לנדב לפיד הייתה קריירה קצרה וסוערת של כתיבת שירה. כ-100 שירים במשך כשלוש שנים. בין הגילאים 4 ו-7. ואז זה נפסק. לא שהוא זוכר כל כך את הפאזה הזו מראשית חייו, אבל גם בבגרותו הוא ממשיך לנהל דיאלוג ער ועקבי עם המילה הכתובה, הטקסט הפואטי, במדיות בהן הוא עוסק.
 
כבנו של הסופר חיים לפיד, ייתכן שיש כאן גם משהו גנטי, אבל עובדה היא שגם לפיד הבן עוסק בכתיבה ובין היתר פרסם ספר שמורכב מכמה נובלות, "תמשיך לרקוד" (2001). וגם בסרטיו יש לשפה ולביטוייה שונים מקום מרכזי. 

האמונה בכוח הפנימי של המילים

"בהחלט יש לי דיאלוג עם השפה בכל הדברים שעשיתי", הוא מאשר. "ספרים, כל הסרטים, הקצרים והארוכים. בכולם קיימים הטקסט, המילים. ב'השוטר' זה היה למשל באמצעות טקסט המניפסט. כך גם בסרט הקצר שלי 'הכביש'. הניסיון הוא לומר איזושהי אמת באמצעות שפה, מילים. היכולת או אי היכולת לתקן באמצעות המילים את העולם. הרעיון של האם ניתן לומר את הדברים והאם ניתן בצורת אמירתם גם להביא את האמת. ב'השוטר' הייתה למהפכנים את האמונה הנאיבית שאם רק נגרום לאנשים לשמוע את המניפסט, כלומר את האמת, הם גם יבינו, יתפכחו, השוטרים יסירו את מדיהם והעולם יתוקן.
 
"ב'הגננת' יש את האמונה שאם העולם רק ישמע את 'הגר' (אחד השירים שהוגה-הוזה גיבור הסרט הילד יואב, בגילומו של אבי שניידמן), הוא יבין. רק צריך להשמיע את השיר. זה פחות המהלך שעושה נירה (הגננת, אותה משחקת שרית לארי) במשך 90 הדקות הראשונות של הסרט. מנסה לגרום לכולם לשמוע את יואב, מתוך אמונה שמה שקרה לה יקרה גם לאנושות. האמונה בכוח הפנימי של המילים, ומצד שני ההתנגשות שלהן עם ההוויה. אלה מילים שלרגע הן אדירות בעוצמתן, ולרגע נבלעות, נעלמות, חסרות כל משמעות".
 
בסרט נירה (לארי) היא אישה בעלת משפחה, בעל אוהב ובן המשרת בצבא, עובדת כגננת בגן ילדים. היא חובבת שירה נלהבת, משתוקקת להיות משוררת ופוקדת בקביעות חוג בו מקריאים ומנתחים שירים. בגן בו היא עובדת לוכד את תשומת לבה ילד בן חמש, יואב (אבי שניידמן), שבין משחקי הילדות עם חבריו מדקלם מדי פעם שיר אותו הוא מחבר בעודו הולך-מסתובב מצד לצד במסלול רפטיטיבי.
 
"נירה נעזרת במטפלת (אסתר רדא) שלו כדי לרשום את שיריו הקודמים, בעודה עוקבת אחריו ורושמת את החדשים. בחוג השירה שלה היא מקריאה את שיריו כאילו היו פרי עטה וזוכה בתגובות נלהבות בדרך כלל. נירה מחליטה לטפח את כישרונו של יואב, בעולם בו הפכה השירה מצרך נדיר ואיש כמעט לא חפץ בה. היא מנסה להגיע לבני משפחתו וכשהיא נתקלת באדישות מצדם מחליטה נירה לגונן עליו מפני העולם שעלול להשחיתו ולא לאפשר לו לבטא את אמנותו הטהורה. אלא שהיא עושה זאת בדרך חריגה ומסוכנת". 

"הגננת" הוא לא רק על שירה, אלא בכלל על התבהמות הסגנון בשנים ואפילו בעשורים האחרונים.
 
