את הכותרת שלעיל מציעה לי נעמי לבוב. "יבוא לך" זו כידוע תגובתו של גוטה-אורי זוהר בסרטו "מציצים" ל"לא בא לי" של דינה-מונה זילברשטיין, ההודפת את מאמציו לכפות את עצמו עליה.
 
אנחנו מדברים על ההתנהלות ה"גברית" של יונה וולך - אותה מגלמת כידוע לבוב בסרט "יונה" של ניר ברגמן - בעולם השוביניסטי של שנות ה-60 וה-70. אז עדיין לא דובר במונחים של הטרדה מינית, ובמשקפיים מתקנות העיוותים של היום, איך שלא מסתכלים על זה, הניצול הגברי את הנשים אז היה וולגרי, גס ובוטה.      
  
הרבה אלמנטים בהתנהלות ובכתיבה של וולך נתפסים כפרובוקטיביים. אבל לדעתי היא לא ניסתה ליצור פרובוקציות. זה היה בדי.אן.איי שלה. אפילו שיר על אוננות עם תפילין. ובאותה תקופה היו משוררים גברים שכתבו בצורה לא פחות נועזת. דוד אבידן, למשל.
 
"אבל היא הייתה אישה, וזה היה חדש. גברים שמנופפים באיברם היו אז כמו חול. 'יבוא לך דינה, יבוא לך'. ותחשוב שאפשר לכתוב את זה 'יא וולך'. 'יבוא לך, יא וולך' – זו הכותרת שלך".






נעמי לבוב, יונה (צילום: ירדן תבורי)





כל במאי לקח לעצמו זווית אחרת על האישה הזאת
 
בראשית הדברים אני שואל את לבוב האם נתנה דעתה לעובדה שהיא נולדה שנה לאחר פטירתה של וולך (ב-1985). המיסטיקנים יאמרו שיש כאן המשכיות ובעצם לבוב הייתה צריכה להמתין 28 שנים כדי לממש אותה.

"כן, חשבתי על זה", היא אומרת. "אין ספק שהשפעתם של אמנים גדולים ניכרת באופן מאוד חזק גם זמן רב אחרי שהם היו פה. הם עדיין חיים ובועטים בתודעה של האנשים, גם דורות אחרי שהם היו פה. בלי להיכנס להשוואות - כמו שאפשר להתרגש עד דמעות גם היום מיצירה של באך, כך אפשר להיות מטולטל לחלוטין משיר של יונה, גם כשהיא לא בקונטקסט. בגלל זה היא מאוד חזקה, כי בנוסף למה שהייתה יחסית לזמן בו פעלה ולתרבות הגברית אז, גם היום היא חיה ובועטת באותה מידה, בקונטקסטים אחרים ובעידן שונה.
 
"מעניין באמת איך, במיוחד בשנים האחרונות, יונה תופסת נפח. אני בטוחה שהיא הייתה מאוד מרוצה לראות את היחס שלנו אליה עכשיו, כשהיא כל כך חיה וקיימת, ועדיין עושים קליפים לשיריה".
 
מה חשבת על האופן שבו נטע שפיגלמן גילמה אותה בפרק על יונה בסדרה "מקוללים", של חגי לוי?
 
"נטע שפיגלמן היא שחקנית שאני מאוד מעריכה ואוהבת. היינו יחד בחוג בזמן לימודנו המשותפים בירושלים. היא פשוט עושה עבודה מדהימה. כשידיד שלי ראה את הסדרה, והיה את כל השיח הזה על מה שיצר חגי לוי, והרבה אנשים הרגישו מרומים כי הם לא ידעו שזה לא דוקו, בגלל שזה היה כל כך טוב, הוא אמר לי: 'תקשיבי, ראיתי דוקו על יונה וולך', ולא ידעתי על מה הוא מדבר. והוא המשיך: 'יונה כמוך, יש בה משהו כל כך חזק של שחקנית'. בדיעבד, הוא ראה את נטע שפיגלמן, ולא ידע שזו שחקנית.
 
