כשהדברים נכתבים רץ עדיין המופע האחרון של פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית, מופע מחול פלמנקו  הפלמנקו של מריה חונקל מספרד. זהו המופע ה-14 בפסטיבל שהחל ביום רביעי. אולי החשוב ביותר הוא לצטט את דבריו של מייסד הפסטיבל ומנהלו  ליאוניד רוזנברג שכבר קבע שבשבוע השני של פברואר 2016 ישוב הפסטיבל לאילת. 

זהו הפסטיבל העשירי וצריך לציין כבר בפתח הדברים שהחתום על הדברים האלה ממיר את תפקידו כמנחה הפסטיבל בתפקיד המבקר המסכם.  ולמרות המרת התפקיד דווקא אני, שמלווה את הפסטיבל מיומו הראשון בשנת 2006 ועד היום, יכול לומר שפסטיבל אילת הוא סיפור הצלחה השנה.

תבליני אקורדונה

הצלחות אמנותיות רשם הפסטיבל זה כבר, למעשה מיומו הראשון, אלא שהצלחות העבר היו על פי רוב נחלתם של מעטים שצפו בכל המופעים,  היו מופעים לפני אולמות מיעוטי משתתפים מסיבות כאלה ואחרות. הפעם זה כבר לא קרה. האולמות על פי רוב היו מלאים ובמופעים מסוימים האולמות היו מלאים מאוד, ובצדק.

ולעצם העניין. את הפסטיבל פתחו שישה זמרים מתוך ההרכב "סולני הקול מקלן" כותרת המופע היה "תפוס את הלילה" (העברה של המושג הפילוסופי- תועלתני Carpe Diem) לשעת לילה מאוחרת. וממציא המופע,  המלחין והזמר פביאן המלמן ליקט שירים ופרקי תפילה של מלחינים מן התקופות המוקדמות: באך, ראמו, בירד וג'זואלדו דרך יצירות רומנטיות של ברהמס ורגר ויצירות חדשות יותר של פולנק, אלפבן, היידלוף וכאמור המלמן עצמו.
המוזיקה נשמעה מעובדת היטב, לפרטי פרטים מבוצעת בדייקנות ובקפדנות והתוצאה  מרגשת יותר במוזיקה החדישה ופחות ביצירות המוקדמות.

באותו ערב תפסו את הבמה, כאן יותר נכון לומר כבשו - אבל בדרכי נועם – את הבמה חברי אנסמבל אקורדונה, ששבו לארץ לאחר הפוגה בת שש שנים מאז ביקורם הקודם. מרקו ביזלי הזמר, השר ומחזיק בידו מחברת פתוחה לאורך כל המופע ואיתו הרכב של שבעה נגנים ורקדנית בהדרכתו של גואידו מוריני אשר על המקלדת, הורידו את המוזיקה המוקדמת ממרום מגדלי השן של החוקרים למיניהם לקומת הקרקע תוך שמירה על איכות. אלא שהאיכות  כאן באה עם נשמה גדולה.

 בתכנית הראשונה חברי אקורדונה ציירו בצבעים חיים את נפולי האהובה משוחררת מכבלי ה"מאפיה" למיניהם. מוזיקה פשוטה שיוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב, פשוט כך. אין פומפוזיות של זמר טנור המפגין את יכולתו החד פעמית, ובעיקר אין תחושה של מאמץ ורצון להראות לנו עד כמה אנחנו אמנים גדולים. אבל הם כאלה ובכך יופיים.

למחרת שבו ה"אקורדונים" וביזלי בראשם, למרכז הבמה בתכנית כרונולוגית שתיעדה מוזיקה איטלקית מימי קצ'יני ומונטוורדי ועד לקינוחים ה"טרנטליים" שעלו במוחות הקודח של ביזלי עצמו. אותה לווית חן שלוותה את המופע הנפוליטני נמשכה גם כאן  ועשה מה שמוזיקה כזאת צריכה לעשות  לקרב רחוקים. כי עדיין רוב הקהל מרגיש ריחוק מן המוזיקות המוקדמות, אבל כאמור, לא כשהיא מתובלת היטב בתבליני אקורדונה.

מופע המחול של מריה חונקל (תמונת יחסי ציבור)




הרכב חי  ונושם כאיש אחד

הפסנתרן הצרפתי אריק לה סאז' היה הרסיטליסט השנה בתכנית שכללה שתי סונטות של בטהובן (אופ' 21 ואופ' 30) ושתי יצירות של שומן. עומק חוויתי הורגש, אם כי בשניות מסוימות הטכניקה עצרה את הרצף ההבעתי.