"לגמרי. השירה כאן היא לגמרי סמל בעיניי. גם סמל לאמנויות אחרות, אבל גם סמל לאיזו רגישות. לא מזמן נערכה הקרנה של הסרט למורות. יש האומרים על הסרט שהוא קר, ועוד כל מיני מילים שנאמרות על קולנוע אמנותי, לרוב ממקום משבח. לעניות דעתי 'הגננת' הוא לא סרט קר. יש לו אולי לוגיקה של רגש משלו. אבל בהקרנה הזו היה הכל פרט לקור. הן היו סוערות. היו אלה שגינו את הגננת והיו מוכנים לצלוב אותה, ואלה שהרגישו בעצמן כמוה. אבל משני הצדדים עלתה השאלה מה עולה בגורלו של ילד רגיש, שברירי יותר בנפשו, ומה הסיכוי שלו לשרוד בחברה מסוימת, בעולם מסוים ובמערכת חינוך מסוימת.
 
"בסוף הסרט הילד פועל מתוך אינסטינקט הישרדותי. הוא מבין שאין לו סיכוי לשרוד בעולם הזה כמשורר - שזה נורא. משורר זה גם שם קוד ללהיות אחר, רגיש, חשוף, ושהדרך לשרוד היא להתמזג בתוך 'באילנדו', שיר הפופ הוולגרי נוסח קלאב-מד המושמע במלון באילת. ואתה מבין שבמובן זה השירה רק חוסמת. לא כל אדם רגיש כותב או צריך לכתוב שירה, אבל כל ילד רגיש או שונה עומד מול דילמות כאלה, וכמה מהם שורדים בתוך המערכת?".

 
"הגננת", צילום: אתיאל ציון

הילד פולט את שורות השירה שלו מתוך טראנס, באופן בלתי מודע, בעוד שבהוויה של הגן הוא נגרר אחר ילד אחר, חברו הטוב, וצועק יחד איתו במודע קללות בזויות של מגרשי כדורגל.
 
"יש שוני גדול בין האופן שבו אנחנו מתייחסים לשירה שיוצאת מפי הילד, ובין האופן שבו הוא רואה זאת. למשל, כשהוא שומע את המטפלת שלו מבצעת את השיר שלו, האם הוא מרגיש שזה רימייק לשיר שלו? האם יש לו בכלל תפיסה של יוצר, שהוא משורר, שזה שלו? האם אפשר בכלל לדעת עד כמה הוא אוהב את השיר? האם המילים האלה שיוצאות מפיו, באיזשהו שלב מתחילות ובשלב מסוים נגמרות, בכלל נאגדות אצלו לשיר?

"לגננת, לעומת זאת, יש תפיסת עולם מאוד טהרנית ביחס אליו. מבחינתה יש איזו מלחמה בחיים והשירה מנצחת. אבל הסרט לא בהכרח מקבל את השקפת העולם שלה. הוא מעלה שאלות על היחס בין השירה והקיום והחיים, והאם גם שיר הכדורגל הוא שירה? גם לו יש מילים. הם שרים על מכבי שהם שרמוטות מזדיינים, ואיתן נחמיאס גלס כותב לחיים נחמן ביאליק: 'הכניסני תחת כנפיך בן שרמוטה'. אז השרמוטה פה חוזרת. גם שירה גדולה כביכול מורכבת ממילות היומיום הגסות, והיא גם מלוכלכת וגם צריכה להיות נמוכה".
 
לא מזמן יצא הסרט "יונה", שאף בו ניכרת ערגה לשנות ה-70, בהן נולדת (ב-1975), בהקשר לסצנת השירה הרוחשת והגועשת שפעלה אז.
 
"באמת רק נולדתי אז, אבל יש בי געגוע, מדומיין לפחות, לתקופה שבה כל גחמה של משורר אדיר, כמו דוד אבידן, הייתה זוכה לפרסום. ואת אותן תחושות אני מרגיש כמובן גם לגבי קולנוע מסוים. אני מתגעגע לימים, שלא הכרתי כמובן, אבל בהם סרט כמו 'פרסונה', של ברגמן, היה סמל של דור. היום סרטים כאלה היו במקרה הטוב יוצאים בסרטי 'אורלנדו', מוקרנים בבית ציוני אמריקה ומחזיקים שבוע על המסך".

האם הבחירה בשרית לארי לתפקיד הראשי לא הייתה סוג של הימור? הרי היא החליפה קריירה ונעדרה מהארץ למשך יותר מעשור.
 
