הבמאית  אפרת כורם גדלה בסמוך למתחם דירות השיכון המלבניות העגומות בשכונת עתיקות שמשון שבדרום אשקלון שבה  חיים שלומי (אלירז שדה) ובתו רוחי (רום שושן), גיבורי סרט הביכורים שלה "בן זקן".  

שלומי הוא אב חד-הורי  שעובד כשומר לילה במפעל. הוא ובתו רוחי חולקים דירה עם אמו דינה (חני אלימלך הרצל) ואחיו החוזר בתשובה ליאון (מקיקס רונן עמאר), מנהל העבודה במפעל. היחסים בין הנפשות הפועלות במשולש הזה יודעות עליות ומורדות. אבל הקונפליקט המרכזי הוא ניסיונו הנואש של שלומי להוכיח מסוגלות הורית לבתו, בבת עינו, והוא משתדל לדאוג במסירות לכל צרכיה. עובדת הרווחה מטילה בכך ספק, ואמו ואחיו של שלומי משתפים איתה פעולה. 

"רוחי אמורה לצאת לבית ילדים בשדרות, ואבא שלה מספר לה שכאשר היה ילד הוא רצה לצאת לקיבוץ", מספרת אפרת כורם. "אבל בעיניי, אחרי שכתבתי את הסצנה הזאת, הבנתי שהוא אף פעם לא רצה לצאת, ובעצם מוכר לה איזה סיפור. הוא לא יודע להגיד לה, 'לכי', אז הוא אומר, 'אני רציתי ללכת'". 

"כל הקוסקוס הזה, והבה נגילה, זה פאקינג בולשיט"
  
את עצמך יצאת מהבית לפנימייה לאמנות במצפה רמון כבר בגיל 14. למה?

"מאוד רציתי לעזוב את הבית, כבר מגיל 8. אני לא יודעת להגיד במפורש למה, מבחינה תודעתית או רגשית.
 
"אני לא יודעת מה זה המשפט הזה 'הייתה לי ילדות מאושרת'. לא מאמינה בזה. ילדות זו חוויה טראומטית בכל מקרה. באיזשהו מקום ילד, כך או כך, מקבל כאפה. ואני קיבלתי אותה. כלומר, לא באתי לעולם הזה בקלות, לא נחתתי כאן רך. בשום אספקט של החיים שלי. יחד עם זאת, קיבלתי המון אהבה.
 
"הדיסוננס הזה גרם לי, מצד אחד, להעריך מאוד את העולם שאני חיה בו ולהבין, לא בקטע מליצי, כמה רע יש בעולם. מצד שני, ההורים שלי הסתכלו עליי כעל סוג של פלא - איך יצאה לנו ילדה כזאת?
 
"אני בת בכורה ויש לי עוד שני אחים, להורים שמצאו אחד את השני אחרי שהיו מוקצים במשפחות שלהם, כבשות שחורות כאלה. והם בנו יחידה משפחתית (לאפרת עוד שני אחים, צעירים ממנה) וכשבאתי לעולם לא הבינו איך מהמקום שממנו באו יצאה להם כזאת ילדה. כך בדיוק שלומי מסתכל על רוחי".
 
את קצת מנפצת כאן את מוטיב ה"ביחדנס" המזרחי
 
"כל הקוסקוס הזה, והבה נגילה, ואיזה כיף לנו להיות מזרחים, ובום אימפריה, זה פאקינג בולשיט. אין מה לקנא. חרא יש בכל מקום. אני חושבת שגם ב'זגורי אימפריה' רואים את זה.
 
"ההורים שלי באמת מצאו זה את זה משני מקומות מאוד מוקצים במשפחות שלהם. אמא שלי, ממוצא אלג'יראי-תוניסאי, הייתה בחורה שלא מתאים שתהייה כמות שהיא: מאוד מרדנית, משוחררת, פתוחה, רוצה לחיות את החיים. אבא שלי, ממוצא פרסי, היה ילד טוב כזה בבית עם עוד ארבעה גברים, מעין הילדה של אמא שלו.
 
