אבי נשר יוצא בקרוב להפקת סרט ישראלי חדש בשם "על אמת". בריאיון מקיף, שיובא כאן בשני חלקים הוא מדבר על תהליך הליהוק המפרך (אודישנים לכאלף שחקניות) שהוא בעיניו לב לבה של העשייה הקולנועית ועל הערצתו לשחקנים שהביאה אותו ליזום פרויקט למצטיינים שמבין אלו שלא צלחו את האודישנים לסרטו האחרון.
הקלות הבלתי נסבלת של עשיית להיט קופה
בשנה שעברה הוכיח אבי נשר שהקסם הקדום (או הקודם) שלו ממש לא פג. הבמאי - שהתפרץ בסערה לזירת קולנוע הישראלי בשלהי שנות ה-70, כמעט בלי ניסיון קולנועי (שני סרטים קצרים), עם שני מגה-היטס כחול-לבן, ולימים אף סרטי קאלט, "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" - חזר והלם שוב. אחרי "התקופה האמריקאית" שלו שיגר נשר למסכים את "סוף העולם שמאלה", שהצפייה בו המריאה כאן לגבול החצי מיליון צופים.
לא פלא ש"על אמת", סרט חדש שהוא עומד לצאת להרפתקה-הפקה שלו בקרוב, מעורר סקרנות מרובה. הסיפור ינדוד הפעם לתפר הדק שבין החיים החילוניים הפתייניים לבין מחוזות הדת והמיסטיקה. בקצרה: שתי בנות מוכשרות וסקרניות הלומדות בפנימיית בנות חרדיות בצפת, מתוודעות לאישה מסתורית המגיעה לאזור מחו"ל, וצופנת סוד אפל. הקשר הזה ישפיע על כל הנפשות הפועלות ויוביל לסדרה של התפתחויות וגילויים דרמטיים.
כשצופים בסרטיו של נשר, 52, מתקבלת תחושה של - הקלות הבלתי נסבלת של עשיית להיט קופה. הוא כאילו שולף אותם מהשרוול בנונשלנטיות מעוררת קנאה, בניגוד להוויה השוררת במציאות המקומית, שסרט ישראלי מתקשה לרוב להגיע לכיסוי עלויות הפקה.
אבל מאחורי כל מוצר קולנועי של נשר - קליל, פשוט וזורם ככל שייראה על המסך – מסתתרת עבודה מפרכת. זה מתחיל בבריאת סיפור ותסריט מוקפדים, שמושקעת בהם תקופה בת כמה חודשים של כתיבות-מחיקות-שכתובים (שלא מסתיימים גם בשלב הצילומים על הסט), ובהמשך מגיעה פאזת הליהוק, שבמקרה הספציפי של "על אמת" ארכה לא פחות משמונה חודשים. במהלכם, הבמאי ראיין אישית, ערך סדנאות הכנה למבחני בד, וצילם אודישנים לכאלף (!) שחקניות (וכמה שחקנים), לתפקידי בנות הפנימייה, כולל שתי הגיבורות. את אשת המסתורין מחו"ל תגלם כוכבת צרפתית ידועה.
"כל בחירה בליהוק משנה את התסריט"
"השלב המרכזי בעיני הוא הליהוק, ובמסגרתו ראינו כמעט כל שחקנית אפשרית בארץ", אומר נשר. "אחד הדברים המרתקים שגיליתי הוא שיש כאן כמות עצומה של שחקניות ושחקנים מאוד מוכשרים. האודישנים היו מענגים, כי האנשים באו מוכנים ומושחזים, ראית שהם הכינו את הפרפורמנס שלהם לאודישן והיו מאוד מדויקים. בסוף התהליך גיליתי שגם מאלה שלא יזכו בתפקידים, אפשר להרכיב קאסט לא פחות מוצלח.
"הגל השני והגל השלישי מורכבים בעיני מאנשים לא פחות מוכשרים מהגל הראשון. ויש משהו משמח ומעודד בכך ששחקני הספסל מאוד ראויים, ובפירוש יכולים לפתוח בחמישייה. זה גרם לי לחשוב על פיתוח פרויקט נוסף, שגם אותו נעשה השנה, תוך שימוש באנשים המוכשרים שלא קיבלו תפקיד בסרט הזה".
- תעניק להם פרס ניחומים?