"לא הפריע לי שהיא לכאורה אנונימית, כי הרי מה שקורה בטלוויזיה למיטב ידיעתי - ואני לא מבין גדול בטלוויזיה - זה שהופעה במדורי רכילויות והשאלה כמה פעמים יזכירו את השם שלך וכמה רייטינג יש לזה, מהווים שיקול מכריע. לקולנוע יש עדיין את הפריבילגיה להתרחק מזה, והוא לא כפוף לזה. יש בו איזו חד-פעמיות.
 
"אני מאוד מאמין בחד-פעמיות בליהוק. ראיתי הרבה שחקניות לפניה, אבל את אותה תחושה של חד-פעמיות אף אחת מהן לא נתנה. נכון שהיא הרבה שנים לא במקצוע, אבל בכל זאת שיחקה פה ושם. גם היא קצת נבהלה, כי היא הייתה צריכה להופיע ב-72 סצנות, בכל סצנה בסרט. אמרתי לה: 'שחקי סצנה אחת 72 פעם'. אני מאמין בזה שכששחקן מבין את הדמות ונכנס לזה, הוא הולך איתה מהעמוד הראשון של התסריט ועד האחרון. בסוף היה לה נורא קל, כי היא סוג של 'הגננת', למרות שאין לה ילדים והיא לא גננת כמובן אלא מרצה לפילוסופיה בארצות הברית. יש לה את היכולת הזאת להשליך את הכל מאחורי הגב וללכת עד האבדון או עד הגאולה".

 
"הגננת", צילום: אתיאל ציון

אסתר רדא עושה בסרט תפקיד משנה, קטן אבל מרשים. איך נעשה הליהוק שלה?
 
"זה היה מזל. בתסריט הראשוני שנכתב המטפלת לא הייתה אתיופית. אלא שהייתי באיזו סדנה שאליה מביאים במאים והם עובדים עם שחקנים על סצנות מהסרטים שהם הולכים לעשות. אתה גם זוכה לזה שאתה יכול לראות כל מיני דברים ביחס לסצנה שלך, וזו הזדמנות גם לשחקנים, שיראו אותם, כמו באיזה אודישן. הייתה שם שחקנית אתיופית מצוינת אחרת, שעשתה את הסצנה בין המטפלת והילד. דרכה הבנתי שזו יכולה להיות אתיופית צעירה, אמביציוזית, נרקיסיסטית, שלא רואה אף אחד חוץ מאשר את עצמה. מצד אחד היא נבונה ופקחית ומזהה את יכולת השירה של הילד, אבל מצד שני משתמשת בה באופן מוחלט לצרכיה. אמנם יש בזה איזו קלישאתיות, אבל הבנתי שלהפוך את המטפלת לאתיופית, יכול להיות עוד איזשהו טוויסט מעניין.
 
"הסטיגמה של האתיופיות היא שהן קופאיות ב-Am:Pm, ובקולנוע הן נקשרות בדרך כלל, באופן טבעי, לסרטים חברתיים, על המצוקה וכו'. וכאן זו דמות עם הכי הרבה ביטחון עצמי, הכי מרשימה, הכי מלאה באהבה עצמית, בעלת הכי הרבה פאתוס וספקטקל. כוכבת הרוק'נ'רול היא אתיופית, שישר גורמת לגננת רגשי נחיתות. אז מי בכלל יכול להתחרות איתה על הפריים?! היא מקבלת את הסולו המטורף כשהיא יוצאת מהמים. היא ונוס השחורה שיוצאת מהמים.
 
"זה הצריך מישהי שיש בה משהו גדול מהחיים, ובאסתר רדא יש מיניות נשית לא פתיינית, אלא בעלת עוצמה אדירה נוסח גרייס ג'ונס. היו לנו כמה מועמדות טובות, אבל ברגע שדמיינתי אותה עושה את הסצנה בה היא יוצאת מהמים, היה ברור שזו רדא. יש בה כוח. היא חריפה. וזה התאים גם לכך שלא רציתי שתהייה כאן איזו בכיינות נוסטלגית על ימים של פעם, שהיו טובים יותר מאלה של היום. ואסתר רדא היא הכי דמות של היום. כזו שחוגגת את עצמה 24 שעות ביממה ורוצה לעמוד על כל במה בעולם ושכולנו נריע לה. הסרט מפנה לה את המקום, וגם בה יש כוח, פאתוס וכריזמה, שאתה לגמרי מבין אותה, שהיא רוצה את זה, ובצדק". 

