כשאני פוגש, במלון מרטינז, שעל הריביירה של קאן (בפסטיבל של 2013), את הבמאי הצרפתי ז'רום סאל, 43, אני אומר לו שעל פי חומרי הרקע שקיבלתי היו לו את כל הסיבות שלא לקחת על עצמו את הפרויקט "זולו".
 
הוא לא הכיר את הספר של קרלי פרי עליו מבוסס התסריט, הוא לא התנסה עד לשלב הזה בבימוי באנגלית והוא לא הכיר בכלל את דרום-אפריקה (עד כה הוא יצר ארבעה סרטים, הידועים שבהם "אנטוני זימר" ושני חלקי "לארגו ווינץ'").
 
"דווקא בגלל כל אלה רציתי לעשות את הסרט", הוא מתריס. "אני אוהב להיות מעורב במיזמים שיש בהם קושי וסכנה. לנסות לקחת את עצמי אל הקצה".

"התאהבתי בקייפטאון ובאנשיה"

"לאחר שבסופו של דבר כן קראתי את הספר", מספר סאל, "שאלתי את עצמי האם זה לגיטימי שאני, במאי צרפתי, אעבד אותו לסרט. לאחר שהשהיתי את התשובה במשך כשבועיים, שנמתחו לחודשיים, השבתי בשלילה. אבל המפיק היה יותר חכם ממני. הוא אמר לי, למה שלא תיסע לשם ותבלה שם שבועיים-שלושה? דבר עם אנשים, טייל. אמרתי, למה לא? אם הוא מציע לי חופשה בדרום- אפריקה, אז למה לא? נסעתי לשם והתאהבתי במדינה, בעיקר בקייפטאון ואנשיה.
 
"העובדה שהייתי זר לא הייתה לחלוטין שלילית. היה בזה גם אלמנט חיובי. הרגשתי שכצרפתי לבן, כשאני מדבר שם עם אנשים שחורים, אין בינינו מחסומים. אני לא מרגיש אשם כמו שמרגישים לא מעט מהלבנים שם. כשחזרתי משם הבנתי שיש ביכולתי לעשות זאת, אבל עליי לנסות לעשות סרט דרום-אפריקאי, שמשמעותו לגעת באמת שלהם. נכון שאני צרפתי והכסף הוא מצרפת, אבל אנחנו עושים סרט בדרום-אפריקה, כך שהוא סרט דרום-אפריקאי. זו הייתה המטרה שלי".
 
בסרט בלשי משטרת קייפטאון בריאן (אורלנדו בלום) ועלי (פורסט וויטאקר) נקראים לחקירת רצח. בגנים הבוטניים בעיר נמצאה גופתה של צעירה, שחוסלה במכות אגרוף אכזריות. מתברר שהצעירה היא בתו של אושיית רוגבי מקומית ובדמה מתגלים שרידים של סם מסתורי בשם טאק, שגורם למשתמשים בו במינון גבוה להפוך לאלימים עד כדי טירוף.
 
החקירה מובילה את צמד הבלשים לעולם התחתון של העיר ולטריטוריה בה שולטת כנופיה אכזרית המפיצה את הסם המסוכן, שלא בוחלת בהתעללות והרג של כל מי שעומד בדרכה. וזהו רק קצה הקרחון של מזימת העל הנרקמת.
 
סאל: "אני זוכר שלפני אחת ההקרנות המוקדמות הראשונות שערכנו לסרט, ניגש אליי עיתונאי ואמר לי, 'אני חייב להזהיר אותך, אני דרום-אפריקאי'. אחר כך הוא הודה ש'זה ממש הדהים אותי, הסרט נראה כל כך אמיתי. איך עשית את זה?'. אמרתי לו שהדרך היחידה מבחינתי לבצע זאת היא לעבוד עם דרום-אפריקאים. פשוט הודעתי לאנשים שעבדו איתי שם: 'אני הולך לעשות סרט במדינתכם ואני זקוק מאוד לעזרתכם'. וזה עבד".
 
מה הצלחת ללמוד על מבנה החברה שם עכשיו?
 
"המון, אם כי לקח לי הרבה זמן להבין את המורכבות החברתית. המצב שם מעורר השתאות ועם זאת מאוד מסובך. האוכלוסיה כוללת אנשים לבנים ואפריקאים, אנגלים ששפת אמם אנגלית אך אינם אפריקאים. ויש שם הרבה שבטים, זולו, קוסה ועוד קבוצות אוכלוסיה קטנות שונות. יש מה שהם קוראים אנשים צבעונים, שאצלם זה פוליטיקלי-קורקטי להשתמש במונח הזה. יש המון תתי- תרבויות שאתה לא מכיר ולא מבין, וזה מטורף, כי כשאתה מגיע מבחוץ אתה על הסף מקטלג אותם רק ללבנים ושחורים. לקח לי זמן לנסות להבין את פילוח האוכלוסין הזה ובסרט ניסיתי לספק לצופה שלא יודע דבר וחצי דבר על דרום-אפריקה, איזשהו מדריך התמצאות להבנת איך זה עובד שם.
 