"כשהם נפגשו, משפחותיהם לא רצו זו את זו. כך שבאיזשהו אופן נולדתי לתנאים לא רכים, אבל הסתכלו עליי בהמון אהבה וזה משהו שניסיתי להעביר לרוחי. אנחנו מאוד דומות, במובן הזה שהיא חיה חיים קשוחים, אבל מסתכלים עליה בעיניים טובות. הבעיה היא שזה לא מספיק. אהבה זה לא מספיק. נראה שבלי אהבה אין כלום, אבל אם יש רק אהבה, זה לא מספיק. צריך תנאים כדי לקיים משהו.

"אני חייבת לומר ששלומי די דומה לאבא שלי. בניואנסים, בשקט הסגפני. בזה שאני מסתכלת על אבא שלי חצי שעה, כשפניו מלאי הבעה, ואני כאילו יודעת שהוא חושב מחשבות. וכשאני שואלת אותו, 'אבא על מה אתה חושב?' הוא עונה, 'על כלום". 

מדברת שתי שפות: אשקלונית וישראלית
 
שוב, איך היית כל כך דעתנית בסוף בית הספר היסודי להבין שאת רוצה ללמוד בפנימייה לאמנות?
 
"קשה לי להסביר את הדחף הפנימי הזה. חיפשתי המון פנימיות בכל הארץ, ולפנימייה במצפה רמון בה למדתי הגעתי די בטעות, אחרי שקראתי איזו פרסומת שבה היה כתוב 'אם אמנות זה הטבע שלך'. מאחר שזה במדבר, הם שילבו טבע ואמנות.
 
"שלוש שעות נסיעה מאשקלון למצפה רמון, זה לא מעט בשביל ילדה בת 14. אני קשורה לדרום, מרגישה שהנשמה שלי היא כאן. משהו בלתי נשלט שגורם לי כל הזמן להיות בדרום. יצא לי לשרת בצבא באזור, את התואר הראשון עשיתי ב'ספיר' ואת השני אני עושה באוניברסיטת בן גוריון. זה לא מקרי.
 
"אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה להיות תל-אביבית. זה לא קסם לי משום מה. הרצון להיות תל-אביבי זה להיות כמו. ואני לא רוצה להיות כמו. יש לי מספיק. לא חסר כלום. אני אוהבת את המקום שבאתי ממנו".
 
הפנימייה גרמה לך להבין שאת רוצה להתמקד בקולנוע?
 
"הפנימייה פתחה לי את הראש מכל כיוון אפשרי. זה היה שוק. קודם לכן למדתי בבית ספר דתי ממלכתי. את מתפללת כל בוקר והולכת עם חצאית. זה לא בקטע שמרני אפילו. ככה את חיה. משהו בילט-אין. ופתאום להגיע לפנימייה פתוחה במצפה, עם הרים ומדבר, כולנו בני נוער.
 
"אני זוכרת שנורא רציתי את זה ואמרתי שהתיכון שלי ייראה כמו תיכון בסרטים. אני חייבת את זה לעצמי. דרך הסרטים הכרתי עולם אחר. אמנם לא נכנסתי לאולם קולנוע בילדותי ונערותי, אבל ראיתי בטלוויזיה.
 
"כשהגעתי לשם, לא דיברתי טוב עברית. דיברתי אשקלונית. יש שפה כזו. אגב, כשהגשתי את התסריט הזה לאיזו קרן בארץ, הלקטורים כתבו ש'המגישה לא יודעת לדבר עברית. זה לא בסדר. איך היא מגישה תסריט?'. זה נורא הצחיק אותי. כשהגעתי לפנימייה הבנתי שאני לא אומרת נכון מילים ואחת המדריכות שלי שמה לב לזה, הכניסה אותי לדירה שהיא חיה בה בקומפלקס של הפנימייה, הושיבה אותי ליד ספרייה ואמרה לי: עד סוף השנה את קוראת את כל הספרים. וזה לא שלא קראתי לפני כן מעולם. הייתי ילדה שישבה בספרייה. אבל היה פער בין איך שאתה קורא לאיך שאתה מדבר, ובפנימייה למדתי לדבר. כך שאני מדברת בשתי השפות: אשקלונית וישראלית. שתיהן עברית".

אפרת כורם מביימת את רום שושן ואלירז שדה (צילום: רומן שומונוב)
 
אז מתי בעצם נדבקת בחיידק הקולנוע?
 