"נורא יפה שיונה באה לידי ביטוי עכשיו בשלושה ז'אנרים: פיצ'ר, סרט דוקומנטרי סמי-מוקומנטרי, שאי אפשר לדעת מה שם אמיתי ומה לא, ובעצם הכל בדיוני, ודוקו לגמרי ('7 הסלילים של יונה וולך'). בכל אחד מהם יונה שונה, ויפה איך כל במאי לקח לעצמו זווית על האישה הזאת. זה כמו לקחת מודליסטית לציור, דוגמנית שעומדת באמצע חדר, ולראות איך שלושה ציירים מציירים אותה ולכל אחד יוצא משהו אחר. וכך לכל יוצר קולנוע יש את היונה שלו. וזה שאני כל כך שונה מיונה - זו גם אמירה של ניר כבמאי. זה כאילו לקחת אותה למקום יותר כללי ואינטימי של כל אחד מאיתנו. מאוד מעניין".



יונה (צילום: ירדן תבורי)



יונה פגעה בהרבה אנשים, כאילו למען האמנות
 
מה  ידעת על יונה וולך כשקיבלת את ההצעה לגלם אותה?
 
"ידעתי שהיא משוררת. האמת, אני חווה הרבה פעמים תחושות של צבעים, זה מה שאני מרגישה. אז כשאמרו לי יונה וולך, ראיתי שחור, ברקים שחורים. זאת הייתה אז יונה וולך בשבילי. לא ידעתי מתי היא פעלה ואיפה, אבל ידעתי שיש שם איזה כוח פראי כזה. קראתי לפני כן כמה שירים שלה, וגם השיער השחור הארוך היה חזק בתודעה שלי לגביה. את השיר 'תותים', למשל, הכרתי דרך מערכון של החמישייה הקאמרית, שבו רמי הויברגר שיחק רס"ר".
 
ואחרי שלמדת מי היא, לא חששת להיכנס – ועוד בתפקיד הראשי הראשון בקריירה שלך - לעורה של אמנית בעלת משקל סגולי שכזה?
 
"אני לא חושבת שאפשר להגיע למיצוי בלמידה את יונה. למידה זה דבר מתמשך ויונה היא דמות שהלכה ונבנתה בתוכי עד היום האחרון של הצילומים. כל יום למדתי עליה משהו חדש. האמת היא שבמבט ראשון זה עלול לעורר פחד, אבל התמזל מזלי ליפול על במאי נדיר, שהדבר הראשון שהוא לימד אותי זה להיות בן אדם.

"כשהוחלט שזו תהייה אני, ניר והמפיק חיליק מיכאלי, עשו לי כל אחד שיחה. הם דיברו איתי על הכל, על מה הולך להיות איתי עכשיו, מה התפקיד מחייב, על המעבר שלי מאנונימיות להכרה, והם אמרו, כל אחד בדרך שלו, שהכי חשוב, מעבר לכל, שאהיה בן אדם. שאתנהג יפה לקולגות שלי, מנערת המים ועד נהג המונית שמסיע אותי. הם לימדו אותי להיות אדיבה, שזה הא'-ב' של המקצועיות.
 
"ליונה לא היה את זה. היא פגעה בהרבה אנשים, כאילו למען האמנות, ואף אחד לא בא ואמר לה דבר כזה. וזה דווקא דבר שאפשר להימנע ממנו. אמנות לא חייבת לבוא ממקום של הרס. יש איזו תפיסה רומנטית כזו לגבי אמנות, שאתה צריך להיות מיוסר. אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שאפשר ליצור מתוך שפע".
 
במסגרת התחקיר דיברת עם רוני סומק ואחרים שהכירו אותה מקרוב. לא ביאס אותך שמאיר ויזלטיר, שאיתו היה לה קשר מיוחד, לא הסכים לשתף פעולה עם ההפקה וטען שהדמות שבתסריט היא לא יונה?
 
"בטח ביאס. ידענו מראש, בעקבות היחס המתנשא שלו לנושא, שזה די אבוד, אבל אין מה לעשות, המשכנו הלאה וקראנו לו בסרט עמוס. יונה הייתה אישה די בודדה בסופו של דבר. לא היו לה ילדים ועם אחותה היא לא הייתה בקשר. לא היה מישהו שהיה מחובר אליה עד כדי כך שיוכל לטעון לזכויות על האופן בו תוצג דמותה. בכלל, ניר לא אמר לי להיות יונה. הוא אמר לי: 'תהיי את, בהשראתה. תגעי במקומות האלה אצלך'".

יונה, צילום: ירדן תבורי
 
בין היתר היא חקרה את מיניותה וחוותה המון בתחום.
 
