"עדין אליס" לא חף מפגמים בולטים, ולמרות זאת, הוא סרט סוחף, שמלווה אותי בעוצמה, למרות שעברו כשבועיים מאז הצפייה בו.

למרות רגעי קיטש

את הסרט כתבו וביימו ריצ'רד גלטזר ו-ווש וסטמורלנד לאחר שנתקלו ברב המכר מאת ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח, שכתבה את הרומן מתוך הכרות מדעית עם המחלה, ולמרות זאת, הצליחה להעמיק בנקודת מבטה של החולה, ולא בזו של המקיפים אותה, כפי שנהוג בדרך כלל.

התלונה המרכזית שלי כנגד "עדין אליס" היא שהוא נופל  לא פעם למחוזות הקיטש ההוליוודי. למשל בקטעי הארכיון הביתי, כביכול, שבהם נראות אליס הנערה ואמא שלה, לפני שאימה מתה. קטעי ארכיון אלו, שאמורים להיות זיכרונותיה היחידים של אליס, משולבים בו באופן אקראי, אינם מאירים צד ספציפי באישיותה, (בין השאר בגלל שאישיותה של אליס מראש משורטטת כמושלמת, מושלמת מדי) ולכן מתפקדים כקישוט מקושקש.

אני מוחלת לסרט על מעידות אלו, בזכות סיפור ההתמודדות של אליס עם המחלה, ובעיקר בזכותה של  ג'וליאן מור הנפלאה, שמגלמת את הדמות בחסד, וזכתה בצדק רב בפרס השחקנית בטקס האוסקר האחרון.  

עדיין אליס (צילום: יחסי ציבור)

מנסה להישאר מוחזקת

ד"ר אליס הולאנד (ג'וליאן מור) היא מרצה לבלשנות, אשה מבריקה, יפהפייה, מטופחת, המקפידה במילותיה, כמו גם בלבושה, ובנוסף להישגיה האקדמיים מתהדרת גם בהישגים משפחתיים - בעל אקדמאי, השנים עושים רושם, לפחות למראית עין, של זוג שיווני, ושלושה ילדים גדולים שכבר עזבו את הבית אך עדיין ממלאים אותו בביקורים תכופים. בגיל 50 היא מאובחנת כחולת אלצהיימר.

מאבקה של אליס מתמקד בלשמור על כבודה העצמי, בעיניה ובעיני הסביבה. היא מקבלת את העובדה שהיא חולה, אך מנסה להערים על מחלתה בדרכים לא צפויות. כדי להישאר מוחזקת. כדי לא להיחשף בחולשתה.

הסצנה היפה ביותר בסרט, היא זו בה היא מצלמת את עצמה, מדברת אל מי שתהיה בשלב מתקדם של המחלה. היא משאירה לעצמה הוראות הפעלה. היא חושבת שהיא מתוחכמת. אין לה מושג עד כמה היא רחוקה מההבנה אל מי היא מדברת.

בשלב מאוחר יותר, כשאליס המדורדרת (האשה הזוהרת הפכה תוך שנה או שנתיים לזקנה אפורה ומבולבלת) תיתקל בסרטון הווידאו שצילמה, היא תבין אותו לגמרי אחרת. זהו סיקוונס מצמרר. שיאו בחדר האמבטיה, שבו דמותה הנשקפת בארון המראות, מוכפלת אין סוף  פעמים, והצילום הזה, יחד עם הבעתה על פניה, הוא בלתי נשכח.

יום או חודש

מעברי הזמן נפלאים. הקפיצות בזמנים לעתים גדולות במיוחד, אך מתבררות לצופה, במפתיע, תוך כדי הסצנה. לעתים הצופה סבור שעבר יום, ומגלה שעברה חצי שנה.

כך הסרט מתחקה אחר התודעה של חולה אלצהיימר. למשל בסצינה בה אליס מאבד את האייפון, שהפך למשענת העיקרית שלה. היא נוהגת לרשום בו לעצמה תזכורת לכל דבר; שאלונים כדי לבחון את צלילותה; מילים חשובות לשנן.  לילה אחד היא הופכת את בית בסערה, כי אינה מוצאת את הנייד. בבוקר הבא, בעלה מוצא את הטלפון באחד מארונות המטבח. אליס אומרת בהתרגשות שכל הלילה חיפשה אותו. בעלה ממלמל, זה היה לפני חודש.

בעלה של אליס (אלק בולדווין) כמו שאר דמויות המשפחה, הוא עוד אחת מנקודות החולשה של הסרט. נרמז באופן הססני שהוא בעל אנוכי, המסייע כל עוד מצבה נסבל, ובהמשך הולך ומתרחק. אך דמותו משורטטת באופן שטחי ופחדני.

כך גם שאר הילדים - למעט בתה הצעירה (קריסטין סטיוארט) שמתבלטת בזכות התמסרותה. הרי משפחות שעוברות טלטלה כזו, לא ממשיכות להראות כמו משפחה הוליוודית זוהרת.