תסריטאי "המופע של טרומן" מביא לנו כעת, כבמאי, את "שר המלחמה", סרט נוקב על סחר הנשק בעולם, על פי אירועים אמיתיים, מנקודת ראותו של סוחר נשק פרטי בגילומו של ניקולס קייג`.
הנמשל חזק מהמשל
כתסריטאי, אנדרו ניקול כבר נתן פעם אחת חזק בראש. "המופע של טרומן", שאת תסריטו חיבר, עסק כזכור באופן שבו הטלוויזיה משתלטת לנו על החיים, ואיך אנחנו בעצם חלק מתוכנית ריאליטי אחת גדולה. החיים כמשל לעולם מתוסרט, מצולם, מבוים.
גם ב"שר המלחמה", סרטו החדש כבמאי (בעבר הוא ביים את הסרט הבדיוני "מה קרה בגטקה", עם איתן הוק ואומה תורמן), הנמשל לא פחות חזק מהמשל. ניקול מגולל כאן את סיפורו של ענף סחר הנשק הבינלאומי, ללא ספק אחת התעשיות המשגשגות והמרוויחות ביותר, וגם המזיקות ביותר למין האנושי.
מה שמזעזע עוד יותר הוא שהסרט מבוסס על אירועים אמיתיים, ושגם המעצמות הגדולות, כולל ארה"ב, מעודדות אותם בשתיקה, ולפעמים אף בגלוי, כדי לשמר את שליטתן ואת שליטת בעלי בריתן ברחבי הגלובוס.
איש עסקים חסר סנטימנטים
הגיבור של "שר המלחמה" הוא יורי אורלוב (ניקולס קייג`), מהגר רוסי צעיר החי עם משפחתו באיזור אודסה הקטנה במנהטן, ניו יורק, ועובד במסעדה המשפחתית. חשיפתו לאירוע ירי, ממקרי הפשיעה השכיחים באיזור, מעוררת אותו לראשונה לראות בכלי הנשק מקור פרנסה. הוא מתחיל לרכוש כלי נשק (תת מקלע עוזי, אלא מה) בשוק השחור ולמכור אותו לאינטרסנטים מקומיים ברווח נאה יחסית, ואט אט גומלת בלבו ההחלטה לגדול עם העסק ולפתח אותו. הוא מכניס לסוד העניינים את אחיו ויטלי (ג`ארד ליטו), שעובד אף הוא במסעדת ההורים, ומשכנע אותו לטוס איתו לתערוכת נשק בינלאומית בגרמניה, שם מסתובבים גדולי סוחרי הנשק, כדי לבחון את שיטות פעולתם ולנסות להשתלב בענף.
גדול הסוחרים, סיימון (איאן הולם) מתייחס אליו בבוז, כאל דג רקק, ומפנה לו כתף קרה. הוא גם מנסה לגרום לו להבין שסחר הנשק אינו נטול אמוציות, וצריך לקחת בו צד. כלומר, אתה מוכר רק למי שיש לך אינטרס שיביס את יריביו. אבל יורי שייך לזן חדש של סוחרי נשק, אנשי עסקים "חסרי סנטימנטים", שמוכנים למכור לכל אחד, ודחייתו על ידי טייקון הענף רק מגבירה את המוטיבציה שלו.
הימים הם ימי קריסת חומת הברזל והתהוות רפובליקות קטנות במקום ברית המועצות הגדולה. יורי ואחיו נוטלים חלק רציני בביזת הנשק המאסיבית שמתרחשת באוקראינה ובשאר הרפובליקות, כאשר אמצעי חימוש, כולל מסוקים, מטוסים ואף חימוש גרעיני, עוברים מיד ליד ללא אבחנה, ובחוסר אחריות מוחלט לגבי הסכנה שהם מהווים. את הנשק שרכש, מוכר גיבורנו לא רק לאנשי מאפיה אלא גם לדיקטטורים מטורפים ולמהפכנים רדיקלים עצבנים באפריקה ובדרום אמריקה. גם כשהוא רואה שאנשים חפים מפשע נרצחים לנגד עיניו בנשק שהוא עצמו סיפק, הוא לא מתרגש במיוחד בטענה שאם לא הוא, היה עושה זאת מישהו אחר, וההרג היה נמשך בכל מקרה.
יורי ניחן בתחכום רב, ומצליח לחמוק פעם אחר פעם ממעקבי הבולשת האמריקאית, בראשות הבלש ג`ק ולנטיין (איתן הוק), שמנסה לתפוס אותו על חם. לאחר שהוא מתעשר, ומהר, רכושו והקסם האישי שלו גם מסייעים לו לכבוש את לבה של אשת חלומותיו, אווה (ברידג`ט מוינהאן), דוגמנית מצליחה, שממירה את הקריירה שלה בחיי משפחה, ואף יולדת לו ילד.