"בזה לא הרגשתי צורך להתנסות. חד משמעית לא. פשוט לא הלכתי על הכיוון הזה. היא הייתה כוחנית, מה שנבע מפגיעות מאוד גדולה, ולכן זה מיוחד כל כך. רואים את זה אצלה כל הזמן. לרגע היא כמו שרוך ולרגע שורטת ונושכת".
 
ויש גם את ההתנסות שלה באל.אס.די, שניתן לה כתרופה פסיכיאטרית ניסיונית במוסד לחולי נפש בטלבייה.
 
"היא אומרת שזה פתח לה צוהר בנפש, שהיא לא הצליחה לסגור. תחשוב מה זה ללכת בעולם עם קצות העצבים חשופים כל הזמן. זאת יונה. הכל נגע בה".
 
והיה לה גם פלירט אניגמטי עם הדת.
 
"ליונה היה קשר מאוד מיוחד עם אלוהים. זה לא נתון לוויכוח בכלל. ולקראת הסוף הייתה ממש התאהבות. בעצם, היא אהבה אותו כל הזמן".
 
הסרט בכלל לא מגיע עד השלב בו לקתה בסרטן והאופן האופייני רק לה בו התמודדה עם המחלה.
 
"ניר בחר להביא את הסיפור שלה מגיל 19 ועד 26. זה מה שהוא בא לחקור. את ניסיונו של אמן צעיר להיכנס אל לב הסצנה התל-אביבית. זה מה שהוא רצה להראות וזה מה שהוא הראה. הרי יונה לא הייתה בתחילה יונה. היא נבנתה להיות יונה".
 
איך התחברת לעובדה המעצבת בחייה שהיא גדלה ללא אב, אבל עם שרידי זיכרון שלו כגיבור מלחמה, כביכול.
 
"כל הזמן עבדתי ממקום של היעדר דמות אב. זה מה שהפעיל את יונה. הגעגוע לאבא. היתמות הזו. אז פשוט עבדתי משם. הלכתי למקומות האלה ואמרתי לעצמי מה אם לא היה לי אבא, מה אם הייתי מרגישה יתומה בעולם. איך הייתי מתנהגת. התחברתי למעיין הכאב הזה. לחוסר הזה. במציאות יש לי אבא, ברוך השם, הכל בסדר".





יונה (צילום: ירדן תבורי)




"ככל שאת צוללת את צריכה גם לדעת לצוף"
 
עכשיו, כשהסרט על המסכים, אנשים רואים אותו ונכתב עליו ועלייך כמעט הכל, יש לך כבר את התובנות שלך מהפרויקט?
 
"דבר ראשון, אני מלאה בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקי לשחק כזו דמות מדהימה, לעבוד עם במאי כזה מדהים ולעשות באמת יצירת אמנות. והדבר השני הוא האחריות שלי כשחקנית, מעבר לביצוע התפקיד בצורה האמיצה והכנה ביותר, זה לדעת שככל שאת צוללת, את צריכה לדעת גם לצוף. כלומר, גם לדעת איך לצאת מהדמות. תחשוב שבמשך חודש וחצי עברתי כל יום, בכל סצנה בסרט, דברים רגשיים מאוד חזקים שיונה עוברת. וכשאתה בצבע הכל כך רווי של התקופה הזו, אחרי זה פתאום להתרגל שוב לאפור של היום-יום, זה שוק לרגע. זה היה שיעור מאלף שלמדתי".
 
 התרגלת כבר ל"אבדן האנונימיות"? למעמד של סלב?
 
"ברור שזה מאוד נעים, ואני מקבלת פידבקים מאוד טובים. זה באמת מרגש כל פעם מחדש כשמישהו כותב לי משהו בפייסבוק או אומר לי משהו ברחוב. אני חושבת שכמו שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולא לרדת לנמוכים, כך עלינו לשמור על עצמנו ולא לעלות לגבוהים. עכשיו זו תקופה טובה, אבל אני זוכרת שהמציאות היא גלגל, וחשוב לשמור על איזון".
 
 אז את לא מנצלת את ההזמנות שאת בטח מקבלת נון-סטופ, לבוא להשקות, פתיחות, סגירות וכל אירוע שזז?
 
"בדיוק היום קיבלתי הזמנה לאיזו פרמיירה ואני שוקלת אם ללכת. השאלה היא מה אלבש...".