"עוד לפני. בילדות. אמרתי שאני רואה שיש עולם אחר, דווקא דרך סרטים. אני זוכרת שבגיל 11 ראיתי את 'לילות כביריה', וזכרתי את הסצנה של הגבר שזורק אישה לנהר. וכילד, אלה דברים שהולכים איתך, דימוי חזק שנשאר איתי וחזרתי אליו כשהגעתי לפנימייה, שם למדנו גם קולנוע.
 
"יכול להיות שהסצנה בסרט בה ליאון זורק את ריקי ואת התיק שלה מהאוטו, היא אולי הדהוד לסצנה הזאת שראיתי ב'לילות כביריה'. אין לי מושג. תמיד הרגשתי שאני רואה דברים שלא רואים, אבל אני מאמינה שכל אחד חושב שהוא רואה ככה. יש לי נטייה להסתכל על מה שלא מופיע מולי.
 
"אני זוכרת סצנה ב'נהג מונית', שבה כל נהגי המוניות יושבים בשולחן, ורוברט דה נירו נמצא בצד הפריים ושותק. וכל הסצנה הסתכלתי רק עליו. אני מאמינה ששלומי, רוחי, ליאון ודינה הם אלה שאני תמיד מפנה את המבט אליהם. זה גם אירוטי וגם פוליטי – אתה מסתכל לאיפה שאתה נמשך".
 
אחרי הצבא, לפני לימודי הקולנוע, כורם העבירה שנתיים בתל-אביב. "ניקיתי בתים ברמת השרון", היא משחזרת. "אני ועוד כמה עובדות זרות מתאילנד. הייתי הולכת איתן והיינו מחלקות בינינו את הבתים, והייתי אומרת: אני עובדת זרה - בבית שלה. לגמרי הרגשתי זרה ברמת השרון-הרצליה. רציתי לבחון איך נראים הדברים בחוץ, אבל גם אימא שלי ניקתה בתים המון שנים ובאיזשהו אופן רציתי לשחזר משהו.
 
"האמת היא שהכרתי את תל-אביב מצוין גם בזמן הלימודים בפנימייה. הרבה מהחבר'ה בה גרו בתל-אביב והייתי מגיעה אליהם בסופי שבוע. כך הסתובבתי בעיר והכרתי חבר'ה מעירוני א'. קראו לי האשקלונית וזה היה בסדר מבחינתי. אני באמת אשקלונית וחושבת שאשקלון יפה נורא. היא מעוררת אותי. אני מאוד קשורה למקום הזה וחיה בו עד היום".



בן זקן (צילום: יחסי ציבור)

"הדמות הולכת מעבר לגורל שאתה מכתיב לה"

יש פער בין הסגנון והאופי הז'אנרי של סרט למילייה בו הוא עוסק ולמקום בו הוא מתרחש.
 
"מה מצפים? שהוא ייראה כמו סרט בורקס?".
 
לא בהכרח, אבל בסופו של דבר זה סרט על מצוקה.
 
"ו'גונבי האופניים' הוא לא סרט על מצוקה?"
 
ודאי, אבל הסגנון הניאו-ריאליסטי באיטליה היה פחות אוטודידקטי. ואת עשית סרט נורא מודע לעצמו ולאמצעים הקולנועיים שבהם את משתמשת
 
"זה נכון. אני מאוד אוהבת קולנוע, ויש משהו בחלל ובזמן, שדרך איך שאתה רואה את המציאות - מישהו אחר יכול לראות אותה. זה כאילו שאתה רב עם אשתך או עם הבן שלך, או עם חברך הטוב, והם מצליחים לרגע להיכנס לעיניים שלך. זה איחוד של מבטים. כשראית את הסרט, ראית אותו דרך העיניים שלי לרגע, וזו יכולת שיש רק לקולנוע.
 
"הרבה פעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שקולנוע זה קצת ספרות, קצת תיאטרון, קצת מוזיקה, קצת אמנות פלסטית. אבל זה לא נכון. מה שיש בו אין באף מדיום אמנותי. וכשבאתי לעשות את הסרט הזה באתי מהמקום הזה.
 