אלא שלעבודה בסחר נשק יש גם מחיר אישי לא פשוט. אחיו של יורי, ויטלי, מתמכר לסמים קשים. אווה, שאינה יודעת דבר על עיסוקיו המסוכנים והלא חוקיים ברחבי העולם של בעלה, מתחילה להתלונן על היעדרויותיו התכופות מהבית, וחשדה באשר למעשיו מתחיל להתעורר. כמו העלייה המטאורית, עלולה גם הנפילה להיות תלולה, קשה וכואבת.
האולפנים לא רצו לקנות
עד כאן באשר לסיפור, וכעת שימו לב לנתון הבא: בין 82` ל-92` נגנבו באוקראינה לבדה אמצעי חימוש בסדר גודל של 32 ביליון דולר! איש כמובן לא הועמד לדין על הביזה הנוראה הזו. הבמאי-תסריטאי ניקול מספר שאת הרעיון לסרטו הוא שאב מחשיפתו לסדרה של אירועים שזכו לחשיפה תקשורתית, ודמותו של יורי אורלוב מורכבת בעצם מסיפוריהם של חמישה סוחרי נשק בינלאומיים, שהבמאי עקב אחר מעלליהם.
"העלילה היא פרי המציאות ולא הדמיון", אומר ניקול. "מסוקי חילוץ הנמכרים כמסוקי צבא, סוחרי נשק המשנים בעקביות את שמות הספינות שבהן הם מעבירים את המשלוחים שלהם, סוחר נשק אמריקאי ששוחרר מהכלא מסיבות לא ידועות, והביזה של הנשק הסובייטי לאחר נפילת ברית המועצות – אלה הן עובדות המבוססות על מסמכים ממשלתיים".
ניקול מגלה שהוא התקשה לגייס את תמיכתו של אולפן מרכזי אחד בסרט. "בגלל שהסרט אינו מנסה לטייח את אחריותה של ארה"ב בעניין הנשק הגנוב ואספקתו, זו הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית למכור את התסריט הזה לאולפן גדול בהוליווד. התסריט הזה גם הוגש לאולפנים שבוע לפני שארה"ב פלשה לעירק –תזמון שהיה, ללא ספק, בעוכרי הפרויקט".
"שר המלחמה" אינו סרט פעולה, כפי שאפשר אולי להתרשם משמו, ולמרות הפלקטיות הבוטה בהצגת הנושא, וחוסר המורכבות באפיון הגיבורים - מדובר בדרמה חזקה, נוקבת ובלתי מתפשרת. זהו ללא ספק סרט טעון – רימון עם נצרה משוחררת.
ועוד סרטים חדשים שעולים השבוע (17 באוקטובר 2005):
"עיר תחתית" (ברזיל 2005)
דרמה. סיפורם של דקו (לזארו ראמוס) ונלדיניו (וגנר מאורה), שני חברים טובים שיש להם ספינה רעועה, אבל לא עבודה, העושים דרכם לסלבדור, בתקווה לזכות שם בפרנסה. תופסת איתם טרמפ, תמורת זיון (עם כל אחד בנפרד) קארינה (אליס בראגה), חשפנית סקסית ופרגמטית, שרוצה לצאת מהחיים בזבל ולעשות משהו עם עצמה. בהגיעם לעיר קאצ`ואירה נלדיניו מסתבך בקטטה ונדקר.
השלושה בורחים מהמקום, מגיעים לעיר הגדולה, שם מתחילה קארינה לעבוד במועדון הלילה קסנאדו, כשהיא לא רק חושפת את גופה על במת המועדון, אלא גם מקבלת קליינטים אחרי העבודה. דקו ונלדיניו מחפשים עבודות מזדמנות ונסחפים למעשי פשע, ואילו קארינה ממשיכה לנהל איתם יחסי מין במקביל, שנטענים אט אט ברגשות סוערים. הקשר המשולש הזה עלול להוביל בסופו של דבר לפיצוץ בין שני הגברים. בימוי: סרג`יו מצ`אדו. 98 דקות.
למרות שיוצרים ברזילאים כבר יצרו סרטי איכות נהדרים בז`אנר ("פישוטה", "עיר האלוהים"), "עיר תחתית" הוא סרט רדוד, לא ממוקד ומאכזב.
"שלושים פלוס" (צרפת-בלגיה 2005)
דרמה. סרטה של ססיל טלרמן על פי התסריט שחיברה עם ג`רום סוברן. סיפוריהן ביחד ובנפרד של שלוש נשים בפריז. מארי (ג`ודית ג`ורדש) היא רופאה עסוקה כבר כמה שנים טובות הנשואה לפייר (מתיאז מלקוץ), צייר תפרן שלא מצליח להביא כסף הביתה. אי לכך היא נוטה להתפתות לחיזוריו של במאי קולנוע. פלורנס (אן פריו, "ניקיטה"), נשואה לקבלן קר שמעדיף להקדיש את מירב זמנו לעבודתו ולא לספק, רגשית וגופנית, את רעייתו. בהמשך היא תגלה שהוא אף אימץ לעצמו מאהבת. ג`ולייט (עמנואל סנייה, "הסנונית שמבשרת את בוא האביב"), היא עורכת דין שאין לה שליטה על הגברים בחייה ועל הוצאותיה הכספיות שלה: כל פעם שגבר עוזב אותה, וזה קורה הרבה, היא נכנסת לבולמוס קניות ולסכסוכים עם הבנקאי האישי שלה, שמסרב לתת לה אשראי.
