"1001 גרם", הוא סיפור אהבה קטן, מאת הבמאי והתסריטאי הנורבגי בנט האמר ("סיפורים מהמטבח"). הסרט עשוי באלגנטיות ובהקפדה, יש בו רגעים קומיים – מוזרים, ובמרכזו דמות נהדרת, מדענית ושמה מארי, המגולמת על ידי השחקנית אן טרופ. 

מארי היא מדענית החוקרת את הקילו. על פניו זה נשמע הזוי, ולכן חשבתי לתומי שמדובר במטפורה מוצלחת. אבל לאחר הצפייה, בדקתי, וגיליתי שאכן קיים שדה מחקר שכזה.

מסתבר שלקילו ישנו אב טיפוס – גליל מפלטינה שאומץ ב-1875 כיחידת תקן בינלאומית. אותו גליל מאופסן בכספת בפריז. בנוסף לו קיימים 40 אבי-טיפוס נוספים, שחולקו למדינות השונות. אחת לכמה שנים נערכת שקילה השוואתית של גושי הקילו, כי במשך השנים המסות משתנות, בעשיריות המיקרוגרם.

המדידה מעניקה תחושת ביטחון

מארי מקבלת את הכבוד לייצג את נורבגיה בטקס השקילה. לשם כך עליה לשאת מנורבגיה לפריז את גליל הקילו הנורבגי. הקילו ארוז בצנצנת בתוך צנצנת, במזוודה מיוחדת. נאסר באיסור חמור לגעת בו, פן המגע ישפיע על משקלו. למאבטחת שבודקת את מזוודתה של מארי בשדה התעופה, זה נשמע חשוד מאוד. גם לצופה. עוד יותר תמוהה התנהגותה של מארי, המטיילת בפריז, בימי הוועידה, ולא נפרדת מהקילו שלה. היא מושיבה אותו על ברכיה, כאילו היה תינוק, כשהיא יושבת בבתי קפה. בכנס, אחד המדענים מעלה את ההשערה שאם לא יסכימו על הקילו, תפרוץ מלחמה. לצופה זה נשמע מגוחך. עמדתו של הבמאי ברורה: מדענים חפצים לשלוט בעולם מבלבל ומסעיר מדי, כאוטי. המדידה מעניקה להם תחושת בטחון, ודאות.

שערה הבלונדיני של מארי מתוח לאחור, אסוף בגומייה. שפתיה החשוקות מעידות על אופייה הקשה. לפחות כלפי חוץ. היא אינה מביעה רגשות. מדי ערב מגיע אל ביתה הריק, בעלה לשעבר, במכוניתו הגדולה, מעמיס עוד פריטים מחייהם המשותפים. היא אינה מוחה או מזילה דמעה. כשחברה מנסה לנחמה, ושולחת יד ללטפה. מרי דוחה אותה. כמו הקילו, אסור לגעת בה.

רק עם אביה, גם הוא מדען, יש לה מערכת יחסים משמעותית. כשהוא גוסס, ראיית עולמו, ועולמה, נסדקים. הוא מספר לה שלאחרונה מצא מחברת בה כתב אחיו: "הנטל הכי כבד בחיים הוא שאין מה לשאת".


1001 גרם (יח"צ)

כחול מתחלף באדום

צילום הסרט מדויק כמו הגיבורה שלו. כל פריים מעוצב תחת ההשראה של איזון, מדידה, סדר. למשל, ממעוף ציפור נראית צומת, ממנה מסתעפים שני כבישים זהים לחלוטין. או, שוב ממעוף ציפור, שכונת מגורים בה כל הבתים זהים ומסודרים בתכנון מופתי.

השימוש בצבעוניות מרתק. רובו של הסרט מוכתם בכחול. שמלתה של מארי, חליפותיהם של המדענים האחרים, המטריות הכחולות המגנות עליהם, ועל גלילי הקילו, מפני הגשם. גם פנים הכספת, בה שוכן אב הטיפוס המקורי, מרופד קטיפה כחולה. אבל לקראת סופו של הסרט, כשאהבה ממיסה את ליבה של המדענית הקשוחה, הכחול מתחלף באדום.

מאהבה של מארי, אף הוא מדען קילו, נטש את המדידות והחל לחקור דווקא את ציוצי הציפורים באזור פריז. בסצינת העירום הראשונה והמשעשעת שלהם מתנאים שני מדעני המדידות  ביכולת המפתיעה שלהם לאמוד את גודל האברים לפי מראית עין.

כשיצא הסרט "21 גרם" (של אלחנדרו גונזלס אינייריטו, שסרטו "בירדמן" מוקרן עכשיו) הופנה זרקור מחודש למחקר מפוקפק שפירסם בתחילת המאה ד"ר מקדוגל. הוא קבע שגוף האדם מאבד 21 גרם ברגע המוות. משקל זה יוחס על ידו לנשמה שעוזבת את הגוף. למה בחר האמר בשם דומה "1001 גרם"? כנראה הוא רצה שנזכור את "המחקר" שעמד מאחורי שם הסרט "21 גרם", ורצה שנבין שהחיים, האהבה, שוקלים יותר מהקילו.