"אולי לא יאמינו לי, אבל לא עשיתי את הפול-פריים גדולים וארוכים כי ככה עושים בסרטים שמוצגים בקאן ובברלין. עשיתי את האנשים קטנים בפריים רק כי העולם גדול עליהם. פשוט שברתי את הראש, איך אני מעבירה את זה, את הגיאומטריה והארכיטקטורה של הבניינים האלה ברמה כזאת שלא אהיה אנתרופולוגית. חשבתי איזו גיאומטריה וארכיטקטורה יכולה להיות בפריים, שבאמצעותה אוכל להראות שאם הם יעמדו עוד שנייה אחת מתחת לעמודים האלה, הם יהפכו להיות עמוד. ואת זה רק קולנוע יכול לעשות. זה לא יכול היה לעבור בשום מדיום אחר.       
     
"אז יהיו שיגידו שאני מודעת מדי ומתוכנתת מדי. מבחינתי זה רגש. לא רציתי לכפות על הגיבורים שלי דבר. רציתי לתת להם יד חופשית. אם הרגשתי שאנחנו תקועים, אז אנחנו לא זזים. ואם הרגשתי שהם קצת זזים, רגשית, בדרך לבית הכנסת למשל, או כשרוחי שוכבת במיטה של אבא שלה בסערת רגשות, או כשליאון עושה לריקי ביד בחדר המדרגות וקורה שם משהו שיכול להזיז אותם, אז זזתי קצת עם המצלמה. אבל כשהם לא זזים, מי אני בכלל שאזיז אותם?!
 
"יש שם יחסים בין יוצר ויצירה, ואני באמת לא מדברת ממקום אקדמי, אלא ממקום שבו אני חושבת, נגיד, על בורא עולם. אני חיה בעולם הזה ומאמינה באלוהים. אבל להגיד שהוא גורם לי לעשות את מה שהוא רוצה? יש כאן יחסים מעניינים בין גורל והיכולת של האדם. הדמות הולכת מעבר לגורל שאתה מכתיב לה. אולי לא הצלחתי מספיק ואני צריכה להשתפר בזה, אבל עשיתי את זה לגמרי ממקום פנימי יצירתי".
 
נראה שלא היו בסרט מקומות של אלתור, של קצת ספונטניות בעשייה או בתוצאה?
 
"לא. כמעט ולא. ואולי זה משהו שאני צריכה לקחת אותו הלאה. במקרה של אלירז ושל רום, הם מאוד ינקו ממני את ההערות הכי קטנות, וביצעו ללא דופי. נורא רציתי את הפרטים הקטנים של ההתנהלות שלהם. איך קמים, איך הולכים, איך נוגעים אחד בשני.
 
"רובי אלמליח, שמגלם את הפדופיל יאיר, הביא את הרעיון של המכשיר לשרירים בכף היד. במקרה הזה, למשל, פתחנו קצת. בגדול, הייתי מאוד בשליטה, למרות שבחיים אני לא בשליטה על כלום".



אפרת כורם (צילום: תמי לוריא)

"אם היית פוגש את הדמויות ברחוב לא היית מסתכל עליהן אפילו פעם אחת"
 
הבחירה שלך בנון-אקטורס נראית מדויקת ומתאימה מאוד לסרט.
 
"הסרט מבקש את זה. אבל במקרה של אלירז היה בה משהו טריקי, כי משהו מהדימוי שלו בכל זאת עלול להישאר". 

כן. הוא מגיע עם המון קליפות שכבר נצברו עליו, באופן מודע או לא, וקשה לקלף את זה.
 
"זה נכון. אבל בגלל הדמות של שלומי יש כאן איזה איתגור הדדי, גם של הסרט וגם שלו. וזה היה מאוד מרגש לעבוד איתו. הוא באמת בן אדם נדיב. כולם היו נדיבים כלפי הדמויות שלהם, ואלה דמויות לא פשוטות. אם היית פוגש אותן ברחוב, לא היית מסתכל עליהן פעמיים, אפילו לא פעם אחת.
 
"השחקנים באו לסרט עם המון אהבה ואני חושבת שהם האמינו לי, ברצון שלי ובאמת שאני מנסה לגעת בה. זה מאוד נדיב. אם הייתי צריכה לעשות את הסרט הזה עם שחקנים שיש ביניהם משחקי אגו, הייתי מתה".
 
 יש תחושה שבחלק מהבחירות בסרט לא הלכת עד הסוף. בקטע עם הפדופיל למשל, או בקונפליקט של שלומי עם עובדת הרווחה.
 
