נעה - כמה טוב לחזור
 
18 שנים, מאז נולד בנה הבכור, לא דרכה כף רגלה של נעה ורטהיים על הבמה. בשנים האלה הקימה וניהלה ביחד עם עדי שעל, שותפה לחיים וליצירה, את להקת המחול ורטיגו והשניים הוליכו אותה מחיל אל חיל, ומהעיר הגדולה ירושלים אל הכפר האקולוגי בעמק האלה.
 
עתה, לקראת יום הולדתה החמישים חזרה אל ההתחלה שלה - ופתחה את המופע החדש של להקתה בקטע סולו קצר, חמש דקות בלבד, שיצרה לצלילי מוזיקה מקורית מרשימה של רן בגנו ובנגינתה של הצ'לנית הילה אפשטיין. גופה של ורטהיים מתפתל מאגן הירכיים אל מלוא גווה, אל זרועותיה, רגליה ומבע הפנים האומרות כמה טוב לחזור. 

הסיפור הפנימי של הקטע, ששמו כשמה ״נעה״, נבנה סביב אמירתה המצוטטת בתכנייה כי ״מתוך השקט מתעוררת השראה ליצור תנועה ולחלוק אותה באופן האישי ביותר עם הקהל, בלי מתווכים".

היא איננה וירטואוזית של רעיונות אתלטיים אלא רקדנית של גוף הנושא בתוכו משא נכבד של חוויות, אישיות פרטיות ואישיות אמנותיות, ואת אלה היא מערסלת אלינו בסולו הזה, שמבעד למה שנראה כנינוחות,  נשקפת בו הכמיהה העזה להיות, לא לחדול. ואנחנו בעדה.


ורטיגו גלובל (יח"צ)
 
STABLE  בתנועה טוטאלית
 
כמו הפתיחה הזאת של נעה ורטהיים גם המשכו של הערב הוא חיבור מרתק, ואפילו דרמטי, של הלהקה עם דרכם של מייסדיה. רקדנים באו הלכו, וכדרכם של רבים מהם גם עשו מעשה כמוריהם והפכו להיות כוראוגרפים והקימו להקות. אחד מהם הוא שרון פרידמן שכוכבו זרח בלהקה וביצועיו ב״לידת הפניקס״ נותרו חרותים בזיכרון כאמת מידה לתנועה טוטאלית.
 
פרידמן, הפועל בספרד מזה עשר שנים, מעיד על עצמו כי הוא שואב השראה לדרכו העצמאית בעולם המחול מן החזון של להקת ורטיגו. כאז הוא משיך ליצור במה שמוגדר כ״קונטקסט אימפרוביזציה והתנועה הטבעית״ ומשתמש בהם ליצירת קומפוזיציות משתנות מתוך עצמן, נאספות ומתפזרות, ויוצרות תנועה הנולדת בלי הרף ויולדת את המשכיותה.
 
זו גם התכונה והאיפיון של יצירתו  STABLE שהיא גרסה מיוחדת ל"ורטיגו" של דואט בשם ?Hasta Donde (עד לאן?) שיצר פרידמן לפני ארבע שנים למוזיקה מסעירה של עידן שמעוני (דנסקי) והוא ממשיך לרקוד  אותו עם הרקדן ארתור ברנרד-בזין. הדואט זכה בפרסים והוא להיט מבוקש בספרד, באירופה, באמריקות ובמזרח הרחוק.

בגרסה שיצר כאן בכפר האקולוגי משתתפים חמישה רקדנים ושלוש רקדניות, ותיקי הלהקה וחדשים, שהתמסרו כליל ליצירה התובענית של פרידמן.
 
היא מתחילה אמנם בסולו קצר, של תומר נבות, וממשיכה בדואט מרתק שלו עם אייל ויזנר, אך מיד הופכת למסה של הקבוצה כולה, המתנהלת בריבוי רבדי-פעולה - על הרצפה, על רגליהם ומריה סלבק, דקת הגו, ניצבת על גוש הקבוצה ומאיה רשף, הרקדנית הוותיקה של הלהקה שחזרה להופיע עמה, גם עפה באוויר.
 
בכל הרגעים, בדואטים מקבילים, בחילופי זוגות, בהתקבצות והתפרקות ושוב בטיפוס של אלה על גב אלה הם יוצרים סדרות של דימויים פיזיים מטלטלים. הם נאחזים זה בזה, אלה באלה, ויחד עם תומר, אייל, מריה ומיה, שהוזכרו, נפלאים ומפליאים בביצועיהם מיכה עמוס, רון כהן, וצעירי הלהקה ניצן משה ואיתי פרי.
 
אין עלילה גלויה ומפורשת ל-35 הדקות שיש בהן זרמים לוהטים מאוד של מגע אנושי, חיבורים מהירים, זחילות, שרשראות, ולפתע הילוכים איטיים כבחלום. ובכל זאת יש בה סיפור של היחיד הנתקל בגוש העדרי המאיים והאלים, של הניסיון לחבור, של הגירוש מגן העדן החברתי בתמונת הסיום המדהימה המותירה את תומר נבות שרוע על הבמה, מובס ומנוצח.

ענבל בן זקן עיצבה את התלבושות, כמו גם את שמלתה של ורטהיים בעבודת הסולו ודני פישוף ("מג'נטה")  עיצוב את התאורה המיוחדת לכל אחת משלוש היצירות של הערב ותרם בכך לשלמותו האמנותית.


ורטיגו גלובל (צילום: מעיין חותם)
 
PARADES & CHANGES 2015
 
את הערב חתם מפגש מסקרן עם מהפכנית המחול האמריקאית אנה הלפרין בת ה-95, ששברה לפני עשרות שנים מוסכמות וכאחת מחלוצות המחול הפוסט מודרני, וחוללה שערוריה כאשר העלתה ב-1965 את יצירתה שבמהלכה התפשטו  כל הרקדנים לערום מלא.
 
במהלך ביקורה כאורחת ורטיגו והכפר האקולוגי היא יצרה עם הרקדנים קטע מתוך היצירה השלמה שמתחיל במין קונצ׳רטו לזכרונות של חברי הלהקה המפוזרים באולם ומעל הבמה מנצח עליהם תומר נבות. הם לבושים בחליפות שחורות, שעיצבה רוזי כנען.
 
אחר כך מוקרן קטע קצר מסרט דוקומנטרי על הלפרין ועל המפגש שלה עם הלהקה, לפני כארבעה חודשים, והיא מרשימה בחיוניות הרבה ובתנועתה החופשית, עד כי הצטערתי על שהחמצתי את המפגש עמה.
 
אחרי קטע הווידאו הרקדנים עולים מהאולם אל הבמה, לצלילי מוזיקה של מורטון סובוטניק, ויוצרים תנועה אורבנית, כעוברים ושבים ברחובות, המסומנים על ידי גלילי נייר שנפרשים ביניהם על ידי עוזרי הבמה, עד שהם עוצרים במקומם ופושטים את בגדיהם (אך שלא כלפני חמישים שנה) רק עד בגדים תחתונים בצבע הגוף.
 
או אז מגיע תפקידן האמיתי של רצועות הנייר והן הופכות לכלי ביטוי תנועתי, נקרעות בידי הרקדנים, מועפות באוויר, נמעכות, עד שהן נאספות כלבוש חדש המכסה על ״הערום״ של גוש אדם המתקדם לעבר הקהל, יורד מהבמה ונעלם בדלת היציאה.
 
סיום מרשים לערב מחול מקורי מאוד שהחיבור בין יצירותיו גדול ומעשיר.