"הגננת", צילום: אתיאל ציון

"גבר רואה שטויות בטלוויזיה ואשתו יוצאת למלחמה נגד העולם"
 
איך אתה מרכיב את השוטינג סקריפט? יש בסרט זוויות צילום והחלטות צילום יוצאות דופן.
 
"השוטינג מבחינתי הוא הרגע אולי הכי מרומם נפש בעשיית הסרט. זה הרגע שבו אתה אומר את המוזיקה של הסרט, את הטון שלו. סרט בשבילי עוד לפני סיפור ותסריט ורעיון, הוא איזו מוזיקה אתה משמיע בעולם, ואת המוזיקה שלי אני משמיע בעיקר בשוטינג. לכן אני עובד עליו המון זמן וחושב עליו המון ומתלבט איתו, מקבל החלטה אחת ואז משנה, וחוזר חלילה. וכמובן שאז נכנס הצלם שי גולדמן לעבודה, ועבדנו על כך זמן ארוך מאוד. אני יוצר שוטינג מאוד אמוציונלי, במובן זה שהמצלמה מביאה את פעימות הרגש שלי, של הבמאי, בתוך הסרט.
 
"אני יכול לתת דוגמה משוט שדיברו עליו לא מעט, אבל לא תמיד אמרו את הדבר שאני ראיתי בו. תחילת הסרט. בעלה של נירה ששוכב על הספה מתרומם ודופק את המצלמה. אז ידעו להגיד ניכור, הנכחת המצלמה וכו'. הכל טוב ויפה. אני הרגשתי דברים אחרים. זה האימאג' הכי מכונן בתקופה שלנו: גבר רואה שטויות בטלוויזיה, בערוץ 2. והגננת, אשתו, יוצאת למלחמה נגד העולם, הכולל גם את הקרובים אליה ביותר, בהם בעלה. היא יוצאת נגד הוולגריות והשטויות ולא יכולה לראות את המורכבות פה, שרוב האנשים קוראים לה שגרה. והמצלמה תופסת ברגע הזה את נקודת מבטה ולא מסוגלת לעמוד בזה.
 
"כל פעם שהבעל מדליק את הטלוויזיה על ערוץ 2, משהו צריך לרעוד. כמו איזו רעידת אדמה. המצלמה מבטאת רעד אמוציונאלי. איזו זעקה. יש משהו במכה למסך שכאילו אומר: אל תחשבו שאתם מוגנים, שאתם טובים יותר, שאתם רואים דברים אחרים. אתם רואים את עצמכם.
 
"כך שבשוטינג יש לא רק ממד שכלתני אלא גם ממד מאוד אמוציונאלי. המצלמה הכי דומה בקולנוע לכתיבת שיר. כשלמדתי ב'סם שפיגל' הייתי מצלם הרבה סרטים, ותמיד כשהייתי כותב את השוטים, במקום הפירוט הטכני היבש שלהם, הייתי כותב למשל: 'גבר יושב באוטו. העולם הוא מקום בלתי נסבל'. רציתי להזכיר לעצמי את המחשבה הרגשית שהובילה אותי לכתוב את השוט,  כדי שכאשר אגיע לסט, אוכל לשחזר את הרגש שהשוט הזה אמור לייצר".

הבירוקרטיה של סצינות הסקס
 
אתה מנהל דיאלוג מרתק עם עירום, גברי ונשי, בסרטיך.
 
"אני לא יודע איך עושים סצנות מין. אף פעם לא עשיתי סצנת מין טובה, גם כשהיא כתובה בתסריט. המין זה משהו שמאוד קשה לי לצלם. קראתי שפולנסקי אמר לפני כמה שנים שהמין באינטרנט, הפורנו חובבים הזה, הרג את סצנות המין בקולנוע. לפחות הקולנוע יכול היה להביא בסצנות הסקס משהו שלא היה קיים בחיים, והיום כל זוג מקליבלנד, או מפתח-תקווה, יכול לשים מצלמה או אייפון בחדר, ואז להעלות את זה לאינטרנט. וקשה אחרי זה לבוא ולעשות סצנות סקס בסרטים.
 
"אבל עירום בעיניי מרתק, אפילו לא מיני או חצי מיני. ועוד יותר עירום גברי. אני מניח שזה בגלל שזה משחק עם הציפיות של הקהל, שרגיל לראות את החזה הנשי, אבל לראות גבר שחוזר, נועל את הדלת ומתפשט מול המצלמה, יש בזה עדיין משהו מוזר. יש גם משהו בעירום, שהוא סובב את הקיר שבין דמות לשחקן. כשאתה רואה את שרית לארי לבושה או את ליאור רז לבוש, אז אתה יודע שהוא בעלה, איש התעשייה האווירית, והלבישו אותו בבגדים האלה והאלה. אבל כשאתה רואה אותו עירום, אז הדמות שלו עירומה אבל זה גם ליאור רז עירום. אין עוד עור לקלף.
 
