד נעזרת בשלושה נגנים: קובי משעל בקלידים, ירון זיו בבס ויואב פינקלמן בתופים. בהיעדר גיטרה ההרכב מתאים לליווי קברטי-ג'אזי, שאכן מאפיין את המופע, ומסתייע גם בתאורה אפלולית הולמת. אולם, כפי שנרמז בפתיחה, כמעט ואין ערך מוסף להופעה על פני האזנה לאלבום.

פוטנציאל לא ממומש

הפוטנציאל המשחקי של השירים אינו ממומש על הבמה (למרות שאורגד לקחה, עדות שלה, שיעורי משחק אצל ענת ברזילי). הסיפורים שלה נשארים סכמאטיים. היא לא מרפה מן המיקרופון - אוחזת אותו בדרך כלל ביד שמאל - כשבידה הפנויה, ימין, היא משרטטת אותם. לא משחקת ובטח לא חיה אותם, ונעה את השירים לפי הקצב והסיפור שלהם. היא סטטית מדיי. גם לא מפזרת מבטים לכל הכיוונים אלא מישירה מבט ניכחהּ.



יפעת אורגד (צילום: מירי אקשטיין)

על הבמה מתגלה אורגד כעוד זמרת. נחמדה, חביבה, אבל חסרת ייחוד וקול משלה. גם כבדרנית. מצד אחד, השירים מדויקים. מצד שני, דברי הקישור ארכניים. אולי מפני ש-11 שירים (לא כולל השניים שיבצע דניאל סלומון כאמן אורח) הם כל הרפרטואר שלה.

"רווקה בת 33" שומר על הניחוח הג'אזי שלו; "כך כך קרוב" מקבל טוויסט אתני כשזיו מחליף את הבס בעוּד; צורף-זרגרי מצטרף לביצוע "כל כך קרוב"; ב-I Will Hold Your Hand מתארח אדם בן אמיתי והגיטרה הבלוזית שלו מייצרת רית'מנ'בלוז קופצני; הסיום, עם "ספה חומה" ו"רק טוב", היפה בשיריה, נטען באנרגיות וקצב וגורם לצופים לעמוד על רגליהם.

באופן פרדוקסלי ומפתיע דווקא שני השירים שאינם שלה, "אדם צובר זיכרונות" (יונה וולך ושמעון גלבץ) ו"היא תיקח אותך" (שלום חנוך), מספקים קורת רוח בלתי צפויה. הגרסאות שלה אולי אינן יוצאות דופן, אבל מלמדות על הקשבה ופרשנות מעניינת משלה – הראשון כבלדת פסנתר איטית ומהורהרת, וגם השני שקול ולא מתלהם בהגשה. בפירוש הפתעה.

ואולי זה הכיוון שבו תצטרך יפעת אורגד לבחור אם וכאשר תהפוך את האמנות שלה לקריירה. כי רק טוב זה לא מספיק.



יפעת אורגד (צילום: מירי אקשטיין)

יפעת אורגד בהופעה. תמונע תל אביב. שני, 29 בדצמבר 2014