נכון שכולם אוהבים שירים שמחים, אבל מירב השירים שנכתבים, פה ובכל מקום, הם עצובים. שירי אהבה, אתם יודעים.
במיוחד מתמחים בכך יוצרים גברים (לפחות מזווית הראיה שלי, הגברית). כשרע להם, הם במיטבם. מלנכוליים לתפארת. ולא צריך להרחיק עד אסף אבידן, שעושה קריירה בינלאומית מפוארת ממערכות היחסים בהם נשבר ליבו. דניאל סלומון ניסח את זה קצת קודם, ב"רבות הדרכים", אלבומו השני (מהראשון, להזכירכם, זכור במיוחד "עדיף").
במרחק עשר שנים מאז צאתו, קל לאבחן שהכנות הרבה, הנכונות להיחשף והפגיעוּת האמיצה ששידרו עשרת הבלדות הרגישות הכלולות בו, סללו את הדרך להזדהות ולאמפתיה עם ייסורי האהבה של סלומון הצעיר (31 אז) והפכו - ביחד עם הלחנים הרכים, המעודנים והכובשים - את האלבום כבר עם צאתו (ינואר 2005) להצלחה גדולה שקיבעה את דמותו ומעמדו כיוצר וכמבצע.
דואט פרידה על זמני
איך זה שלא חשבו על זה קודם וחיכו עד שסלומון ינסח מלים מדויקות שאי אפשר לעמוד נגדן, כמו: "אהבה, פתאום היא מתפרצת כמו להבה/ היא תשרוף את כל מה שהיית/ היא תשרוף את כל מה שאתה/ אהבה, פתאום היא מתפרצת מה היא רוצה?/ היא רוצה את כל מה שהיית/ היא רוצה את כל מה שאתה" ("אהבה" שפתח את האלבום). מלים שנוגעות בצלקות הכוויות מהלהבות שניצתו בלב כל אחד ואחת מאיתנו.
שיר הנושא היה היהלום שבכתר. כבר עם צאתו הוא הראה סימני עמידות וניצני קלאסיקה כדואט פרידה על זמני. "רבות הדרכים לאהוב אותך/ ארוכה ביותר הדרך לשכוח/ אהבנו עמוק/ אהבנו פתוח/ אבל הכי בטוח זה מרחוק...". הוא שר לה, והיא דנה עדיני, אז אלמונית לחלוטין, שרה לו. והרכילות המוספת, בדבר היותם זוג אוהבים, רק העצימה את כוחו והשפעתו ואף שברה לכולנו את הלב כשהתבשרנו כשהם כבר לא.
כמו נבואה שהגשימה את עצמה: "בכל סיום יש התחלה של משהו חדש/ ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש/ האהבה שלך אלי היתה לאזיקים/ סגורה בתוך קופסה/ נשארת תלויה כמו בובת חוטים/ הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן/ רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?". מי לא עבר את זה, הרגיש אבוד, העולם מתמוטט עליו, לפחות פעם בחייו.
דנה עדיני ודניאל סלומון (צילום: דנור גלזר)
היא מנמיכה קול, הוא מגביה
נעזוב את הרגשנות. היא לא התייצבה לפתיחת סיבוב העשור ל"רבות הדרכים". במקומה התיישבו עשרה נגני כלי מיתר – כנרים, ויולנים ומאיה בלזיצמן אחת, עם הצ'לו המכשף שלה. הרכב שהוא חלומו הרטוב של כל רומנטיקן. תמיכה לנגניו הקבועים של סלומון, אלון כרמלי בקונטרבס ומתן אפרת בתופים, דואג להנחית את המוזיקה אל קרקע המציאות, לבל תפליג על ענני הקשת (שהרי גם הפסנתר הוא כלי מיתר).
בשילובים שביניהם הוקדש החלק הראשון של המופע, בעיבודים ובתזמורים של חתן השמחה עצמו, לאלבום ככתבו וכלשונו וכמעט כסדרו. כשהשירים מזמינים שוב ושוב למצוא משמעויות נסתרות-דאז. "אהבה" ו"ספרי לי", "אין לך הגנה" ו"עשן בעיניי" (רק עם בלזיצמן שמאזנת את העצב בצבעים אופטימיים). דילוג ל"מיתר קרוע" שנכתב והוקדש ל"מכשפה" ענבל פרלמוטר (וזכה לסערת נגינה של פסנתר וצ'לו) ו"אין כמו האהבה שלך" שנטען באנרגיות רגש וביצוע.