"אני מאוד מחבב את הבירוקרטיה של סצנות הסקס. למשל, ברגע שבו נירה והמורה שלה לשירה רוצים לשכב בסטודיו שלו על הרצפה, המורה מתקשה לחלוץ את הנעליים ולהוריד את המכנסיים, תוך שהוא יושב על הרצפה ואמור גם להמשיך להתלטף ולהתנשק איתה. הרבה גברים אמרו לי שהם מכירים את הסיטואציה. אני חושב שהרגע הזה נורא יפה, הוא מהחיים. אלה רגעים שבדרך כלל חותכים בסרטים. אני חושב שהם נורא מעניינים".

נדב לפיד מביים את שרית לארי, צילום: אתיאל ציון

"אני אמא של הבמאי ואני מחליטה"
 
איך עובדים עם אמא (ערה לפיד, עורכת בכירה, עתירת קרדיטים, משנות ה-70 ועד היום)?  
 
"זה אכן משונה ולא תמיד פשוט. עברנו יחד הרבה, כבר מאז 'השוטר'. כשאתה עושה סרט, אתה עובר דרך ארוכה, מלווה בהרבה אנשים, משוחח איתם ומתקיים דיאלוג. לפעמים אתה לא מסכים איתם ומנסה לשכנע, אבל תמיד יש את הרגע הזה, שקורה כמעט על כל סט, שבו אתה נאלץ להגיד את המשפט: 'זה יהיה ככה כי אני הבמאי ואני מחליט'. כך אני אומר גם לאמי, שעונה לי: 'אבל אני אמא של הבמאי ואני מחליטה'. אז זה באמת מוזר.
 
"עריכה זה תהליך שאי אפשר להיות בו מנומסים ופורמאליים, וצריך כמה שיותר מהר להיכנס לתוך הקרביים של הדבר, כי חוסר כנות תמיד רואים על המסך. ואני ואמי מכירים מספיק שנים כדי שנוכל ללכת ולהיכנס ישר לתוך הדברים. ובמובן הזה יש לי סוג של יתרון".
 
קל יותר לפצוח בקריירה קולנועית כשאתה "נסיך תעשייה", בן ואחיין (גם דודתו טובה אשר עורכת) של?
 
"מעולם לא הרגשתי פריבילגיות נסיכיות כלשהן. מבחינתי, הדרך הזו קשה לאין שיעור. אני הורג את עצמי על כל סרט שאני עושה. את האחרון גמרתי עם פריצת דיסק מזעזעת, בגלל כמות המתחים האינסופיים שליוו אותו. מאז 'סם שפיגל' ועד עכשיו אני עובר דרך שבה אני יורק דם ועוד דם ועוד דם. ושום דבר לא מבטיח לך כלום. התסריטים שלי תמיד נהיים אתגר, וזה קרב עד שהם מאושרים, כי אלה תסריטים קשים ואנשים בשלבי אישור התסריט נוטים לאיזו חששנות ושמרנות. תמיד יש קרבות ומאבקים, לנסות לשכנע כל פעם מחדש. כך שאני לא מרגיש בן למשפחת אולגרכים של הקולנוע פה".

"לי אין ולא היתה מעולם פנטזיית הוליווד"
 
הרגיש לך טעם של ניצחון מתוק כשהסרט זכה להיחשף לראשונה בפסטיבל קאן? הרי חיית בצרפת כשנתיים וגם למדת שם ספרות צרפתית.
 
 "לגמרי. אני יכול להגיד שחייתי בצרפת בתקופה משמעותית בחיי, מה שנתן השראה גם לסרט הבא שלי. זה היה זמן קצר לאחר שסיימתי את השירות הצבאי. הייתי צעיר, לא הכרתי אף אחד, חייתי - בלי להיכנס לרומנטיקה - חיים מאוד משונים, מנותק מכל מסגרת, די בעוני ועם עבודות מוזרות. הייתי אף אחד מוחלט ועברתי את כל החוויות שעובר זר במדינה שאינה שלו. ומדובר באישורי עבודה ולחכות שעות מול כל מיני לשכות המהגרים.
 