את אירועי היום השני חתם קונצרט  ראשון בישראל של קאמרטה ז'נבה , תזמורתו של המנצח והפסנתרן הישראלי דויד גריילסאמר. גריילסאמר, כדרכו – לפחות בבית התזמורת בשוויץ -  מציע בכל תכנית של יצירות שאנחנו, צרכני המוזיקה בישראל, איננו רגילים לקבל בקונצרט קלאסי אופייני.

הפעם חברו לתכנית קטעים מאופרה של מארן מארה הצרפתי מן המאה ה-17, סימפוניה מוקדמת (29) של מוצרט, "הסתעפויות" של המלחין היהודי ג'רג' ליגטי שהלך לעולמו לפני עשר שנים וקונצ'רטו לצ'לו של היידן. למן הנפת השרביט  הראשונה היה ברור שלפנינו לא "עוד תזמורת" אלא הרכב שנושם, חי ומתלהב כאיש אחד. ההרכב הבינלאומי (שכולל ארבעה נגנים ישראלים) כולל מוזיקאים ששולטים בכל טכניקות הפקת הצליל, מחליפים כלים במהלך הנגינה, מחליפים סגנונות נגינה והכל נעשה לכאורה בקלות וביופי ללא שובע.

"הנגנים מתפקדים כמי שמחוברים למערכת עצבית אחת" אמר אחד המאזינים וזו באמת היתה התחושה. קבוצה של נגנים שכל שנייה חשובה להם כאילו חייהם נגזרים  אבל מתוך תחושה טובה.  למרבה הצער נהמת המזגנים הסתירה את ה"פיאניסימו" המעודן שמבקשת היצירה של ליגטי, אבל גם בחסרון זה לא היה כדי למעט בחוויה.

על אלה נוספה נגינתו רבת הצבעים  של הצ'לן סטיבן איסרליס,  את הקונצ'רטו בדו מז'ור של היידן, שנשמעת כנגינה מעולם אחר, סטנדרטים שאינם מוכרים, שלמות עטופה ברוך. לכך הוא הוסיף את הנוסח שלו ל"שירת הציפורים" הקטלונית, להיט צ'לני ידוע מימי פבלו קזאלס האגדי והקהל לא ידע את נפשו.

ביום שלמחרת, שבה התזמורת לבמה ושוב בתכנית שאינה  קורצת לקהל או לקופות:  יצירות של פרסל, ראמו, מוצרט ובוקריני. כאן מתחו חברי התזמורת, לרבות גריילסאמר עצמו, את קו הגבול של המסורת התזמורתית כאשר חלק מגני התזמורת מחליפים כלים, ויולנית הופכת לחליליתנית, נגני הקרנות נושפים  בפיות הקרנות ומפיקים רחש של נשיפה (מעין רוח) שמדמה את הפרק הסוער ביצירה של ראמו.

ביצירה של פרסל, הפך נגן הקונטרבס לנגן ג'אז כאשר גריילסאמר טוען מול הקהל כי ב"עידן הבארוק, חילופי כלים היו עניין שבשגרה. גריילסאמר עצמו כסולן בקונצ'רטו ק' 271 של מוצרט, בחר לנגן קדנצה מקורית שהיו בה לכאורה כל תולדות המוזיקה מימי מוצרט ועד ימי בולז תוך קריצה למוזיקת הג'אז.

טהרנים, ובעיקר מורי הפסנתר  מן הסתם, לא אהבו את החריגה החריפה מן המסורת. אני חייב להודות שמתיחת הגבולות הקלאסיים נדמית בעיני להוספת תבלין חריף  למוצרט ולעניות דעתי מוצרט לא התרגש מן התיבול.




סטיבן איסלריק (תמונת יחסי ציבור)




שפוטים של האנגלים

רביעיית פיצוויליאם מאנגליה השתתפה אף היא בשתי תכניות. בראשונה ניגנה את "שבע המלים אחרונות של ישו על הצלב" של היידן, יצירה גדולה וארוכה שבה תשעה פרקים האמורים לתת  ביטוי מוזיקלי למילים האחרונות של ישו. דרמה גדולה אין במוזיקה הזאת אך  פיוט לעומת זאת כן בהחלט. ה"פיצווליאם" השלימה את חלקה בתכנית עם הרביעייה מס' 3 של שוסטקוביץ' בביצוע  שהותיר את הקהל כולו כ"שפוט" של האנגלים ובצדק. דיוק, עידון, יופי ודרמה, נבעו מן היצירה לאורכה. 