"כשאתה לבד בקייפטאון, והייתי הצרפתי הכמעט יחיד, מוקף בהמון דרום-אפריקאים, אתה מבין את הצורך בניהול דיאלוג איתם. בערבים נהגתי לשוחח עם הצוות הטכני המקומי שעבד איתי, וזה עזר לי המון. הם שיתפו פעולה והיו מרוצים מכך שהגיע למדינתם צוות בינלאומי לצלם סרט. הם שוחחו איתי בפתיחות על דרום-אפריקה המודרנית, משהו שאינו שכיח כל כך. הם אמנם רגילים לעבוד בסרטים וגם בהפקות טלוויזיה ופרסומות, אבל אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הגיע אליהם סרט עם שני כוכבים בינלאומיים גדולים, ועוד כשהסיפור הוא עליהם, על דרום-אפריקה".

"לא הייתי צריך לראות חומר מסוג זה. פשוט הלכתי למקומות רבים בעיר, לא לבד כמובן, וראיתי את דפוסי ההתנהלות והעברתי אותם לסרט. יותר נכון לפגוש אנשים ולהתרשם מהאופן בו הדברים מתנהלים בשטח, מאשר לראות קטעים שצולמו בסיקור מקרי פשע.
 
"בדרום-אפריקה אתה שומע סיפורים על גנגסטרים שלא יכלו ללכת לבית ספר ולרכוש השכלה, ולכן הדרך היחידה שלהם להתפרנס היא למכור סמים. אם אני אוהב את זה? בוודאי שלא. אבל זה המצב שם. כשנעזרנו, תמורת תשלום, בשרותי האנשים שגרים במקומות המסוכנים בהם צילמנו, הם שמחו פתאום לקבל כסף על משהו שאינו מכירת סמים. הם לא מכירים מציאות אחרת ומעולם לא יצאו ממקומות מגוריהם הדלים. הם אפילו לא יודעים איך נראית העיר קייפטאון כולה.
 
"למרות כל אלה, אני חושב שדרום-אפריקה השכילה מאז סיום האפרטהייד להימנע ממקרים של טבח ומשפיכות דם המונית, תופעות שהיו שכיחות בה קודם לכן. זו הצלחה גדולה ולפעמים אנשים נוטים לשכוח זאת. ומצאתי את עצמי אומר להם, אתם ביחד, שחורים ולבנים, אל תשכחו זאת. נכון שחלקים רבים של המדינה סובלים מעוני, אבל למרבה הצער זה מה שקורה בכל אפריקה. זו יבשת קשה, ואי אפשר לדעת אם יהיה יותר טוב בעוד חמש או עשר שנים.
 
"מצד שני, אני מלא הערכה לתהליך המחילה שהמדינה עברה. אני חושב ששנאות ועימותים על רקע גזע יש היום יותר באירופה מאשר בדרום- אפריקה. נכון שהחיים במדינה זו עדיין שבירים ופריכים, לאור העבר הטרגי, אבל זה מה שתפס אותי בסיפור. על זה רציתי לעשות את הסרט".
 
ובכל זאת, הסרט גדוש באלימות בוטה. זה היה הכרחי?   
 
"בסרט שלי האלימות מצולמת שונה מאוד מהדרך שבה היא מוצגת בהוליווד. היא נראית ריאליסטית, ואולי בגלל זה נוצרת תחושה של ברוטאליות מאסיבית. זה לא טרנטינו, גם לא נובלה גראפית. זה נראה אמיתי. אני לא מתלהב מאלימות, אבל בסרט הזה היא הייתה חלק מהסיפור, חלק מהמדינה הזו. לא יכולתי להתעלם מכך. לא הייתה לי ברירה אלא להראות זאת".  
 
ב"זולו" יש גם מוטיב הקיים בסרטי נקמה. עם זאת אמרת בריאיון שאתה לא אוהב את האופן בו נעשים סרטי נקמה בהוליווד.
 
"בשבילי 'זולו' אינו בשום צורה 'סרט נקמה'. בהוליווד הגישה היא אחרת. קח למשל את 'הרוזן ממונטה כריסטו', יצירת מופת צרפתית, שבהוליווד עיוותו לגמרי את משמעותה. בסרטי נקמה אמריקנים מעולם לא אומרים לך שנקמה היא דבר שלילי. הם אומרים שאם אתה גבר שנפגע, אז אתה יכול לקחת רובה לידיים ולהרוג את כל מי שבא לך. אני חושב שזו גישה מסוכנת".