"אתה בעצם אומר שיש כמה מקומות שיש בהם ריסון, והיית רוצה שאפתח יותר. אני חושבת שאני לוקה בזה. אני מרגישה שיש לי אחריות כפולה ומכופלת.
 
"לכל במאי יש אחריות כלפי העולם של הסרט שלו, אבל זו אמירה בעולם. מעבר לזה, לי יש אחריות כלפי העולם הזה עצמו, כי עושים לו המון עוול ואני לא מדברת על קיפוח בכלל.
 
"אנחנו חיים איך שאנחנו חיים. אבל מבחינת הדימוי הציבורי והתקשורתי, כשאני רואה השתקפויות של זה בכל מיני תוכניות סאטירה, כואב לי. ואני אומרת, שאם אעשה סרט ואפול לכל המלכודות האלה – איך אשן בלילה? אני אומרת לעצמי, תתאפקי!
 
"אני חווה את השכונה לא כאווירת שוק אלא כמצב קיומי אמיתי. שואלים שאלות על העולם. מושך אותי שהיהדות מציבה שאלות, למה אנחנו פה? ולמה ככה? והאם אני יכול ללכת מעבר לגורל שלי? גם על זה אני מדברת בסרט".
 
אחד הדברים המסקרנים בו הוא אכן הדימויים הדתיים מול המיניים.
 
"זה הכל ביחד. אני לא מאמינה שאדם דתי הוא לא ייצרי. וזה הפוך. כל הדיכוטומיות האלה, לא טוב שיהיו בקולנוע. נכון שמאשימים אותי בריסון, אבל אומרים גם שבחיי היומיום אני מאוד משתלחת.
 
"דווקא לדת ולמה שהיא מייצגת יש לי מקום חם בלב. יש לי אח חרדי ואני באה ממשפחה שומרת מצוות. יש לי דיאלוג תמידי עם זה. אני אדם שהאמונה שלו היא הרבה ספק, והספק שלו הוא הרבה אמונה. אבל יש בביטויים הדתיים האלה משהו הרבה יותר נזקק ורציני.
 
"אתה יודע, עשיתי מחווה לזאב רווח בפסטיבל קולנוע דרום. עברתי על כל מיני קטעי עיתונות והגיעה אליי ביקורת של מאיר שניצר על 'אדון לאון', שעם כל הכבוד לו, ויש כבוד, הוא כתב: 'מה זה כולם הולכים שם אל הרב? מה זה הסרט השיעי הזה?'. אמרתי לעצמי איך הוא לא יכול לראות שהאנשים האלה צריכים את המילה הזאת, את הדיבור הזה. זה כמו שמישהו פוגש פסיכולוג, כדי שיאמר לי מה לעשות, כי החיים כבדים עליו והוא זקוק לעזרה. למה לראות בזה חולשה?
 
"אני לא בעד המסחריות של זה, אבל יש אנשים ששואלים שאלות בחיים שלהם והולכים לרב. אז מה? הם פחות מורכבים? למה דת זה לבורים וקולנוע זה לא לבורים? אגב, קראתי לאח של שלומי לאון כמחווה ביני ובין עצמי לסרט הזה. אני אוהבת את זאביק רווח. הסרטים שלו סיפקו הרבה שמחה לילדות שלי. אחרי צפייה בהם תמיד אמרתי, אוי, אני חוזרת עכשיו למציאות הנוראית הזו".

"רציתי להביא פיסה מהעולם שאני חיה אותו"
 
כישרונה של כורם, 34, הפך אותה כבר לפוקדת פסטיבלים בינלאומיים. סרטה הקצר "ברחל בתך הקטנה" הוקרן בפסטיבל קאן 2007, במסגרת סינפונדסיון, ובפברואר האחרון היא הקרינה את "בן זקן" בפסטיבל ברלין, בקטגוריית סרט ביכורים וכן במסגרת "פורום", המיועדת לסרטים אמנותיים בעלי שפה קולנועית ייחודית.
 
"זה בעיקר מאוד מרגש להשתתף במעמדים האלה", היא אומרת. "התקבלתי בהמון חום ואהבה בשני המקומות וזה בהחלט מציף רגשות. אבל אני בחורה עם פרופורציות, ומבינה שזה שהייתי בקאן ובברלין לא בהכרח מייחד אותי.
 