"זה לא פרס ניחומים. האנשים כל כך מוכשרים, והפער כל כך קטן, כך שזה מאוד אכזרי. למשל ב`סוף העולם שמאלה`, נטע גרטי התחרתה במישהי אחרת על תפקיד ניקול, ונטע, שחקנית מופלאה וכישרון ענק, שזכתה בתפקיד, לא הייתה הרבה יותר טובה מהשנייה. זו הייתה החלטה כמעט שרירותית. חייה של נטע השתנו לחלוטין בעקבות הבחירה, והבחורה השנייה, אפשר רק לחשוב על מה שלא קרה לה, והלב קצת נקרע עבורה.
"יש בזה משהו לא צודק ברמה מסוימת, למרות שמבחינה דרוויניסטית זה כן צודק. שלב הבחירה מאוד קשה, כי כל בחירה משנה את התסריט. כשליהקת שחקן מסוים, הדמות כבר לא תהיה כמו שכתבת אותה, אלא וריאציה של בין מה שכתבת לבין מה שהשחקן ייצור. הסיבה שהשחקנים הגיעו למשחק ריאליסטי ב`סוף העולם השמאלה`, היא בגלל שהתאמנו במהלך החזרות את השחקן לדמות, ולהפך. כל מה שלירז צ`רכי אומרת, למשל, זה מה ששרה אומרת, ולהפך. ההבדל ביניהן היטשטש. במהלך החזרות לירז השתנתה לכיוון שרה, ודמותה הכתובה של שרה השתנתה לכיוון לירז - תהליך שגרם ליצירת יישות שלישית, ריאליסטית לחלוטין, שהיא שילוב של השתיים. כך שליהוק הוא גם החלטה הקשורה מאוד לכתיבה".
"קולנוע עוסק בדרך שיקרית באמת"
- כלומר, כשאתה כותב תסריט, בתודעה אתה מתכונן לכך שהוא עוד ישתנה.
"כשאני כותב תסריט אני לא לגמרי גומר אותו, ומאוד מודע לדינמיקה של הקולנוע עצמו. כלומר, אם אני מתאר בתסריט איזשהו מקום, כשאמצא את הלוקיישן, הוא לא יהיה אחד לאחד של מה שתיארתי, אלא וריאציה על זה, וכשכותבים דמות מסוימת, הטעות השכיחה בקולנוע היא לאלץ שחקנים להתנהג כמו בתיאטרון. כלומר, כתבת, והם ידקלמו את זה. בתיאטרון זה יכול לעבוד כי יש 20 מטר, במקרה הטוב, בין הקהל לבין השחקנים.בקולנוע, אנחנו רואים את אישוני העיניים.
"קולנוע זו אמנות שבדרכה המאוד שיקרית עוסקת באמת. קשה לשחקנים לשקר בקולנוע, כי המצלמה כל כך קרובה. זו הסיבה שאני מראש רואה בשחקנים שותפים מלאים ליצירה ולא שכירים או עובדים שלי. ברגע שליהקתי שחקן, אני מזמין אותו להשתתף בתהליך היצירה. הדבר המופלא הוא שהשחקנים תמיד דוברים את השפה, אנשים שרק תיתן להם את המרחב היצירתי, והם יפרחו".
"כשאני מזמן כל כך הרבה אנשים לאודישנים, אני נותן לעצמי את האפשרות להיות מופתע. ב`סוף העולם` גיליתי אנשים מעניינים, שבניתי עבורם תפקידים שלא היו בסרט. אני לא אוהב את הקיבעון, שכתבת תסריט וזה התנ"ך ואנחנו כמו חבורת דוגמטים נלך ונבצע מה שכתוב, אחד לאחד. התסריט הוא רק הצעת פתיחה".
"מפיקים שעובדים איתי לפעמים יוצאים מדעתם, כי אני משכתב ומשכתב ומשכתב. פעם, בסוף צילומי סרט, אמרתי למפיק שאני צריך עוד שורה של טקסט. הדינמיקה של הקולנוע כל הזמן מתפתחת, ואתה אמנם לא יכול להגיע לשלמות, אבל יכול לשאוף לזה. משפט אמריקאי חביב אומר שכל דבר ששווה לעשותו - שווה לעשותו טוב".
"לכתוב סרט לחבורת האנשים שלא יופיעו בסרטך הנוכחי"
- איפה בעצם עובר הגבול בין מה שכתבת כיוצר לבין מה שהשחקנים מציעים?