בין הקונפליקטים הביתיים שלהן, נפגשות השלוש זו עם זו לשיחות נפש, שבהן הם מדברות זו עם זו בגילוי לב, לעתים בהומור, לעתים בכאב, על בעיותיהן, ובעיקר על התובנות המשתנות שלהן לגבי עולם הגברים המסובך. 105 דקות.
סרט קליל וחביב, אבל נטול ערך מוסף. מעין "סקס והעיר הגדולה בפריז".
"כמו בגן עדן" (שוודיה 2004)
דרמה שהייתה מועמדת לאוסקר הסרט הזר. דניאל דראוס (מיכאל נייקוויסט), מנצח שוודי שמצליח בגדול בזירה הבינלאומית, מותש מהצורך הבלתי פוסק לשמור על מעמדו בצמרת המוזיקה הבינלאומית ומתמוטט. עקב כך הוא קוטע את הקריירה שלו וחוזר לכפר ילדותו, נורלנד.
למרות החלטתו להתנתק מהמוזיקה, הוא מוצא את עצמו נעתר לבסוף לבקשת הכומר המקומי לסייע למקהלת הכנסייה ב"מתן כמה עצות". אבל לא איש כמוהו יישאר מרוחק ובלתי מעורב. הוא נוטל על עצמו את העבודה עם המקהלה בפול טיים ג`וב, ושיטותיו המיוחדות והבלתי שיגרתיות בלימוד המוזיקה גורמות לחניכיו החדשים, כל אחד והמקרה הפרטי שלו, להתנער ולבחון את חייהם מנקודות מבט חדשות. הסטטוס קוו הקפוא והשמרני של אנשי המקום, ובראשם הכומר, מתערער, ודניאל מקים לעצמו אויבים מצד אחד, ומאידך כל אנשי המקהלה מתייצבים מאחוריו, כולל לנה (פרידה האלגרן) היפה, שמעוניינת גם באהבתו. 130 דקות.
הנוסחה מוכרת ומשומשת, אבל למרות זאת הסרט אפקטיבי ומפעיל את בלוטות הרגש.
"המחנכים" (גרמניה-אוסטריה 2005)
דרמה. פיטר (סטיפה ארסג) ויאן (דניאל ברוהל) הם שני צעירים גרמנים אידיאליסטים, שדוגלים בשוויון מעמדות. "המחנכים" פורצים לבתי בורגנים עשירים כשהללו שוהים בחופשה, מעבירים את הרהיטים וחפצים אחרים בדירות ממקום למקום, מבלי לגנוב דבר, ומשאירים דף נייר שעליו מודפסת הסיסמה: "ימי השפע שלכם נגמרו".
יולה (יוליה ינטש), חברתו של פיטר, מלצרית שנאלצת לעזוב את דירתה השכורה לאחר שלא שילמה שכר דירה בזמן, לא יודעת דבר על פעילותם של השניים. זאת עד שהחבר שלה טס לחופשה בברצלונה, ואז היא מבלה עם יאן ולומדת ממנו על שיטות הפעולה של "המחנכים" ומפצירה בו להוציא אותה למשימה כזו. היא אף מכוונת אותו לביתו של גבר אמיד בגיל העמידה, שהיא חבה לו חוב גדול, לאחר שהייתה מעורבת בתאונה בה נפגע רכבו. לאחר התהוללות במקום השניים עוזבים, אך נאלצים לחזור כדי לאתר את הטלפון הנייד של יולה ששכחו שם. ואז הפעילות משתבשת כשבעל הדירה, הרדנברג (בורגהארט קלאוזנר), חוזר ומפתיע אותם.
הם כובלים אותו, מזעיקים למקום את פיטר, שחזר מחופשתו, והשלושה לוקחים את בן הערובה הלא מתוכנן שלהם לבקתה מבודדת באיזור כפרי. שם ייאלצו השלושה להתמודד עם התבשיל שרקחו ועם השבוי הבורגני שלהם, וכל מערכות היחסים ביניהם, וגם האידיאולוגיה שמניעה אותם, יעמדו למבחן אמיתי ומסוכן. ביים: האנס ויינגרטנר. 126 דקות.
כדרמה עשוי טוב ומהוקצע, כמסמך חברתי נשאר שטחי ופלקטי למדי.
17/11/2005
:תאריך יצירה
|