"אני מניח שזרים בישראל מכירים את החוויה להיות נתון לשרירות לבם של כל מיני פקידים במשרד הפנים, שרואים בך איזה טפיל שבא לגנוב כסף מהרפובליקה וכו'. ולכן מבחינתי, לחזור לצרפת – מקום בו גם ראיתי הרבה סרטים ושם התעצבה התובנה שלי שאני רוצה לעשות קולנוע – כאשר סרט שלי מוקרן שם, זה באמת מרגש וסוג של סגירת מעגל, למרות שמעגלים לא נסגרים למרבה השמחה, כי הסרט הבא שלי יצולם בצרפת".

נדב לפיד וצוות הסרט בפסטיבל קאן, צילום: נחום מוכיח
 
 הכוונה ל"מיקרו רוברט" (בתרגום: מילון כיס). אחרי שני סרטים שמשאירים טעם של קולנוע אינדי, אין לך חשש לגדול מהר מדי, להפקה בינלאומית גדולה (בתקציב של ארבעה מיליון יורו).
 
"לי אין ולא הייתה מעולם פנטזיית הוליווד. כשהייתי עם 'השוטר' בפסטיבל ניו-יורק, הרבה אמרו לי, אתה חייב להיפגש עם סוכנים אמריקאים. היו כמה שיצרו איתי קשר, בהם סוכנת גדולה, של סופיה קופולה נדמה לי, שאמרה לי שהיא יכולה לנסות לדאוג לכך שאביים איזה תסריט נורא טיפשי שמסתובב, שאולי ישחק בו אל פצ'ינו. לא הבנתי למה אני צריך לביים תסריט נורא אידיוטי, ועוד עם אל פצ'ינו. זה לא נשמע לי הכי מפתה. זה כנראה גם קשור לכך שמבחינה תרבותית אני פחות מבין ופחות קשור לקולנוע האמריקאי. אני לא צופה באוסקר ובקושי יודע מי זוכה בו. אין לי שאיפות בתחום, אני לא רוצה להגיע ל'סטודיוס'. הייתי בכל העולם, אבל בלוס-אנג'לס לא ביקרתי.
 
"הסרט הזה נולד ממקום מאוד אותנטי, לא מתוך שאיפה להפוך לבמאי בינלאומי. בעיניי מאוד מכובד לעשות סרטים בתקציב נורמלי ולצלם אותם באלנבי. אני מאחל לעצמי לעשות זאת כך כל החיים. אבל פה כאמור זה קשור למשהו ביוגרפי, על התקופה בה הייתי נע ונד ברחובות פריז, מתוך רצון מאוד גדול לברוח מישראל ומהישראליות ולהפוך את עצמי לצרפתי, שזה הסיפור של הסרט. וזו גם עבורי דרך לדבר על ישראל, כשהחיים שלי עובדים הרבה פעמים על המתח הזה, של פריז-תל אביב, צרפת-ישראל, אירופה-מזרח תיכון. מבחינתי זה הסרט הכי על ישראל שאני עושה. כמו שלפעמים, כדי לראות את כדור הארץ צריך להתרחק לירח. כך לפעמים, כדי לראות את תל-אביב צריך להתרחק לפריז".    
 
לא הספקת לסיים את סבב הפסטיבלים העולמי של "הגננת", והנה אתה בדרך לפסטיבל ברלין, אליו התקבל סרטך הקצר "למה?"
 
"הוא חלק מפרויקט של 'סם שפיגל' והלוואי וכל סרטיי ייעשו בדרך הזו. הפרויקט נקרא 'מכתבי אהבה לקולנוע', ופנו לתשעה במאים בולטים. אני הייתי האחרון שפנו אליו, בגלל שהייתי מאוד עסוק עם 'הגננת', ולא היה ברור אם יש מספיק זמן לעשות את זה. ואז נתקלתי באיזה סיפור שמישהו סיפר לי ואמרתי בוא נעשה את זה. עשינו פרה-פרודקשן של תשעה ימים, וזה היה מטורף לעשות את זה בכזה חיפזון. ואז אנשי פסטיבל ברלין ראו את הפרויקט והחליטו לקחת ממנו את הסרט שלי, שזה מאוד נחמד. הסרטים שלי בדרך כלל ארוכים, אורך 'הגננת' שעתיים. וזה סרט של חמש דקות".