175 מיליון דולר בוזבזו על סרטם של האחים וואשבסקי ("מטריקס") אבל שום דבר בו לא עובד
שום דבר לא עובד ב"עלייתה של ג'ופיטר", סרטם החדש של האחים וואשבסקי (טרילוגיית" מטריקס"), למעט אבחנה אחת: נעורים היא הסחורה הנחשקת ביקום.
תסריט נלעג
עור מתוח ומלא ברק הוא מושא המרדף של האחים לבית אברקסס, משפחת מלוכה של יצורי- על השולטים ביקום כולו. מוקד המאבק בין שלושת האחים, החיים כבר אלפי שנים אך נראים בשנות העשרים לחייהם, הוא השליטה בכדור הארץ הנחשק. משום שעל כדור הארץ חיים בני האדם, והם החומר ממנו מייצרים את סם הנעורים. מאה אנשים מתים דרושים כדי לייצר בקבוקון סרום כזה. וכמה עשרות אם לא מאות בקבוקונים נדרשים כדי למלא אמבט רחצה מלכותי אחד.
הבעיה המרכזית ב"עלייתה של ג'ופיטר" היא כמובן התסריט. כה נלעג, מופרך, וקלוש. למשל, למה אנשי כדור הארץ לא שמו לב שמעל ראשם מתחוללת מלחמת אדירים? הרי מיליונים מהם נהרגים עקב צריכת הסם. בדיוק כשהתחלתי לשאול את עצמי איך לעזאזל עומדים התסריטאים (האחים וואשאבסקי) לפתור בעיה זו, נחלצה ג'ופיטר, (מילה קוניס) גיבורת הסרט, לעזרתי.
בסצינה הראשונה בה קיין (צ'אנינג טאטום) איש הזאב מכוכב אחר, מציל אותה מהרשעים לבית אברקסס, קורסות קומות שלמות של גורדי שחקים, ומתפוצצים מכוניות וגשרים בשיקגו, רמזורים יוצאים מפעולה. אז ג'ופיטר שואלת את קיין, איך זה שאף אחד לא חוקר את מקור הנזקים. ומה משיב לה קיין? יצורי העל מסוגלים למחוק את זיכרונם של בני האדם, הנוגע לאותם רגעי חורבן, ובאותו הנף לשקם מחדש את ההריסות. וכל זה תוך מספר שניות.
עלייתה של ג'ופיטר (תמונת יחסי ציבור)
בזבזנות חולנית חסרת פואנטה
בעיה חמורה לא פחות, היא מילה קוניס. לא ברור מדוע לוהקה לתפקיד של מהגרת רוסיה, מומחית לניקוי אסלות בבתי עשירים בשיקגו, החולקת מגורים עם קרובי משפחתה, בדירה צפופה אחת, בזמן שהיא נראית ומתנהגת כמו ריץ' ביץ' מלוס אנג'לס. מה גם שיכולות המשחק שלה מתגלות כאן כדלות במיוחד.
גם קיין, המורד האמיץ, הוא טעות ליהוקית. כבר ראיתי במאים שהצליחו להוציא משהו מצ'אנינג טאטום. כשוטר ב"בן של אף אחד", או כחשפן ב"מג'יק מייק". אבל כאן, הוא חסר כריזמה וחיים, הלוטש לכל עבר עיני עגל, ורחוק מלהראות כמו גיבור של סרט פעולה. הרשע המרושע של הסרט, באלם אברקסס, דווקא מגולם בצורה מעניינת על ידי אד רדמיין, כצעיר-זקן עם קול מאנפף ומראה חולני.
התלבושות, ועיצובי הממלכות על כוכבי הלכת נראים גנובים מעולמה של הסדרה "משחקי הכס", או מקלאסיקות מדע בדיוני אחרות. הדיאלוגים חסרי השראה, על גבול המטופשים. הדמויות כורעות תחת נטל ההסברים של מי נגד מי, ומה קרה בהיסטוריה. בתסריט אין הומור כלל. מי רוצה לראות סרט פעולה ללא הומור?
לזכותו של הסרט יאמר שסצנה חביבה אחת העלתה חיוך על פני. ג'ופיטר צריכה לקבל תעודת מלכות. היא מגיעה למוסד גדול, שבו יושבים אין סוף פקידים, המעבירים אותה מאחד לשני כדי לקבל חתימה על נייר כזה או אחר. פקיד סורר אחד ג'ופיטר נאלצת לשחד. ללמדנו שככל שהעולם מתקדם, הבירוקרטיה הולכת ומסתבכת, ואם אין את הפקיד הנכון במקום הנכון, אי אפשר להתקדם בחיים.
וכך למרות שהסרט מלא וגדוש מכל וכל, מצאתי עצמי אדישה ומשועממת. גרוע מכך, כשקראתי לאחר מכן, שהסרט הופק בתקציב של 175 מיליון דולר - סכום שיכול היה להספיק לחמישים סרטים טובים, או לכל מטרה ראויה אחרת, מצאתי את עצמי כועסת מאוד על הראוותנות והבזבזנות החולנית וחסרת הפואנטה.