"ככלות הכל, יש המון סרטים ישראליים אחרים שמסיבות כאלה ואחרות לא הגיעו לשם. אז מה, הם פחות טובים? ובשביל מה אנחנו צריכים את התיווך של אירופה, או של ארצות הברית, כדי שנדבר כאן על הסרטים שלנו, על מנת שאנשים יבואו לקולנוע? מה שהרבה יותר נוגע בי אלה האנשים שהולכים לראות את הסרט אצלנו בארץ".
 
אבל בתוך עמך את יושבת ואת ודאי יודעת ש"בן זקן" הוא הרבה יותר "סרט פסטיבלים" מאשר "סרט קהל"
 
"אני לא מייצגת את כל האנשים שחיים בשכונת עתיקות באשקלון. אני בן אדם אחד שחי שם, אוהב או שונא את מה שהוא עבר ומביא את עולמו. זה טקסט תרבותי, נכון, אבל זה לא אומר שככה נראים כל האנשים. זה כן אומר משהו על התקופה, על העולם. אבל אני לא יכולה לייצג מישהו אחר, אבל אני יכולה להגיד משהו על החוויה הזאת, על המקום שגדלתי בו. אני עושה את הסרט שלי, לא יכולה לעשות סרט אחר, כדי שמישהו יאהב אותו.

" ניסיתי לחשוב על סרט יותר קצבי ועל מומנטים מוזיקליים, אבל הרגשתי שאם אשים שם מוזיקה,  אשקר לך. רציתי להביא פיסה מהעולם שאני חיה אותו, גם ברמה הקולנועית וגם ברמה האישית. אני חושבת שאני אוהבת טקסט שמורכב מהרבה שכבות".



בן זקן (צילום: יחסי ציבור)

"לחברה בריאה יש מרכז חזק אבל גם שוליים חזקים ופעילים"
 
יש בכך אולי אירוניה, אבל לא אטעה אם אומר שסרטך עושה הרבה יותר צופים במובלעת השפע התל-אביבית מאשר באשקלון.
 
"זה כנראה נכון, אבל בגלל זה אנחנו עושים בשדרות את פסטיבל קולנוע דרום ולכן ב'ספיר' יש מחלקה לקולנוע וטלוויזיה, וזה שינוי, אם כי אני לא מתביישת להגיד שזה משהו שייקח זמן. לחברה בריאה יש גם מרכז חזק אבל גם שוליים חזקים ופעילים. יש שם בתי קולנוע ומותר לאנשים לצאת מהבית אחרי 17.00 לסרט. מותר שזה יקרה גם פה".  

עדיין מפתיע אותך מה שקורה עם "בן זקן"? 
 
"בהחלט. התגובות על הסרט מדהימות אותי. אני הרי לא באה מהמילייה ה'נכון' של מי שעוסק בקולנוע או באמנות. הייתי אמורה להיות גננת, לחזור הביתה בשעה 14.00, להכין לילדים שלי ארוחת צהריים. ואם אני מצליחה להיות בעולם שאני משתוקקת אליו, אז הכל בונוס. אני מאוד שמחה".
 
כורם מלמדת במחלקה לקולנוע ב'ספיר' ומשמשת כמנהלת האמנותית של פסטיבל דרום, כשהנישה הבלעדית שלה היא קולנוע ישראלי. "משהו מטורף קורה ב'ספיר' במחלקה לקולנוע", היא אומרת. "דווקא לעבוד עם הסטודנטים וכל מה שהעולם שם מציע, הוא נורא לא רגיל. זה קולנוע שמאוד מחובר למקום ממנו הוא בא. ויותר מהכל, זה קולנוע שמחויב לסטודנטים. הם מדברים את הקולות שלהם, מבלי שיכפו עליהם איזו נוסחה. אנחנו באמת מנסים לגלות דברים.
 
"בשבילי, להדריך סטודנטים במקום הזה עם עוד קאדר של מרצים, זה מרגש. אני מרגישה שאני חלק מהדרך שלו וחשוב שיש שם בית ספר לקולנוע. זה לא משהו שהוא רגיל מבחינתי. למדתי שם בעצמי, כאמור, סיימתי ותוך שנה הם החזירו אותי לעבוד שם. אחר שחזרתי מקאן עם סרט הגמר שלי".