מחול - יוצרות מחול: יסמין גודר ורייצ'ל ארדוס

חוויית המחול נוצרת במגע האישי של שתי יוצרות נפרדות ושונות בזהותן האמנותית

יסמין גודר - LIE LIKE A LION

החיבור הבלתי מובן מאליו בין שתי יצירות מחול נפרדות ושונות שאני יוצר ברשימה הזאת נוצר למעשה משני גורמים שאינם בשליטתי: פסטיבל הנושא את השם "נשים יוצרות מחול בסוזן דלל", והזמן שחלף מאז הועלו השתיים בתחילתו של האירוע. אבל מעבר לכך, ומעבר להיותן של היצירות פרי אמנותן של שתי כוראוגרפיות שמסמלות עבורי התבוננות אישית מעמיקה אל מה שניתן לכנות "ביתי-מבצרי".

עולם התנועה של יסמין גודר כפי שלמדנו להכירו ב-15 השנים שעברו מאז שובה לארץ מניו יורק, עבר התפתחות מרתקת, ביצירותיה השונות, ויצר "שפה" מובחנת בתמונת המחול הישראלית. שפה המורכבת ממחוות וסממני ביטוי שונים של גוף ופנים, שיש בהם היבטים של מגדר הנשיות האנרגטית, הנעה במרחבי אישיים, פרטיים, או כנושאת מטענים חברתיים ופוליטיים, עם דרמטורגיה של איציק ג'ולי, שותפה ובן זוגה.

בקיץ האחרון היא העלתה את CLIMAX ,יצירה ייחודית במסגרת תערוכה של מוזאון פתח תקווה, שבמהלכה ביצעה קבוצת רקדנים מעין לקסיקון של השפה של גודר. היא עצמה הייתה בקרב הקהל שעקב מקרוב אחר המתרחש, כבוחנת לא רק את הביצוע אלא גם את השפה שלה.

באותם ימים היא כבר הייתה בעיצומה של הכנת יצירה אישית עוד יותר LIE LIKE A LION שהועלתה לראשונה בבכורה במהדורה השלישית של פסטיבל Airede jeu 2014, שביוזמת Les Subsistances, שבליון, צרפת. בכורת הערב המלא הוצגה באוגוסט 2014 במסגרת פסטיבל B-Mo tion שבבסאנו דל גראפה, איטליה.
יסמין-גודר01-יואב-בריל.jpg

LIE LIKE A LION (צילום: יואב בריל)

ההבדל בין מה שנוצר בפתח תקווה לבין היצירה האישית הוא בנקודת ההתייחסות של גודר עצמה אל השפה שהתוודעה אליה ואל קיומה, כפי שהסבירה בסוף המופע. זו הייתה אמירה מעניינת, אולי אף יותר מהכוונות המוצהרות ש"למרות אופייה המאוד אישי של היצירה, היא מתקשרת גם עם הצורך הלאומי חברתי להתגבר על חולשה ובכך מדגישה את התלות והחזרתיות אל הפחד קיומי כמניע לכך".

כי אכן, היסוד האישי הוא הכוח המניע שמחבר ישות מחולית חדשה מקטעים או רמזים של יצירות קודמות, אם בשימוש באבזרים או במילים ומשפטים פיזיים תנועתיים שאפיינו אותם. וניכרת בהחלט חוויה אישית של גודר במהלך החיבור המקורי הזה שהיא עושה, כשמסכת האריה מהמחול "אני רעה אני" שנוצר ב-2006 ואשר עליו כתבתי בין השאר ש"במידה מסוימת אני אפילו משוכנע כי לפנינו יצירה ליוצרים ולשותפיהם, יותר משהיא לקהל הרחב".

הפעם נראה כי גודר וג'ולי התגברו על מה שנראה לי כחוסם, ואולי גם בסיוע צבר החוויות מיצירותיה הבאות. אבל העלאתם ואיזכורם של חומריה הקודמים של גודר אינם אנתולוגיים באופיים אלא סינרגטיים, כלומר כאלה היוצרים ישות חדשה גדולה מסך מרכיביה, יחד עם תלבושות של אדם קלדרון, תאורה של עומר שיזף, וידאו בעריכת יונתן בר-אור וסאונד של אורן כהן.