"כחובב ג`אז, אני אוהב לעבוד עם עוד נגנים. אף פעם לא ראיתי את תפקיד הבמאי בתור המפקד העליון. אני לא אוהב להנחית פקודות ולומר לאנשים מה לעשות. אני בעד תהליך יצירה שיתופי. השחקנים הם אולי האנשים היצירתיים ביותר בתהליך עבודה על סרט, כי הדמיון שלהם הוא אינסופי וכך גם המחויבות שלהם, כי בסופו של דבר אותם יראו על המסך, כלומר, אם זה לא עובד, הם בקו הראשון של הביזיון, ואם זה כן עובד, הם בקו הראשון של התהילה. במידה רבה השחקן מושקע יותר בהצלחת הדמות כי הוא בפרונט, ולכן אני מעדיף לעבוד איתו, לא מולו".
- כשאתה בוחן כל כך הרבה שחקנים, אין חשש באיזשהו מקום ללכת לאיבוד בגלל רוחב היריעה?
"הדבר נעשה בצורה מאוד מסודרת. הכל מצולם בקלטות. את יום כיפור ביליתי בצפייה בכ-50 קלטות, כמות עצומה. וכפי שהשחקנים לוקחים את זה ברצינות, גם אני. אתה חוזר ומסתכל, ובכל אודישן יש הרבה ניואנסים, ואתה מוודא שוב ושוב שההחלטות שלך נכונות. זה נעשה בצורה מסודרת ומחויבת. אני לא רואה בזה הרחבת יריעה. עבורי זה כמו לכתוב.
"לכן אני הולך לעבוד על תסריט חדש לשמונה או עשר שחקניות נפלאות שראיתי באודישנים, ושלא יהיו בסרט, כי מעצבן אותי להגיד להן לא. לא שיש לי בעיה להגיד לא, אבל זה לא נראה לי צודק. בסופו של עניין, הדבר שהכי מרגש אותי בחיים זה כישרון. ובאיזשהו מקום מסקרן אותך לראות בסרט גם את השחקניות שלא התקבלו. ואין שום ביטחון שהן יגיעו לאיזה סרט, כי רוב הדברים שנעשים בארץ הם טלוויזיה, טלנובלות וכאלה.
"אני לא מזלזל בזה, אבל אלה לא מדיומים שממצים את היכולות שלהן. אז שווה לכתוב להן סרט חדש. כמו שבמהלך עשיית `סוף העולם שמאלה`, האקספרימנט שלי היה `אוריינטל` (סרט תיעודי שהוא יצר במקביל), כאן האקספרימנט שלי הוא לכתוב סרט לחבורת אנשים שלא יופיעו בסרטך העכשווי. זה נראה לי אקספרימנט מאוד מעניין".
"אני וגידי גוב זה נישואים קתוליים"
- נראה שאתה לא חי בשלום עם הפונקציה בתעשיית הקולנוע שנקראת מלהק/ת.
"אני לא משתמש במלהקות, אף פעם לא עשיתי זאת. לדעתי, אם אתה לא מוכן להקדיש את זמנך לבחינת כל נבחן ונבחן, אתה לא ראוי לסרט. אני לא מוכן לקחת את הסיכון שאיזו מלהקת תראה נטע גרטי כזו, שלמדה בניסן נתיב, ותפסול אותה. לא אוותר על התהליך שיחשוף בפני את הדבר האמיתי. חובה להשקיע את הזמן.
"עבדתי עם איזה במאי על סרט שלו, והוא רצה להתחיל לצלם. אמרתי לו, `איך אתה רוצה להתחיל, הרי צריך ללהק`. אז הוא אמר, `טוב, נלהק שבועיים ונתחיל, אני אראה רק את המועמדים הסופיים, אלה שהמלהקת תבחר`. אמרתי לו, אתה הולך לעשות סרט, שזה דבר אישי וחשוב, ומוכן להסתמך על דעתו של אדם זר?` זה נראה לי מטורף. ליהוק זה אקט של נישואים. אתה מתחתן עם מישהו או מישהי, והאנשים האלה יהיו בסרטך לעולם ועד.
"אני וגידי גוב זה נישואים קתוליים, מחוברים מ`הלהקה` ומ`דיזנגוף` עד יום מותנו, ומעבר לכך. ליהוק הוא דבר בלתי הפיך, ברגע שליהקת מישהו הוא מונצח בצלולויד של סרטך. זהו דבר עם מחויבות עצומה, ולכן אני עושה את זה בעצמי, וזה לוקח זמן".
בחלק השני מספר נשר על ניסיונותיו המוצלחים והכושלים בתעשיית הסרטים בהוליווד, כיצד נמנע ממנו ליהוק היסטורי של ג`וליה רוברטס (עוד לפני "מיסטיק פיצה") וכיצד אמר לא לריצ`רד גיר ולסילבסטר סטאלון.
16/11/2005
:תאריך יצירה
|