ואחרי "פעם", "אחרת" ו"מה את נושאת", עלתה עדיני, דקת גזרה, בשיער אסוף ובשמלה שחורה הדורה, והיום פרסונה בימתית בשלה, לדון מחדש בדין וחשבון ובפירוק הזוגיות והאהבה של "רבות הדרכים". היא כמעט לוחשת, מנמיכה קול, הוא מגביה, כמעט צועק, וכולנו נצבטים שוב באהבה כאילו לא עברו עשר שנים.
הדואט נדחה ממקומו באלבום (שיר חמישי) לסיום החלק הראשון רק כדי לפתוח את חלקו השני של המופע, לאיחוד הכוחות המחודש של דניאל ודנה, עם שירים חדשים ועם גרסאות שלהם לסטנדרטים מפרק האהבה בספר השירה הישראלי. אז אולי הם כבר לא זוג אוהבים, רק פרטנרים ועמיתים למקצוע, אבל שניהם מודעים היטב לייחודיות החיבור ביניהם, לקסם וליפי שיתוף הפעולה שלהם. נקיים מרגשות הם פנויים להשקיע באמנות.
חיבור יפה של עבר, הווה, עתיד
"עכשיו מול המראה/ כבר שנים תמיד אותה השאלה/ מי היא זאת המביטה בי חזרה/ האם באמת אוכל לדעת את התשובה", כותב סלומון ב"מול המראה", אחד משני דואטים חדשים שמבשרים את האלבום המשותף הבא שלהם. עדיני שואלת במקומו וגם משיבה: "חשוב שהגעת/ כל כך חשוב שאתה פה/ גם אם נדמה שזה לרגע/ ואז נדמה שדווקא לא/ אני מנשקת את שפתייך/ אתה מנשק לי את הלב/ ולמרות שזה שורף לי/ כל כך קשה לי לסרב/ והפנס שבי נדלק בחשיכה/ רק אם אראה אותי, אוכל לראות אותך". הרבה עצב וקורט נואשות. היא שרה הוא מלווה בפסנתר, שניהם לבד.
ומיד אחריו "אהובי", הראשון שלהם ביחד מאז "רבות הדרכים". והוא כבר דיאלוג שנשמע כדואט אוהבים שנפגשנו לאחר שנים ואינם רוצים שוב לאבד אחד את השנייה - ממש כמו שיאו של מחזמר שטרם נכתב. ואולי כן, רק שאיננו יודעים.
כרמלי ואפרת מצטרפים בקונטרבס ובתופים לעדיני ולסלומון בפסנתר, לשורה של גרסאות משותפות ללהיטים מוכרים: "מישהו לרוץ איתו" שחיבר סלומון כשיר הנושא לסרט (2006) שמדגים את השילוב המושלם ביניהם; "קרן שמש מאוחרת" של שלום חנוך, לא בנוי כדיאלוג בין גבר לאשה, אבל מקבל פרשנות איטית ומשובבת; "שוב" של שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מלים: דפנה עבר הדני), אחד הדואטים המיתולוגיים של הפופ הישראלי נפתח בדרמטיות מלאת הוד ונטען בהמשך באנרגיה רוקית. עדיני מרגשת לא פחות מג'וזי בזמנה וכנות ההבעה שלהם ראויה להופכו למוטו של הופעתם המשותפת.
בהמשך הם מפתיעים גם עם "צער לך" של אריק איינשטיין ויהודית רביץ (אברהם חלפי ויוני רכטר) שמשמר אווירה ג'אזית משהו, אפלולית אך נינוחה, ומאפשר ביטוי ליכולתו הפסנתרנית של סלומון; וגם עם "לשיר איתך" של בועז שרעבי ושושנה דמארי (מלים: אהוד מנור), אולי לא המלודרמה של המקור, אבל לכל מלה יש משמעות: "לשיר איתך זה כמו חלום", ו"מחכים למחר, שיבוא". מה שנכון, ולא בכדי הוא שם המופע המשותף הנוכחי שלהם.
את ההדרנים, שאליהם חוזר אנסמבל כלי המיתר, דנה פותחת עם "עדיף" שלו - סוף-סוף קצב שמח; ממשיכה עם I Love You שלה מ"הבנות נחמה", ובליווי עצמי בגיטרה אקוסטית, כשדניאל מנצח ונובר בקלידי הפסנתר; והם מסיימים עם עוד דואט מוכר, I Got You Babe של סוני ושר שמאפשר לה קצת יכולת משחקית. יופי.
במציאות שלנו לא מתאמצים במציאת סיבות לחגיגות. חוגגים כל דבר כמעט. לא תמיד זה מכובד. המופע הזה הוא דוגמה איך צריך לחגוג עשור. חיבור יפה של עבר, הווה ועתיד. לכו על זה.
דניאל סלומון ודנה עדיני. עשור לרבות הדרכים. סוזן דלל תל אביב. שישי, 6 בפברואר 2015