וכך, היצירה החדשה מתקשרת נפלא עם קהל מגיב, כשהיא נעזרת במתן דסקל, מוזיקאי מחונן ורקדן נהדר לשעבר בלהקת בת שבע ואחר כך, בין השאר אצל גודר, ושמחתי לראות אותו כאן בסולו מרתק, ובנגינה מאולתרת, לבדו על הפסנתר או עם הוויולן משה אהרונוב, שנכנס עמוק לעולם התנועה של גודר ותרם נוכחות בימתית מקסימה, בנגינתו ובמנהגו.

"מצודה" - רחל ארדוס

על רייצ'ל ארדוס כתבתי בעבר כי היא "אחת היוצרות הישראליות המתמידות בעשור השנים האחרונות למצוא שפת מחול המשתנה ברוח הזמן והמקום, זה שבאותו מועד היא מצויה בו, או זה שמביא אותה אל מפגשי יצירה חדשים ושונים. היא יוצרת בארץ, שאליה עלתה מאנגליה, ונקלטה בה בטבעיות רבה".

ואכן יצירתה "מצודה" היא ביטוי של הזמן והמקום הזה, שבהם מצאה את עצמה אחרי כעשור, אך מבעד לפריזמה אישית של זוג פרטי הלכוד בתוך ריבוע מוגדר, מצומצם בשטחו ומוקף קהל. הדואט הועלה לראשונה במסגרת "פסטיבל מחול שלם" בירושלים, בליווי אמנותי של עודד גרף.

מצודה-1יגאל-אברהמוב.jpg

מצודה (צילום: יגאל אברהמוב)

הדואט הוא פיתוח מעניין של סולו קצר שארדוס יצרה במסגרת "תל אביב דאנס" באביב שעבר עבור יואב גרינברג, וכחלק ממופע משותף עם המוזיקאי תמיר שמעוני וההרכב DANSKY. בדואט המוזיקה המקורית הייתה של יואב עצמון שגם ערך את הפסקול. את הריבוע המקורי הקים אז ועתה אלון בירגר.

מצודה בהגדרתה המילונית היא "מקום סגור ומבוצר שנועד להגן על האנשים שבתוכו בפני תקיפה ולספק נקודת משלט אסטרטגית לתקוף את האויב.” אלא שה"אויב", אם יש כזה איננו זה המאיים על השוהים במצודה אלא דווקא הם עצמם, ובמקרה הזה מדובר בבני זוג – בביצוע הרקדנים יואב גרינברג וסתיו מרין.

החיבור והקרע ביחסיהם נתון בתוך הריבוע שאורך צלעותיו 2.5 מ' וכל אחת מהן מסומנת בשלושה ניאונים צבעוניים דקים. הקהל סוגר על ארבע הצלעות, בשורת כיסאות ועל כריות, במה שקוראים בשפה העממית "במרחק יריקה" מזוג הרקדנים, והמגע האינטימי שנוצר עם זוג הרקדנים שבפנים, הוא מרכיב מחושב ביצירה.

הדואט בוחן את שאלת החופש של אדם בביתו-מבצרו, בחברת בן זוג, או כשהוא מתבודד ממנו אבל תמיד אתו, לצידו, מחובר בגוף, בשאיפה להיפרד, בניסיון לשמר את כוח החיבור. זה נעשה בתנועה מהודקת מאוד, המתחילה באיטיות פנימית של כל אחד משניהם, עם החזרה האובססיבית על המילה "אנחנו", ואחר כך מתפתח לתנופה, לחיבוק, להיצמדות מכאיבה ולהיפרדות בלתי נשלטת, ועם טקסטים אוטוביוגרפיים.

עבור ארדוס הצמצום של המרחב שבו מתנהל הדו-שיח הזה מעמיד לבחינה את מהותו של הבית באקטואליה החברתית-פוליטית של המקום הזה והזמן הזה, כשהם מוגדרים במושגים של בית פרטי, או של בתים קולקטיביים "מתויגים" – שיכון, שכונה, כפר, קיבוץ, עיר, ארץ. אלה שלא היה אפשר להימנע מלראותם מבעד לפרטי והאישי, בביצוע המרתק של מרין וגרינברג, שהשוני באופי תנועתם ובאישיותם מעבה את מכלול הרעיונות הכוריאוגרפיים.

בסיכומו של דבר המפגש עם יסמין גודר והמבט האישי שלה אל עצמה, ועם רייצ'ל ארדוס ביצירה האינטימית יותר, יצר עבורי חיבור מרתק בין שפות מחול שונות ששואבות ממקור אחד, פנימי, ומאירות אותו ביצירתיות מענגת.