יצאתי מ"אי התירס" של הבמאי הגיאורגי ג'ורג' אובאשווילי ברגשות מעורבים. אהבתי את העובדה שהסרט מצליח לספר סיפור עוצמתי וכואב ללא מילים, בתמונות בלבד, אבל הרגשתי שקו העלילה המשני הוא קלישאתי ואף מקומם.

פרידה מילדות

סב ונכדתו יוצאים לכבוש אי בודד בגיאורגיה. האי הוא חלקת אדמה של דונם לערך. עשרות איים כאלו נוצרים בכל אביב על נהר האנגורי. הקרקע בהם עשירה במיוחד אך הם ייעלמו עם בואו של החורף. "למי שייכת האדמה הזו?" שואלת הנכדה את סבה, באחד ממשפטי הדיאלוג הספורים המופיעים בסרט. "לאף אחד, לאלוהים.", הוא עונה לה.
השניים, כמו שני פליטים, מגיעים לחוף בסירה רעועה. לסב ארגז כלי עבודה, לה בובת סמרטוטים בלויה. בובה זו תסמל את הילדות שממנה תיפרד הילדה במהלך הסרט.

תהיתי לגבי גילה. בסרט היא נראית כבת 16. אולם פרידה מילדות מתרחשת בגיל 12. אם היא אכן בת 12, עובדה זו מחריפה את בעייתיות הסרט. בעוד זרעי התירס, ששותל הסב למחייתם,  נובטים ומנצים, מנץ גם חזה של הנערה.

במקביל, חבורה של חיילים, ככל הנראה מאבחזיה, הרפובליקה העוינת הסמוכה, מפטרלים בסביבה בסירת מנוע. נקודת המבט שלהם תשמש את הבמאי לתיאור התבגרותה של הגיבורה. סירת החיילים מתקרבת כדי להביט על הילדה, אז נראים צילומי תקריב על חולצתה הרטובה, לאחר שהיא רוחצת בנהר. המצלמה מתמקדת גם בחלק החשוף של רגליה, בעיניה התמימות הכחולות. ושוב ושוב בחולצתה. האין זו פדופיליה?

לזכותו של הסרט יאמר שהשחקנית הצעירה שובת לב. חוסר מקצועיותו של הסב כשחקן ניכר, אך אין זה מפריע לאמינות. גידול התירס בחלקת האדמה הקטנטנה על אי בודד, ממחיש היטב את חיי ההישרדות הקשים שהגורל זימן לסב ונכדתו, ומסביר את חוסר יכולתו לשעות לצרכיה של הנערה הבודדה, לא רק משום שהוא גבר וקיים ביניהם פער דורות.

אי התירס (תמונת יח"צ)

למרות המינימליזם

הצילום של נופי הנהר, נהדר. הסרט צולם בפילם. זו בחירה תמוהה, רומנטית בעיקרה, משום שהיא מייקרת את עלויות ההפקה ולא בהכרח ניכרת לעיני הצופה. (הרי ההקרנה מתבצעת מקובץ מחשב, וכך מתבטלת כמעט, איכותו הייחודית של הפילם). מצד שני, אולי חומר הגלם היקר גזר על הבמאי חסכנות בשיטת צילומים, וזו ניכרת בסגנונו המינימליסטי של הסרט.

אי התירס (תמונת יח"צ)

למרות המינימליזם - סרט אילם, דל דמויות, ערוך במעט חיתוכים -  לא השתעממתי. סירות המשמר על חייליהן משני צידי המתרס (הגיאורגי והאבחזי) מעניקות לסרט את אופיו המתוח, ומעניינת במיוחד האלגוריה שמנסה הבמאי ליצור: האיים מופיעים לזמן קצוב. השפע שהם מזמנים יחלוף במהרה ויש לנצלו היטב. בדיוק כמו כל דבר בחיים.

סופים טרגיים מעמידים אותנו בפני השאלה "למה?" (ומי שמאמין באלוהים ישאל "אלוהים למה?")

לסרט יש אם כך אופי וחזון משלו, וחריגות זו היא יתרון, בטח בהשוואה למרבית הסרטים היוצאים למסכים. מי שיבחר לראותו יחווה חוויה מיוחדת.