בקונצרט השני של ה"פיצוויליאם" נפגשו חברי הרביעייה עם מירה עוואד  ועם המלחין חביב שחאדה שניגן  בעוּד עיבודים שלו לשירים שלה. הקונצרט זכה לכינוי "מזרח ומערב" וחברי הרביעייה ניגנו יצירות של פרסל ועיבודים לשירים של פרסי גריינג'ר.

עריכת הקונצרט הזה נראתה תמוהה, עיבודי פרסל לרביעייה גם כשהנגינה הצטיינה,  נשמעו צפויים וחוזרים על עצמם. באותם פרקים בהם עוואד הצטרפה  המצב לא השתפר למעט באריה הגדולה של דידו מתוך "דידו ואניאס" "כשאשכב באדמה".

נגינת שיריו של גריינג'ר נשמעה קצבית יותר אבל  עדיין לא משכה את המופע כלפי מעלה. רק השילוב של נגינת שחאדה ונגינת הרביעייה, זמרתה של עוואד בשיריה (בעיקר "בהלוואן" ו"חביבי" שבהם היה לעוד תפקיד פעיל) היטיבו עם הקונצרט. לפתע המופע התעורר לחיים והמוזיקה החלה לעשות מה שמבוקש ממנה, לעורר תחושות, טעמים. הרביעייה המערבית, העוד והזמרה הערבית מצאו את עצמם שלובים.

    רביעיית המיתרים פיצוויליאם  (יח"צ)
 

מפגש צ'לנים

אירוע פסטיבלי מרתק סיפק המפגש בין הצ'לנים הלל צרי ופרנסואה סאלק, סולני הקול מקלן, הזמרות רוזמרי דנציגר וקליר מגנאג'י . במרכז התכנית: "מתוך החשיכה", קנטטה  של ג'וליאן מרשל, למלים של המשוררת גרטרוד קולמר, שנספתה בשואה.

קולמר, שחוותה את עוצמת האכזריות הנאצית בכמה וכמה צורות, בחרה בשירה כמפלט ולא כתיעוד פיוטי. הקריאה של הטקסטים שלה מתוך הכרה וידיעה של גורלה, מעצימה את חווית הקריאה ואת הזעזוע של הקורא וביתר שאת של המאזין המקשיב לקנטטה של מרשל.

אנסגר היימן ניצח על ההרכב וחלקם של כל השותפים  הפך הביצוע למרגש במיוחד. עוד באותו קונצרט ניגנו צרי, סאלק, והצ'לן הצעיר אורי רון  את "רקוויאם" של דוד פופר, מלחין יהודי מן המאה ה-19. ארנון ארז ליווה בפסנתר ביצירה שהיסוד העיקרי בא הוא ההצדעה למוזיקה הרומנטית המובהקת.

סאלק היטיב לנגן את הסוויטה הראשונה לצ'לו יחיד וקלייר מגנאג'י הובילה הרכב מנצח ב"בכיאנס ברזילייראס" מס' 5  - הלהיט הגדול של המלחין הברזילאי הייטור וילה-לובוס.

מוזיקה קאמרית במיטבה ועוד

קונצרט נוסף, קלאסי מובהק במהותו, הגישו הכנר יהושע אפשטיין, הפסנתרן ארנון ארז והצ'לן הלל צרי. שלישיות מוקדמות של מנדלסון ושל ברהמס ושני קטעים לצ'לו ולפסנתר של שומן. נגינתם של ארז וצרי בהרכבים שונים מוכרת ברמתה הגבוהה, אך את אפשטיין, המתגורר בגרמניה, לא שמענו כאן כבר יותר משני עשורים ומה ששמענו כאן היתה מוזיקה קאמרית במיטבה.

קונצרט ג'אז בפסטיבל הפגיש את החצוצרן הקנדי ינס לינדמן והישראלים קטיה טובול בפסנתר, חגי ביליצקי בבס וגלעד דוברצקי בכלי הקשה. לינדמן בחצוצרות שונות הכין תכנית של סגנונות ותקופות והקונצרט, שנראה לכאורה דידקטי, היה למפגש איכותי מרשים.



שם טוב לוי והקשתניות (יח"צ)

כזה היה גם המופע של שם טוב לוי ושלוש הקשתניות יעל ברולסקי בכינור,  יעל פטיש בוויולה ושירה מני סרור בצ'לו, שהתארח בפסטיבל. העיבודים החדשים של לוי לשיריו (ולקטעים קלאסיים אחרים על פי בחירותו וטעמו) ושלוש הנגניות שמשתתפות גם בשירה מזרימות צבע חדש ורעננות לשיריו הקלאסיים של לוי.

בסופו של דבר הפסטיבל העשירי הוא סיפור הצלחה.